סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן בהופעה: נשים שרות בפסטיבל אשה
 

 
 
על מחווה יפה של 6 זמרות מצוינות לאלביס פרסלי ועל 4 זמרות צעירות בתצוגת כשרון ראשונית


סמל הגבריות בהגשה נשית
 
יש משהו דיסוננסי בין המסגרת, פסטיבל אשה המסורתי של חולון, לבין הנושא בו מתמקדת הפקת הדגל שלו " It's Now Or Never- נשים שרות אלביס". זו לא הפעם הראשונה שב-15 שנות פעילותו של הפסטיבל, שהפקתו המרכזית מתמקדת או מצדיעה ליצירה גברית דווקא. "כוורת" לפני שנתיים, אלביס פרסלי הפעם.
 
מצד אחד, מחמיא ומשובב לב, יפה שהאכסניה המכובדת מארחת בצל קורתה יוצרים גבריים, עושה גם אותם שותפים בחגיגה הנשית; מצד שני, הבעייתי יותר, האם אין בכך הודאה שהיצירה הגברית חשובה/ מרכזית/ פופולרית (מחקו אתם את התואר המיותר) ובעיקר, אטרקטיבית יותר, מזו הנשית? ואולי, אין יצירה נשית מוזיקלית פופולרית מספיק רחבה וראויה לנעוץ בה שיניים? ואם כן (רחל, לאה גולדברג, נעמי שמר, שושנה דמארי ז"ל או חוה אלברשטיין תבל"א) היא מן הסתם ראויה לפסטיבל ממלכתי יותר (ולמגע יד גברי)?
 
ועם זאת, דווקא הבחירה בשירים של "מלך הרוק'נרול'' אלביס פרסלי, יש בה אתגר כפול. לא רק התמודדות עם להיטים שהם מיתוסים, בפיהן של מבצעות רוק ישראליות בנות דורות שונים, אלא גם תרגום הגבריות של פרסלי למונחים נשיים, באופן הכי מילולי והכי בוטה, שמאפשר לשמוע שירים סופר מאצ'ואיסטיים - או לפחות כאלה שבוצעו בפי אחד מסמלי הגבריות - בהגשה נשית ובהיפוך תפקידים והתכוונויות.
 
כולה עניין של you, baby ו-darling, אבל משחק התפקידים עושה דברים יפים לשירים, ומאפשר, ולו לערב אחד, מבט אחר על העולם. ולא בשירי הקצב והגרוב הסתמיים לכאורה, של "שייק ראטל אנד רול" או "טוטי פרוטי", איתם פתחו תמר אייזנמן והגיטרה החשמלית שלה (או Blue Suede Shoes, נעלי הזמש הכחולות שאיתן תפנן קרולינה מאוחר יותר). אלא בכל הפניות המייל-שוביניסטיות, המחפיצות את הנשים והמתנשאות מינית, ששיריו של "המלך" מקושטים בהם ולמעשה בנויים עליהם.
 
הניסיון להקשיב לשירים ולתכנים, לא רק לשמוע את תבניות המלים והלחנים הכה מוכרים, הוא מאלף ומלמד. במיוחד בפיה של יעל קראוס, שלוקחת את השירים אליה, בגרסת ה"בוסה" הסקסית והרכה, החושנית והפתיינית שלה. כשהיא שרה Surrender to Me  או Don’t Be Cruel (השני, ביחד עם אייזנמן), הגישה הפוכה והאמירה שונה. האשה מנווטת את מעשה החיזור והאהבה. אמנם Love Me הוא שיר תחינה והתרפסות שעושה את המבצע, ולא משנה מינו, סמרטוט בכל הזדמנות, אולם האולטימטום שקראוס מציבה ב-It’s Now or Never, בלדת הרוק הנפוליטנית הידועה ביותר בעולם שמספקת למופע את כותרתו (והביצוע של קראוס, מתוק ככל שהינו, קצת קטן על מימדי הלהיט והכותרת), הוא חד משמעי: "בוא וחבק אותי עכשיו, מחר יכול להיות מאוחר מדי, עכשיו או לעולם לא, אהבתי לא תחכה".
 
וזה חוזר, מסקרן ומרתק, אצל קרולינה, עם Love Me Tender , בסלואו לחץ שבנוי בול על משחקי הקול שלה; או אצל רעות יהודאי, אחת משלוש זמרות הליווי במופע (האחרות הן אסנת הראל ואורי הלל) שעוזבת לשני שירים את עמדתה, ובקולה החם, הנמוך והחושני שואלת "האם אתה בודד הלילה?". ומקצינה, עם המון ארומה, כוונה והזדהות את המסר, בSuspicious Mind, קאנטרי למחצה.
 
ובעיקר אצל יעל דקלבאום היוצאת מן הכלל שמתכבדת בחמישה שירים, ועושה מהם מטעמים. Fever, הראשון, היה דואט עם קרולינה, ביחד הן שני שליש מ"הבנות נחמה", והתרגום (הג'אזי הפנטסטי) שלהן לקדחת ("אתה גורם לי לקדוח") אינו חדש, גדולות מהן (פגי לי הזכורה לטוב למשל) עשו זאת לפניהן. לעומת זאת היא משחקת אותה שופוני שוביניסטי עם Don’t Mess Around with Me מTrouble- הבלוזי, העבדאייתי והפרחי למהדרין. בהמשך, כשהיא קובלת "איבדת את רגש האהבה הזה", בגרסה שחורה, קרובה ברוחה ל"אחים הצדקנים" - הלא אלביסית בעליל - אי אפשר לדעת אם זה ממוען לאשה או לגבר.

יעל-דקלבאום-יחצ.jpg
יעל דקלבאום (תמונת יח"צ)

כנ"ל גם ב"מלון שבורי הלב", אם כי כשהיא שרה You Made Me So Lonely Baby, I Could Die, אני מוכן להישבע שמורגשת נימה צינית-לגלגנית משהו. היא מקנחת עם "לונג טול סאלי", עם הטמפרמנט והאנרגיות הנדרשות, ונשמעת רוקרית מבטן ומלידה. לא פלא, כי נולדה - כך היא מגלה- לאבא מעריץ של ג'רי לי לואיס.
 
מצוינות כל אחת בדרכה
 
דווקא הבכירות וגם המבוגרות בחבורה, רותי נבון וריקי גל ששרו רוק'נרול כשהאחרות טרם נולדו, קיבלו שירים בעייתיים פחות, אם כי לא בהכרח לא משמעותיים. נבון הוכיחה שוב איזו זמרת אנרגטית מבוזבזת היא מאז שחזרה לארץ, חזרה מעט בשאלה אך לא חזרה למעמדה הבכיר. אלביס אשה.
 
"רוק בבית הסוהר" ו-All Shook up. וחבל שלא ידעה המלים על פה והייתה צמודה לכן המלים (איפה הטלפרומפטר כשצריך אותו? וכאן היה צריך אותו!) כי הגרוב שלה טבעי ואותנטי וחבל שנעצר ונבלם. גם ההזדמנות שלה להיפוך תפקידים ולשיר את You Don’t Have to Say You Love Me נוצלה כבר לפניה על ידי דסטי ספרינגפילד הבלתי נשכחת, אם כי נבון המצוינת העניקה לשיר את העוצמה הנכונה.
 
הבחירה של ריקי גל ב-"בחזרה לשולח" לא הלמה את מידותיה. שיר נחמד, להיט גדול, קופצני, אפשר לשחק אותו, אבל בחייאת - אין בו בשר להתמודדות. וחבל, כי ריקי, נערת רוק עם דיפלומה (וגם עם לחיצת יד מאלביס פרסלי) הייתה ראויה ליותר.
 
"בגטו" לעומת זאת הוא שיר עם בשר, לא בינ-מיני, אלא חברתי, אחד השירים הבודדים במשנה המוזיקלית של המלך שהייתה לו נגיעה לחיים מחוץ לגרייסלנד (אותו גל שרה מיד אחרי הגוספל "בכי בכנסיה" של תמר אייזנמן, גם הוא שיר נהדר, אך לא רוקי בעליל). גל, אולי כדי להדגיש את מעמדו הווגאסי של פרסלי, התכבדה גם בביצוע My Way שפול אנקה כתב לפרנק סינטרה, והפגינה את יכולותיה המלכותיות כפרפורמרית בכלל וכזמרת רוק בפרט.
 
כמו ההתחלה גם הסיום, במה שתיפקד כהדרן (אחרי שכולן - ללא קרולינה ואייזנמן, אך עם יהודאי - התייצבו לביצוע "חסד מופלא", עוד שיר שאינו אלביסי קלאסי, רק בליווי הפסנתר של עדי רנרט ועם לא מעט התבלבלויות בכניסות ובטקסטים), היה מבע קצבי, סתמי ולא יותר, בדמות "כלב ציד", הפעם בפי ריקי גל ורותי נבון. אם כי, רק בשביל המפגש הזה ביניהן, של שתיים מזמרות הרוק הגדולות ביותר שהיו לנו, היה שווה הכל והקול.
 
אפרופו ההצדעה ל"כוורת" מלפני שנתיים, שנעשתה לצלילי הרכב נגנים על טהרת המין הנשי, ההפקה הזאת משום מה, לא ניסתה להתחכם ונבנתה על המיומנות המוזיקלית (ומן הסתם היכרות רבת שנים עם החומר) של חבורה גברית בראשות עדי רנרט (עיבודים, ניהול מוזיקלי וקלידים), עמוס הדני (גיטרות), צור בן זאב (קונטרבס) וז'אן פול זימבריס (תופים).
 
הזמרות היו מצוינות. באמת. כל אחת בדרכה ועם צבע הקול והטמפרמנט שלה. אך בהחלט ניתן היה לאתר נגניות מתאימות במיוחד כשמדובר בפסטיבל אשה (וזה מבלי לקפח את זכותם של נגנים-גברים להתפרנס), כפי שהשתמשה הפקה זו באייזנמן, כל אימת שנדרש סולו גיטרה מבריק.   
  
הדור הבא במיטת סדום

המופע "בקצב שלה" -מרתון זמרות צעירות לא היה בדיוק מרתון. בקושי ריצה למרחקים קצרים וכמעט התעללות בארבע זמרות-יוצרות צעירות, שכונסו - מתוך כוונה טובה - תחת קורת גג אחת למה שהוגדר כ"מקבץ יוצרות מאת הדור הבא של היוצרות הישראליות". מיטת סדום בה קיבלה כל אחת מהן אפשרות להשמיע ארבעה שירים בלבד ובקושי ללמד ולרמז משהו על יכולתן.

נשים-שרות-אלביס--דן-פרץ.jpg
"נשים שרות אלביס" (צילום: דן פרץ)

ראשונה הייתה אסנת גונן. זמרת, פסנתרנית ויוצרת ששלחה אלבום בכורה לרשת ודגמה שירים ממופע שהפיק לה דניאל סלומון. לגונן קול גבוה, חזק ויציב, כתיבה אישית (להוציא גרסה ל"קשה בלעדיך" של שרון ליפשיץ), לחנים מעניינים ובעיקר ביטחון רב. היא שרה הגיגים על חורף, שומרת על עצמה, נלחמת בשתיקה ומציעה למאזינותיה לקחת זמן לעצמן. לא קיבלתי מספיק חומר להתרשמות, אבל הביטחון שלה מרמז שהיא לא תוותר בקלות. היא נעזרה בענת רבן על הצ'לו.
 
גם את יעל נטף ליוותה נגנית צ'לו, ליאת סבא, וגם מתופף, דור לוין. עם הגיטרה האקוסטית שלה והעמידה הבוטחת מול המיקרופון היא מבקשת לעשות רוק'נרול. היא פתחה עם הבטחה חשופה כשל אחת שאין לה מה להפסיד, העניקה פרשנות מעניינת, מהורהרת וגם מוטרפת, ל"אם כבר" של החברים של נטאשה, וסיימה עם שיר ילדותי על אלוהים (שאוהב את כל האנשים ואת כל הצמחים). יש לה פוזה וגם כשרון ביצוע, אבל חסרים לה שירים ובעיקר היא לא יודעת לסיים אותם. משאירה את קצותיהם תלויים באוויר, לניחוש הקהל.
 
בשירן אריאלי ניכר שהייתה תלמידה חרוצה ב"רימון". דווקא היא, שהיה בה איזה חוסר ביטחון קל, הייתה המגובשת והמרשימה בחבורה, לטעמי. מצוידת בשני הימלמן, נגנית גיטרה חשמלית מתוקה, ביישנית אך בלוזית לתפארת, הבהירה שירן - תמירה, שיער רביצי אסוף וג'ינס - את כוונותיה בבלדות רוק רך רגישות ומסקרנות באמירתן: אם זה שיר טעון (בהשראת יונה וולך) על התנהלות מול ילד, חזרה מטלטלת לבית בעיר או על היכולת להגיד את הדבר הלא נכון.

הפרשנות שלה ל"הסתכלי אליי" שכתבו זאב נחמה ותמיר קליסקי לאייל גולן, על הכמיהה לתשומת לב, קיבלה משמעות מורכבת נוכח העובדה שגיבורתו היא זמרת על הבמה. התחלה יפה.

שרון עזריה היא הוותיקה והמוכרת ברביעייה. מאחוריה אלבום בכורה "עכשיו זה הזמן" (2003) והבטחה לקחת לאט וביסודיות את הקריירה שלה. יותר מדי לאט וכנראה גם יותר מדי ביסודיות. במראה היא נראית פליטת שאנטי, מצועצעת בלבוש. למשמע היא פורטת על גיטרה (וגם על בס חשמלי!) ויוצרת פולק אישי.

ב"דגל לבן" שיר הנושא במופע שלה (עיבודים: גיל סמטנה) היא נשמעת כמו שולי נתן עדכנית. יש לה מידה לא מבוטלת של הומור ואירוניה בשירים (אחד מהם הוא על אהבה שנגמרת ברצח), אבל משדרת תחושה של חוסר מיקוד, של על יד אם לא של החמצה. במיוחד כשהיא עדיין נזקקת לגרסתה ל"בראשית" (גבי שושן במקור) שפרסמה אותה בראשית העשור הקודם.
 
הבחירה של הארבע לשיר ולנגן ביחד, כהדרן, את "אחרי עשרים שנה" של שמוליק קראוס, הייתה יפה ומעניינת. במיוחד הייתה יפה שירת הא-קאפלה שלהן. 
 
"נשים שרות אלביס", 10 במרץ,  תיאטרון חולון, במסגרת פסטביל אשה 2011.

"בקצב שלה" - מרתון זמרות צעירות, 10 במרץ, תיאטרון חולון, במסגרת פסטיבל אשה 2011.



13/03/2011   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע