סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן נורית גלרון וגיל שוחט- תשוקה משותפת
 

 
 
במופע המשותף שלהם מנסים גלרון ושוחט להפיל מחיצות בין הפופ-רוק  לבין המוזיקה הקלאסית


שיתוף פעולה ייחודי

כמו במופע של "בחלונות הגבוהים", גם הקהל של נורית גלרון וגיל שוחט, אינו קהל של צעירים. כלומר, בני עשרה, עשרים ואף שלושים. ואם הניסיון להפיל מחיצות בין הפופ-רוק שלה לבין הקלאסיקה שלו הוא אכן אחת מכוונות המופע ומטרותיו (בנוסף, כמובן, לכיף שלהם לנגן, לשיר ולהופיע ביחד), אז הצלחתו שנויה במחלוקת. חלקית לגמרי, אצל המשוכנעים, קהל בוגר ומבוגר, בטח לא של צעירים, כזה שלא לוקח סיכונים: אלה שעוקבים אחרי הקריירה של גלרון באדיקות, כנראה למן תחילתה, ואלה שמיודעים לסחורה ולמוזיקה ששוחט מייצג ומוכר.
 
בכורת המופע המשותף לשניים התקיימה בפסטיבל "הפסנתר מארח" האחרון. זו הייתה ההופעה הראשונה מאז, ומאז הם הרחיבו והגדילו, באורך המופע (לשעה וחצי) ובמגוון היצירה. הפורמט נשאר זהה: הוא בפסנתר, היא בשירה, ושיתוף הפעולה הייחודי שביניהם, שבבסיסו תשוקה בלתי מוכחשת למוזיקה איכותית, שכמותה – שניהם יודעים – מוצאה במוזיקה הקלאסית.
 
ויעיד על כך הרכב הערב. יצירות קלאסיות וקונצ'רטי לפסנתר בביצועו של שוחט, להיטים של גלרון וגם שירים שמוכרים בביצועה, כמעט כולם מאת מלחינים בולטים בזמר העברי ובפופ הישראלי (ארגוב, וילנסקי, רכטר וגרוניך), כאלה שהקלאסיקה מצויה באבות המזון שלהם, וגם קטעים ווקאליים ידועים שכבר מזוהים עמה. כולם בעיבודים שלו, במגע ידו הפסנתרני ובשיק ובגינונים של מאסטרו מאולם הקונצרטים.
 
שוחט פותח, בשתיים-שלוש יצירות קצרות, שניגוד לנוהגו אינו מזהה אותן בשמותיהן, אך הן האקספוזיציה למה שנחווה מצידו במהלך המופע: בקיאות רבה, התנהלות בטוחה, כמעט גאה, נגינה שנעה בין נחרצות חד-משמעית לבין רגישות אין קץ, יכולת וירטואוזית והתנהגות תיאטרלית. כיוצר פורה, כנגן מבוקש, כמנצח בעל מוניטין וכעורך סדרות מוזיקליות, לא מוותר על הזדמנות להפגין ידענות ולהעשיר את הקהל בטריוויה קלאסית. אך הוא נזהר מדי, לטעמי, להאריך בהם, מחשש שמא ייתפס כטרחן.
 
נורית אמנם פותחת את חלקה בשיר חדש לגמרי, "צליל שביר" מאלבומה האחרון. המלים של נתן זך (הלחן: ערן ויץ) מנסות להתאים לסיטואציה: "צליל שביר, עוד לא מזמר/ מתחבט בדיכאון הערב/ היד כמעט על הפסנתר/ אבל משום מה נעצרת". לא שהצליל שביר, וגם היד על הפסנתר לא נעצרת, אבל הדיכאון חוגג במופע. לא דיכאון כמו קובץ חריג של שירים עצובים, שמן הסתם מסתדרים טוב יותר עם פסנתר ועם עיבודים קלאסיים. מה גם שיש לוקסוס יוצא דופן להתרפק עליו, הפסנתרן שמלווה אותה. 
 
נורית-גלרון-וגיל-שוחט01.jpg
נורית גלרון וגיל שוחט (תמונת יח"צ)

התיאור הזה מגמד את שוחט. כי נגן הפסנתר (קלידים בדרך כלל) הרווח בפופ-רוק הישראלי, הוא יותר מלווה מאשר נגן, רובם-ככולם חסרים אישיות פסנתרנית ויכולת - טכנית ולבטח רגשית - להוציא מהכלי את הכוונה. שוחט הוא פסנתרן על. מוזיקאי שמתמזג עם הכלי, יודע מה להוציא ממנו ומוביל אותו כחפצו. מצד אחד הוא מצייר באמצעותו את הצלילים כמי שמפריח בועות סבון ססגוניות ועמידות, ומצד שני, בניגוד לנורית שרק בשני קטעים ("יש לי סימפטיה" ו"אני אשתגע") מרשה לעצמה לצהול, לו אין בעיה לדחוק את הפסנתר אל הקצה, לחבוט בתקיפות בקלידיו ובמיתריו, בשני המיקרים במידה לא מבוטלת של דרמה ותיאטרליות.
 
ואם כבר שואו-אוף אז עד הסוף, עם האטיוד הווירטואוזי "שאס נז" של פרנץ ליסט, שבסיומו (ואולי גם במהלכו) נדמה שפסנתר הסטיינוויי המהודר מתחנן להפוגה במריטת מיתריו. ואם זה היה קונצרט רוק, מול קהל פחות מאופק, בוודאי היו מופרחות לחלל האולם צעקות בנוסח: "שוחט, תלווה אותי!", או "שוחט, תעשה גם לי פסנתר!". אגב, באחד מגילויי התודה שלה אליו, ממציאה גלרון מטבע לשוני חדש באומרה ששוחט מביא כאלה עומקים בנגינה שלו, שהיא מרגישה שהיא נוגעת בשמים...

גינונים מהעולם הקלאסי
 
אז מה היה לנו? "פרטיטה" של באך, סמל מסחרי ישן וטוב של גלרון, והפעם ללא כחל ושרק ובהקשרו הנכון, כשהיא כמעט ולא צריכה את המיקרופון (מה שנכון, באולם בעינב אין צורך במערכת הגברה); "נגיעה רכה" (עלי מוהר ויוני רכטר) בהתכוונות יוצאת דופן מצידה, מה שמאפשר לעקוב אחרי הכאב העמוק שבשיר, שילוב של כמיהה, אכזבה, כעס ותסכול. ביצוע מרטיט שבסיומו שוחט קם לקראתה מהפסנתר, מוביל אותה לקידה ומנשק את ידה. ואחרי שיחזור על המחווה בוריאציות שונות הוא גם מודה: "יש לי את הגינונים שלי מהעולם הקלאסי". פולני בין פולנים. מה שלא מונע את הצורך שלהם לעבוד על הזוגיות הבימתית שלהם וללטש אותה.
 
"ירח", גרסה עברית לשיר של מרסדס סוסה מפרויקט גנוז, כששוחט מוהל בעיבוד השראה וצלילים מ"אור ירח" של בטהובן. התוצאה מקסימה; העצב נמשך ב"הוא קם באמצע הלילה" בן השלושים פלוס, לחן עצום ומוכר פחות של יוני רכטר לשיר של נתן זך מהאלבום שהחל עבור גלרון את הרומן עם המיינסטרים; וגם ב"אתה פה חסר לי", ששיבוצו במופע הוא מחמאה גדולה עבור אביב גפן יוצרו. שוחט ברגישותו, מרפרף בנגינה על נימי הרגש ומזקק את ההבעה והאמירה של גלרון ליבבה חנוקה ומרגשת.
 
אחרי אתנחתא וירטואוזית כפולה - שניהם ביחד עם "רונדו אל טורקה", בדיאלוג שווה כוחות של קול וכלי, ואותו אטיוד של ליסט שהוזכר לעיל - חוזרת גלרון אל העצב האינסופי בשירה העברית. תחילה עם "היה נא טוב אליי" של רחל וסשה ארגוב, כשהנגינה הרגישה והמדייקת של גיל, מנגנת לא פחות מהמלים הגלמודיות על בלוטת הדמעות, ולא מהצד הדביק שלה (כשהמחווה בסיומו, בה הוא מנגב את דמעת העלמה, אינו תיאטרלי בעלמא); ולאחריו עם "לפנות ערב" של יעקב שבתאי וארגוב, כשגלרון מפצירה בקהל לזמזם ולשיר, ואני תמה אם שוחט חשב שיהיה אי פעם בסיטואציה של שרה'לה שרון ויצטרך לשלם מס בשביל פופולריות רגעית. אבל כמי שקרא את מחשבותיי, הוא משיב את כבודו בנגינת סולו בין הבתים, ששובר ומרסק את השירה בציבור (אגב, אני חושב שלפעמים עדיף סולו פסנתר על סולו גיטרה חשמלית. בעצם, תמיד כמעט, לא לפעמים).
 
רגע לפני הסיום העולץ עם "סימפטיה" (מאיר ויזלטיר ושלמה גרוניך), כשגיל קשוב בדריכות לאילתור המפורסם של נורית, ואחריו "אני אשתגע" (אהוד מנור ללחן דרום אמריקני עממי), בתפירה עילית, הוט קוטור, תזזיתית, מסחררת ופנטסטית עם "אלגרו ברברו" של בלה ברטוק (שאותו משמיע שוחט כדוגמה לכל מי שחושב שמוזיקה קלאסית היא לחנונים...), וגלרון שוברת שיא יסוד עם הגיית כמה שיותר מלים בנשימה אחת, הם מבצעים ביחד את "פבאן" של גבריאל פורה הצרפתי, שיר ללא מלים, רק מנגינה, תובענית מאוד מבחינתה של גלרון, שחוברה לתהלוכת אבל לנסיכה צעירה שהלכה לעולמה. קטע יפהפה.
 
נימת העצב חוזרת גם בהדרן הראשון. הפעם עם "בלדה לאשה" הקלאסי של תרצה אתר ומשה וילנסקי, בביצוע מכמיר מלא הוד נורא מצדה, וענווה גדולה מצדו. ההדרן הנועל הוא שעשוע יותר משיר - טוב, גם להם מותר ליהנות - "הוא" של יוסי בנאי ויוני רכטר, אותו מציג שוחט כשיר שבו נורית יורדת עליו. כשתשמעו (באחת ההופעות הבאות, או באלבום שיופק מההופעות), תבינו.
 
מעבר להכרה הברורה והנחרצת שמוזיקה קלאסית היא המוזיקה הנעלה, וגם מטען הכרחי שהרחבת אופקים תרבותיים, המופע המשותף של גלרון ושוחט הוא אתגר לא פשוט שמציע (בחלקו הגדול לפחות) מוזיקה פופולרית מבלי להצטרף בשירה בציבור ובמחיאות כפיים, רק להקשיב. מבחינתה של נורית המופע הוא עוד חלק בתצרף, בפאזל המוזיקלי העמוק והמרהיב שלה. מבחינתו של שוחט הוא מתן הרשאה לחלוק את כשרונו (וגאונותו) עם קהל חדש עבורו. ומבחינתנו? הלוואי והיינו רואים אותו יותר בינינו, כלומר בעוד שילובים, איתו ובהשראתו.
 
נורית גלרון וגיל שוחט. מרכז עינב תל אביב. מוצאי שבת 15 בינואר 2011

לרכישת כרטיסים


למועדי מופעים >

16/01/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע