סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: חנוך, חדד והקדם
 

 
 
עמוס אורן על שלום חנוך בבארבי, מעמדה הבלתי מעורער של שרית חדד והקדם אירוויזיון


ארבע תחנות לקהל צעיר

הצעד של שלום חנוך, לקחת את ארבע התחנות שלו - הסדרה שהועלתה בהצלחה גדולה בהאנגר 11 במהלך האביב שעבר - להופעות במועדון הבארבי בתל-אביב, הוא מתבקש וראוי. אחרי ההשקה הנוצצת בפני יאפים שבעים ומתבגרים מדושני עונג ובעלי יכולת כספית, סביב שולחנות בהאנגר, הירידה אל העם, אל הקהל הנכון, הצעיר, הרעב, הסקרן, תאב הידע והנכון לצרוך רוק'נרול דרך הרגליים ולא דרך הישבן, צודקת מאין כמותה.
 
זה גם נכון עבור שלום והוגן עבור היצירה שלו, שבעצם לא נצרפה מעולם - בפורמט הקלאסי של האלבומים המשתתפים ובמתכונת המדויקת שלהם - במועדוני רוק. מן הטעם הפשוט ששלום עשה את דרכו עלי במות לפני עידן המועדונים הנוכחי, ובגלגולים הקודמים, של שנות השמונים והתשעים, בקושי נגע. וזה נכון ומשפץ את ההיסטוריה - אם לא משחזר אותה - לחזור אחורה בזמן לטובת הדור הנוכחי. גם לא מגיע היצירות בשלמותן (כמידת האפשר) לא רק כפרגמנטים בהופעות "יציאה" או "חיית לילה" של שלום.
 
בארבע התחנות, כזכור, האלבומים החשובים של חנוך בשני הראשונים מתוך ארבעת העשורים לפעילותו הרוק'נרולית. הראשונה, שכללה את "שבלול", "פלסטלינה" ו- Shalom, נחנכה בששי האחרון (28.1), הבאות אחת לחודש: "אדם בתוך עצמו" ו"סוף עונת התפוזים" בשנייה, "חתונה לבנה" ו"על פני האדמה" בשלישית, ו"מחכים למשיח" ו"רק בן אדם" ברביעית. והפעם רק עם להקת נגניו משה לוי (הפקה מוזיקלית, פסנתר ואורגן), רוני פיטרסון (גיטרה חשמלית), זיו הרפז (בס), אשר פדי (תופים), טל אבירם (קלידים ותיכנות) ולואי להב (ניהול אמנותי). בלי הצטעצעויות מיותרות וללא אורחים מגניבים. חנוך נטו.
 
אלא שכמו שוחרי רוק ישראלי בכלל ואוהדים של שלום בפרט, אני רוצה לקוות שהסיבוב הנוכחי לא יהיה קצר מועד וקצר רוח אפילו יותר מקודמו. בהאנגר הועלה כל מופע פעמיים, כדי להיענות לדרישה. להסתפק במופע אחד בלבד בבארבי ולא להפיץ את הבשורה, כפי שאכן ראוי לה, בכמה מקומות מרכזיים ברחבי הארץ, נראה לי שוב לא הוגן, לא מלא, לא מפצה, חסר ומקפח.
 
למה רק בתל אביב? לאלבומי המופת של שלום חנוך יש קהל בכל הארץ. גם לו מגיע להיות שותף נהנה. וחבל לי על ההסתגרות במגדל השן התל-אביבי. 
  
לשרית חדד אין מה לחשוש

"ישראל היום" ניסה בסוף השבוע החולף לשרטט תמונת מצב של האלטרנטיבה המזרחית לשרית חדד. "שרית חדד, מאחורייך" או "מי תהיה היורשת של שרית חדד?", זעקו הכותרות בעיתון. האמת היא ששרית חדד, כמו שהיא לא רואה אף אחת ממטר קדימה, כך גם היא לא רואה אף אחת כשהיא מסתכלת לאחור.
 
נתחיל מכך שהניסיונות למצוא יורשים ולהמליך חדשים, הם של התקשורת ועל אחריותה בלבד. אפשר להבין אותה, בעיקר מן הטעם הפשוט שמשעמם עם שלטונם הממושך של מלכים/מלכות קיימים/קיימות. מה גם שחדד לא סיפקה מעולם, לדעת התקשורת, את הסחורה בריאיונות עמה.
 
אבל בשביל להיות ראוי להיות מועמד לכתר, בזירה המזרחית של הפופ הישראלי, צריכים להתקיים מספר תנאים. ראשון בהם, הדרך לתהילה לא עוברת ברדיו. להיטי רדיו לא יביאו גדולה לאף אחד. רק להיטי הופעה או כאלה שהרחוב אוהב. לסינגלים ברדיו אין משקל. רק טפיחה קלה על האגו. 

שרית-חדד-01.jpg
שרית חדד (מקור: האתר הרשמי של שרית חדד) 


שנית, עבודת רגליים. הכל עניין של עבודה, של הופעות, של חריש עמוק בשטח. של סתימת פיות מוקדמת (לפחות עד שיהיה צידוק) והופעות נון-סטופ. כל הכוכבים הגדולים של הפופ הים-תיכוני (וגם של הרוק הישראלי) עשו זאת כך - מזוהר ארגוב ועד משה פרץ (וגם אייל גולן), מאהובה עוזרי ועד שרית חדד (וגם זהבה בן). כשהם הפכו לכוכבים בן לילה, בתקשורת או ברדיו, זה היה אחרי עבודת הכנה של שנים (ממש כמו אביב גפן או היהודים). וגם אם הזמנים השתנו והטלוויזיה (כוכב נולד או ערוץ 24) יכולה להזניק ולמנף קריירה של זמר-ת, עדיין אין תחליף לנוסחה המנצחת של היכרות מעמיקה עם השטח. זו הדרך היחידה. לא המצאה של פלייליסט, לא המלצה של שדר רדיו, לא כתבה בעיתון. אלה לא יכולים להחזיק מים.
 
שלישית, בתעשייה הים תיכונית כדי להצליח בסדר הגודל ההיסטרי של שרית חדד, צריכה להתקיים - למרבה הצער - זהות מוחלטת בין החזית למאחורי הקלעים, בין הזמר למנהל האישי שלה. לא אני המצאתי זאת. מפאת אופייה השוביניסטי בעליל של התעשייה שהפעילים המרכזיים בה הם גברים, נכון יותר סוחרים-גברים, הסיכויים של כוחות נשיים לפרוץ ולהצליח בה, קלושים עד בלתי קיימים. עובדה. זה לא שזה מועדון סגור, אבל בשביל להתנהל בו צריכים אופי, הבנה וקשרים שאין לכל אחת.
 
במוזיקה הים תיכונית שלנו, תנאי יסוד עבור זמרת שרוצה להיות כוכבת - להבדיל מיוצרת חשובה או אמנית מוערכת - הוא התבטלות מוחלטת או התמסרות טוטאלית לקשר הסימביוטי הזה, גם אם אינו נראה בעין יפה. ולא נגיד מלה על מחיר אישי או על שיעבוד החיים לקריירה. מצד אחד, שרית חדד היא הדוגמה האולטימטיבית לסיפור הצלחה (שנהיה כזה רק בזכות עבודה קשה והתמסרות טוטאלית), מצד שני, שרית חדד היא חד פעמית ויוצאת דופן בפופ הישראלי בכלל, ואי אפשר להיות כמותה. אפשר לנסות לאמץ מרכיבים מאישיותה (מוסר עבודה או מחויבות לקריירה למשל) אבל לא את כולם.
 
שורה תחתונה: לשרית חדד אין מה לחשוש מאף מתחרה. וכל עוד היא עצמה לא הורידה הילוך וממשיכה להסתער על הקריירה שלה, באותה רעבתנות ושאפתנות של יומה הראשון, היא לא צריכה להסתכל לאחור או לצדדים. ומי תוכל לתת לה תחרות? אחת שתהיה יוצרת כמו אהובה עוזרי, שיהיה לה קול כמו של זהבה בן, כריזמה בימתית של מרגלית צנעני ותשוקה בלתי נגמרת כשל שרית חדד. ספק אם יש כזו. 

לוגו-ארוויזיון.jpg 

אין כמו שיר טוב
 
עד אמצע פברואר אמורה להיקבע רשימת הזמרים והשירים שייטלו חלק בתחרות הקדם אירוויזיון, שתשלח את הנציג הישראלי לאירוויזיון שיתקיים השנה בגרמניה, ב-14 במאי. תחרות הקדם חוזרת לראשונה מאז 2005, כששירי מימון נשלחה עם "השקט שנשאר" לאירוויזיון בקייב. פרק זמן שגם מסיים את ההתקשרות העצובה של הערוץ הראשון עם הערוץ השני. השנה, תודה לאל, נמצא התקציב המתאים לקיים קדם אירוויזיון, אותו תפיק חברת "תוצרת הארץ" עבור רשות השידור, ב-8 במרץ.

לטעמי הדרך הנכונה והטובה ביותר היא באמצעות תחרות שירים. כי שירים טובים מנצחים תחרויות, לא זמרים. אלא שדווקא השנה, עם שובו של הקדם, הכוונות הטובות מתברדקות בדרך, עם שיטה מורכבת, מסובכת שלא לצורך ואף בעייתית. בבסיסה שני שלבים: בראשון, המתנהל בעצם ימים אלה ממש, מתגבשת רשימת יוצרים-מבצעים שהביעו את הסכמתם לעמוד בתחרות בכפוף לקריטריונים שהוצגו בפניהם (החשובים שבהם, ניסיון בימתי של הופעות חיות והופעות טלוויזיה; וגם שירות צבאי, לא במפורש, אבל ברקע, כדי להבהיר שהזמר/ת ייצג את ישראל ולא רק את עצמו). בסיום שלב זה ייבחרו המתמודדים הסופיים. ועדיין לא הוחלט אם יהיו שישה, שמונה, עשרה או תריסר כאלה. 
 

בשלב השני יתבקש כל אחד מהם להציג שניים-שלושה שירים בביצועו בפני אותה ועדה מקצועית שבחרה אותם (יעקב נווה יו"ר, יואב גינאי מנהל מחלקת התרבות והבידור בערוץ 1, נועם גילאור, יובל גנור, רינה חכמון, טל ברנע, עידית בן אליהו, הפזמונאי יוסי גיספן, המוזיקאים דוד קריבושי וגלעד שגב והזמר יזהר כהן). זו אמורה להאזין להם ולבחור עבור כל אחד מהם - במעין קדם פרטי-פנימי - את השיר שיבצע בקדם.
 
צריך להסיר את הכובע בפני חברי הוועדה על הזמן שהם מוכנים להשקיע במלאכת הקודש המפרכת הזאת. אפשר להצטרף למשאלתם ולאחל להם שייטיבו וישכילו לבחור את הטובים שבהם. איכשהו, מרוב שלבים ומעורבים, והשאיפה הריכוזית להגיע לבחירה המושלמת, תקדיח את התבשיל. כולה אנחנו רוצים לשמוע שיר טוב ולא שירים שיעברו במסננת ללא חורים.



31/01/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע