סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: מוש בן ארי
 

 
 
אלבומו החדש של בן ארי  יפה במידה לא רגילה אבל בהופעה משום מה הוא מצליח לגעת פחות


הפקה מושקעת

לא עפתי על מוש בן ארי בקיסריה. לא מסתדר לי אתו בהופעות. הוא לא נוגע בי ולא בפעם הראשונה. לא הצלחתי להתחבר אליו גם בהופעת זריחה על המצדה. וזה מפליא אותי כי חיק הטבע - גם מצדה וגם קיסריה, ותחת כיפת השמים - הם המקומות הנכונים לשמוע אותו. לאלבום החדש שלו אני מתחבר הרבה יותר. הרבה יותר זה קצת קטן, כי אני חושב ש"תסתכל לי בעיניים" הוא אלבום יפה במידה לא רגילה. ואי ההתאמה בהנאה ממנו בבית ועל הבמה מציקה לי ומטרידה אותי.
 
ככל שאני חושב על זה, מתחוור לי שאני מעדיף לשמוע אותו מאשר לראות אותו. ולא, חלילה, שיש לי משהו נגד איך שמוש בן ארי נראה. נהפוך הוא: דמותו הכהה, עטרת הדרדלוקס, התכשיטים המצועצעים והכבדים לצווארו ועל ידיו ולבטח אחיזת הגיטרה שלו הם חומרים שיוצרים הילה של כוכב, שלא להגיד כריזמה. אלא שדמותו סטאטית מדי לטעמי, לא מקרינה על חלל הבמה, לא מייצרת סיפור ובתנועה הדלה שלה היא לפרקים ההיפך הגמור מהאנרגיות שהמוזיקה שלו מייצרת ומייצגת. וכנראה שמישהו משנינו – הוא או אני – צריך לעבוד יותר על עצמו (רמז? בשבילי זה קצת מאוחר...).
 
כל זה כהקדמה לפני האמירה שהופעתו האחרונה בקיסריה, שבה מצד אחד חגג עשור לציון פעילותו כסולן ומצד שני חגג עם אוהדיו הנלהבים את ליל האהבה, הייתה קצת משעממת. אמת, היא הייתה משובצת באבני דרך ובלהיטים גדולים, אפילו ענקיים, מחמשת אלבומיו כסולן וגם קצת קודם לכן; והקהל הגיב בהתלהבות, בתשואות, בהצטרפות לשירה וגם בניתורים ובפיזוזים; אבל לא התחברתי, אולי גם לא הבנתי (את סדר השירים, את מה שהוא ניסה להגיד ואת קטעי הקישור החסרים) וגם קצת כעסתי על הטריק הזול ובזבוז הזמן של רקדנית בטן במיני-מחרוזת "איילת חן" ו"אם ננעלו". מה הקשר לכל הרוחות, וסליחה מהצופה המשולהב.

   

 
ועם זאת, אני מכיר ומעריך את המאמץ וההשקעה שבהפקה. גם הבימתית וגם המוזיקלית, עם עשרה מוזיקאים מלווים, שישה מהם גברים - בשורה האחורית (כולל שני נשפנים וקלידן אחד, תומר בן ארי, אחיו הצעיר), ארבע מהם נשים - בשורה הקדמית (ביניהן הפסנתרנית הנפלאה ורד פיקר והזמרת המצוינת שירה חן), והעיבודים והתזמורים שנשענו על גרוב חזק (כמה אופייני לדני קרק פילוני, שהפיק גם את האלבום), והחלו בקצב חסר רחמים ובהסתערות על הקהל בפתיחה (גם עם הפרולוג האינסטרומנטלי ובעיקר עם "יה" הוותיק ו"'סתכל לי בעיניים" החדש) וסיימו (לפחות לפני ההדרנים ובעצם השליש המסיים של המופע) בהפיכת המעמד למסיבת ריקודים המונית בתיאטרון העתיק.
 
מניתי עשרים שירים בכשעתיים הופעה. ל"דרך", אלבומו השני מ-2003, הייתה הנציגות המרשימה ביותר, עם חמישה שירים (כולל "הנה הוא בא", "כמה שאני אוהב" ו"את"); את "אנשום" אלבומו הקודם (2009) ייצג למרבה האכזבה רק שיר אחד, "זכרון אחד מושלם", וחבל כי יש שם עוד כמה שהיו יכולים להתחבר לתקופה  ולכתיבה החברתית של בן ארי ("עם אחד" למשל); שלושת האחרים שלחו ארבעה כל אחד: "ואיך שלא", "ג'ה", "בטח שאבוא" ו"זמן לאהבה (הנה זה בא)" מ"עד אליי" (2001); "אנצל", "בין הצלילים", "ממריאים" ושיר הנושא מ"מסע ומתן" (2006); ו"תלמד למחול", "אספר לך הכל", "דאנס בר" ושיר הנושא מאלבומו החדש. השלימו את התמונה גרסאות לשירים על-זמניים מ"שבע", להקת האם שלו (מאז 1995) כ"שיר למעלות" ו"איילת חן" + "אם ננעלו", שכבר נזכרו.

מרקחת מוזיקלית נהדרת
 
אחרי שני אלבומים עם אסי אילון, שעדיין מלווה אותו בנגינת גיטרות, את האלבום החמישי הפיק כאמור פילוני, שכבר שיתף פעולה עם בן ארי כמפיק המוזיקלי של הופעותיו. לפילוני יש את זה בהוויה. הוא חי את הגרוב הג'מייקני מצד אחד, ומתמודד עם המורשת הגלילית הקצרה אך המשמעותית של בן ארי מצד שני.
 
התוצאה? מרקחת מוזיקלית נהדרת ויפהפייה, גם על הבמה אך יותר מזה באלבום, של צבעים, טעמים וניחוחות אתניים מכאן ומכל העולם. אלמנטים ערביים ומזרחיים כבדים וחריפים מקבלים טוויסטים אנרגטיים מרשימים כמו ב"כמה שאני אוהב" או ב"אספר לך הכל וב"דאנס בר", והמזרחיות הים תיכונית שומרת על כבוד גלילי אצילי אך סוחף, אם זה ב"דרך" או ב"זמן לאהבה", שבסיועו הנמרץ של דרבוקיסט בעל אצבעות זהב בשם אנטון (שממשיך גם ל"איילת חן", בו ינהל דו-קרב מלהיב עם המתופף עומר ברק) מביאים את המופע לשיאו. דווקא בגרוב תימני-דרוזי-גלילי-ערבי, הכי ישראלי אותנטי שאפשר. זה המקרה שלחאפלה יש הקשר מוזיקלי חיובי.

גם הסיום מקורי ומרהיב. "ג'ה" שמופק כהמנון כנסייתי "ממריאים", שכשמו נישא על רגאיי חזק, זוכים לתאורת רסטפארי של ירוק-אדום-צהוב, ומוש בן ארי ניצב במרכז הבמה מתופף בקדחתנות ועל גופו תאורת קומזיץ, מלמטה למעלה.

  

 
באופן אבסורדי פילוני כפייתי פחות באלבום אבל אי אפשר שלא לחוש בתרומתו העצומה. ההפקה המוזיקלית שלו יפה, מלאת רעיונות והברקות, ניהול חכם ויעיל של מקצבי גרוב (רגאיי בעיקר, אך גם נגיעות היפ-הופ, פאנקי וג'אז) והתאמתם למידותיו של בן ארי. לרגע הוא לא מכסה עליו, אלא מאיר אותו הכי טוב שניתן, בעיקר את נגינת הטאר שלו, העוּד הנוגה והנוגע של המזרח. ומציע עטיפה נאה ל-11 שירים (ב-41:58 דקות) שפשוט כיף להאזין להם ולשקוע בתוכם.
 
לבד משותפות של פילוני בלחן אחד, מוש בן ארי כתב והלחין את כל השירים. האלבום נפתח וננעל בשירים על זוגיות, שניים בהתחלה ואחד בסיום. "עד שנבין" הוא סיטואציה שכולנו מכירים, על הצורך הנושא בזמן כדי להבין אחד את השני "נקרע בין מציאות למחשבה", באווירת מסע של מוזיקת עולם, עם מצלול אתני שמתערבב ברעשים אורבניים, כמו בנסיעה מן הכפר אל העיר; "אספר לך הכל" הוא הבטחה לשותפות וחלוקה, רק שבדרך לשם צריך לנצח פחדים ולהתגבר על מעצורים נפשיים. האקורדיון (ויטלי פודולסקי), הוויולה (גליה חי) והחליל (עופר מאיר אנקורי) מערסלים מוטיב מזרחי.
 
ב"לפעמים" עורך בן ארי מסע עולץ, מין קאנטרי מזרחי שכזה, לתוך העצמי, לגילוי המורכבות של האני ושל אחוות הניגודים באמונה ובאהבה; העליצות נשמרת גם בשיר הנושא, למרות הטון הביקורתי-חברתי הנוקב שעולה מבין שורותיו. השיר, מלהיטי האלבום, כמו נכתב לעצם ימים אלה, על דור שלם שרוצה להיות ולחיות ומדינה שהופכת קשה וזרה לאזרחיה. הגרוב העסיסי מתדלק את חיוניות האמירה.
 
"והים גועש" הוא אחד משני שירים שהזכירו לי את יהודה פוליקר. כאן הוא יווני-מזרחי ממש תואם פוליקר, התאמה מושלמת בין הצליל לתוכן, בשאיפה אל המרחב, השפיות, השמחה שתאיר את ליבנו והתקווה שתחזק את חולשתנו. השני "דאנס בר", יגיע מאוחר יותר, ינעל בעצם את חלקו הטעון, הקצבי והאנרגטי של האלבום - לפני מעבר לשלוש בלדות אחרונות. מה פוליקר בו? אסוציאציה מיידית ל"רדיו רמאללה". מוטיב ערבי כבד (הלחן משותף עם פילוני) שבהפקה נאדרת נשמע ספק רגאיי מצרי, ספק ראיי גלילי, ובכל מקרה כמעט היפ-הופ, ושירת המואזין של מוש מאיירת נהדר את הכמיהה אל המרחב.


קודמים לו "תלמד למחול", שיר הדרכה לחיים, תומך ומעודד, ששמו מעיד על התכוונותו. הגוון פולק רך עם נטייה להמנוניות (שגם מוכחת בהופעה!) בזכות ההזמנה מפורשת להצטרף לשירה במעברי הו-הו-הו שכאלה. טריק שעובד גם ב"רחוק רחוק" הבא אחריו, שגם בו הגרוב עצל אך ממכר, שיר מסע בדרכו ומסקנתו: לא חייבים לחפש את האושר במרחק. פילוני מתכנת להנאה, מכליא בין חצוצרת טיחואנה במהלכו לכינור ערבי (תומר מוקד) בסיומו. 

  
 
הסיום כאמור מינורי, שקט, מתכנס לתוך עצמו, כאילו לא שייך לאלבום הזה (האם זו הסיבה שמילותיהם מצויות מהעבר השני של הדף?), אבל מדגים את יכולתו של בן ארי לכתוב ולבצע בלדות. "איך הוא מעז" הוא שיר אישי, על עצמו; גם "עד שתבואי" (שמזכיר מאוד את עברי לידר דווקא) הוא אמירה אישית שרק קירבה מאפשר לאנשים להכיר; ו"זמן", כפי שנאמר בתחילת הסקירה, שיר יפה על זוגיות, שמוצא הקבלה בין זמן, ים ואהבה, וביניהן מתח נטען ומתגבר.
 
והעברית? יש פה ושם מעידות קלות. גם בהגהה. אבל אסור שיהיו טענות, כי מוש מודע, מקפיד ומדגיש, ולגבי גרובר, רגאייסט וכמעט ראפר אי אפשר לבקש יותר. בהחלט עבודה יפה שמשלימה הפקה יפה.
 
מוש בן ארי. תסתכל לי בעיניים (הליקון)
מוש בן ארי. חוגג עשור. התיאטרון הרומי קיסריה. חמישי 11 באוגוסט 2011

למועדי מופעים >

14/08/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע