סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה לסיכום תשע"א במוזיקה
 

 
 
עמוס אורן מסמן אהבות וגיבורים בשנה שבה הופעות הפכו לחוליה החשובה בשרשרת המזון המוזיקלית


איש בטעמו יחיה
 
הולך ונשמט הבסיס לסיכום שנה ממלכתי, מחייב את הכלל. בעידן תקשורתי כה מבוזר, שבו הניסיון לעצב דעת קהל מובילה וחד משמעית נדון מראש לכישלון, הטעם האישי הוא המלך. ואין כמו עת המחאה הנוכחית, עם יוזמות לחרמות בכל פייסבוק, כדי להבהיר שאיש בטעמו יחיה, מבלי הצורך להצטדק, להתנצל או ליישר קו.
 
בעצם ראינו זאת כבר בשנה שעברה, שכשמוזיקת הפופ הים תיכונית חגגה ניצחון מושלם וגם גררה תגובות איבה, זלזול וקריאת תגר. ניסו ומנסים, לעמת אותה עם הרוק. כאילו הוא הקוטב שמנגד. אף פעם לא היה, על אף שלמלחמת התרבות בין השפעות ומקצבים, נוסף השנה עימות על מלים, טקסטים ושירי משוררים או לא.
 
אבל הנכון הוא, למרות תחושת עליונות וחשיבות מוגזמת שמייחסים לעצמם בתקשורת הכתובה וברדיו הממלכתי, שרוק'נרול לגווניו הוא מוזיקת שוליים. לא רק אצלנו, אלא גם בעולם. למרות כל הרעש והצלצולים ויחסי הציבור וסיבובי ההופעות ותחרויות הפרסים, זו מוזיקה למיעוט קולני שיושב חזק בצמתי תקשורת והשפעה. לא יכול להיות אחרת, ובשם הרציונל: כי בהיות הרוק מוזיקה אישית מהבחינה היצירתית, יותר תובענית ויותר עמוסה במסרים, היא נדונה מראש להיות נחלת המיעוט.
 
הפופ - והצליל המזרחי או הים תיכוני בהגדרתו המכובסת, הוא המייצג העכשווי, המנצח והמוביל של פופ ישראלי – הוא ההיפך, בהכללה גסה כמובן. מוזיקה פופולרית, נפוצה ברדיו האזורי והפרטי, מיועדת לכלל, להמונים, למיינסטרים. ואין לה מה להתבייש או להגיש פחיתות כבוד. היא משרתת רגשות ותחושות בסיסיים של אהבה, שמחה, כאב ועצב. ובפשטנותה היא לא כוחות. מאז ומתמיד הפופ הוא השליט. אפילו בשנה נהדרת לרוק הישראלי. עם כותרים מעולים ומבריקים של יוצרים נחשבים, צעירים ו-ותיקים.
 
למה? מן הטעם הפשוט שלא מוכרים כאן אלבומים, אלא רק אופציות להופעות. בפראפראזה, האינטרנט הוא מקום מפלטו של הזמר. ההרעשה בשיאה. כמויות בלתי נתפשות, בהשוואה לעבר ובכלל, של אלבומים חדשים מוקלטות כאן. חלק לא מבוטל מהם מגיע לרשת מבלי שתהיה לו יישות פיזית. פעם יכול היה מבקר להיעלב מהתעלמות של יוצר, מפיק או חברת תקליטים מעצם קיומו. היום, בשנה החולפת במיוחד, הוא יכול רק להודות להם. אין זמן לשמוע את כל המוקלט, המופק והמודפס, לבטח לא באותה תשומת לב דקדקנית ופרטנית של פעם. גם אין מקום פיזי לאחסן את כל הכותרים הרלוונטיים.
 
עתה, נדמה, יותר קל ויותר זול להקליט. כבר לא יכולים לספר לכם ולנו מעשיות על השקעות עתק באלבום בודד. מיותר בתכלית, גם אם המוזיקה לא מיועדת להשמעה במחשב או במכשירי שמע ניידים. הרושם הוא שכל מאן דבעי יכול להקליט ולהוציא אלבום וכמעט מפתה להגיד שכסף ועלויות אינם גורם בשלבי ההריון של אלבום, לפחות לא כבעידן חברות התקליטים.

השיר כאלבום
 
מצד שני, זה מצחיק, אפילו מגוחך. המירוץ לתקליט נמצא בעיצומו. מאות בשנה, וזאת למרות הידיעה שרק בודדים, אם בכלל, יהפכו לרבי מכר. לא מפריע, כי לפעמים השיר הבודד, במיוחד אם הוא להיט, מתפקד כאלבום של פעם. מספיק להוציא זמר למסלול הופעות. אחת התוצאות של אובדן היכולת של היוצר להגן על זכויות הקניין של יצירותיו המוזיקליות, היא ההכרה שההופעה החיה היא הפלטפורמה היחידה כמעט (בהנחה שאינו ספק רינגטונים סלולרי) לראות כסף בעמלו המוזיקלי. הופעות בניגוד לאלבומים, אי אפשר לזייף.

   

 
ואם תרצו זו הסיבה העיקרית לגאות ולפריחה הנמשכות בשוק ההופעות. ולאו דווקא קיסריה, הביתנים בגני התערוכה או האנגר 11, שנחשבים לאתרי ההופעה הגדולים והיוקרתיים מכולם. אלא דווקא במועדונים ובמקומות הקטנים יחסית, והדוגמה של רשת זאפה נאמנה להסבר הגידול, גם בהיצע וגם בביקוש. אחרי שהאמפי בשוני נוסף לזאפות הוותיקות בתל אביב ובהרצליה, הצטרפו לרשת גם סניפים בירושלים (המעבדה לשעבר) ובאילת (מאנקיז פאב).
 
גם הלגיטימיות של צפייה בהופעה סביב שולחנות, לאחר ארוחה ותוך כדי סביאה, מוסיפה. יש למוזיקה יותר מבית אחד, ואם פעם, לא רחוק בעבר, היה צורך בתיאום בין מופעי השקה, פרמיירות, הופעות בכורה או קונצרטים של אמנים מחו"ל, בכדי שלא ייצאו ניזוקים מהכפילות, מתרבות הסיטואציות שבהן באותו ערב יש שלושה־ארבעה ולפעמים יותר, מופעים ואירועים מוזיקליים נחשבים, כמעט מבלי יכולת לתמרן ביניהם, כשבחירה באחד הוא ויתור (והפסד) של האחר. ולכולם, ברוך השם, יש קהל.
 
ועוד משהו שתפש השנה תאוצה וניתן לקדמו בברכה הוא המודעות לאיסור העישון ולאכיפתו. גם אם לא מהסיבות הנכונות – של בריאות המשתמשים כמו מהפחד מפני חוקים בטובת מקומות ציבוריים. למי איכפת. העובדה הפשוטה היא שביותר ויותר מקומות, אפילו בלבונטין, בארבי והתיאטרון רומי בקיסריה,  אפשר לראות הופעות באוויר צלול. וזה מבורך. נשאר רק להגביר את החינוך ולהשתלט על מצפצפי חוק ושמי זין.
 
לא יודע איך אתם מרגישים בהקשר לכך, אני רואה בתופעות אלה - של ריבוי מקומות הופעה ואכיפה גוברת של איסור עישון -  יצירת אקלים נוח לשובם של אמנים ותיקים לזירת ההופעות והגבהת הגיל הממוצע של הצופה. זה ניכר במיוחד בייבוא הגובר של אמנים מקשישים - מליאונרד כהן, בוב דילן ופול סימון, דרך כל מיני להקות והרכבים מיתולוגיים מחו"ל, ועד ותיקים משלנו, בין שיהיו פליטי "כוורת" בהרכבים ושילובים שונים, אבות רוק כעוזי פוקס, גבי שושן ושרי, להקות עבר ממשיכות כ"תיסלם", "משינה", וגם "אתניקס" ודומיהם, ועד ספקי נוסטלגיה - בין אם הדברים האמיתיים (אושיק לוי, נפתלי אלטר, "מאחורי הצלילים" או ישראל גוריון ב"דודאים") לבין חקיינים מעולים כלהקות "הסיקסטיז", "המיוזיקל מיסטרי טור", "אוליב" ואחרים. זאת לא אופנה. זה הבשלת תנאים. וכשאפשר לראות, לכל סוג של יצירה ומוזיקה יש קהל.
 
כך גם למוזיקה ישראלית באנגלית. וגם בשורה זו מתפשטת בהשפעה ישירה של האינטרנט והנגישות שהרשת מאפשרת. הכמויות והמספרים הם בלתי ייאמנו. בעיקר מאותן הסיבות לעיל, וגם ואולי בעיקר בזכות הסיכוי לתפוש אוזן זרה והזדמנות להגשים חלום בינלאומי. קרן אן זידל ויעל נעים, עם אלבומים משובבים והופעות במולדת, כבר לא לבד. גם לא "הבלקן ביט בוקס", אסף אבידן ו"המוג'וז", גבע אלון ותמר אייזנמן. הנה, אפילו עברי לידר וג'וני גולדשטיין, הולכים בכל הכוח החוצה עם הTYP שלהם (המקצוענים הצעירים).
 
אני לא יודע אם שירה גבריאלוב תעשה את זה, אבל יונתן דגן והג'יי ויוז בהחלט בדרך, כמו איזבו, איטליז, אלקטרה, "האנק אנד קאפקייקס" ו"אומללה". והמון יצירות מרתקות של יוצרים ומבצעים חדשים כמו הקולקטיב, revelday, "העצים והדבורים", "אודיו מונטאז'" ו"מונוטוק", ובעיקר זמרות נפלאות כמיכל לוטן, מאיה איזקוביץ', מיקה בן ימי וגם אפרת בן צור, ויוצרים מרשימים כרועי דהן, גדעון קון ואלאן מון. זהירות, אנחנו בדרך להיות מעצמה. עובדה. אפילו שרית חדד הקליטה שיר באנגלית.

אהבות וגיבורים
 
אין בכוונתי לגזול את מלאכת ההכתרה ומשחק ההמלכה מתחנות הרדיו. אני יכול לדבר רק על אהבות שלי ועל הגיבורים שלי במהלך השנה החולפת. הופעות, ולא רק מכל האמור לעיל, הן לטעמי החוליה החשובה ביותר בשרשרת המזון המוזיקלית, וכל מי שמצליח לרתק אליו עשרות, מאות או אלפי צופים (תלוי בתפוסתם של אתרי ההופעות), הוא גיבור גדול בעיניי, ללא מרכאות. והכי אהבתי השנה את ההופעות המופלאות של שילה פרבר (שרה נתן אלתרמן) ושל מאיה בלזיצמן (במחווה לרוקסן) ואת מפגן היכולות המרהיב של אסף אמדורסקי (בעקבות צד א').

  
 
אהבתי את האמירה התיאטרלית הבלתי אמצעית של יהוא ירון, יוצר שיישאר איתנו זמן רב. את ההתכתבות עם השורשים והמקורות התרבותיים של מרינה מקסימיליאן בלומין, קובי אוז ודודו טסה, כל אחד מהכיוון שלו ובדרך שלו. את האקספרסיביות של אמיר דדון ואת האנרגיות של אברהם טל. את היושרה האמנותית של "מוניקה סקס", "איפה הילד" ו"אתניקס", את היכולת הפרשנית המופלאה של אחינעם ניני, ריקי גל ואסתר שמיר, ואת המטען הגנטי והחיבור האתני שביצירה הבימתית של יהודה פוליקר, אהוד בנאי וברי סחרוף. ותוסיפו להם את שירי מימון ושמעון בוסקילה בשילוב היוצא מן הכלל שבין הסול של האר.אנ.בי. לנשמה הצפון אפריקאית והאנדלוסית. כל אלה, לטעמי, היו ועודם מופעי חובה.

  

את מעיין הירשביין, תמר אייזנמן (ב"קריאיישן"), רונה קינן (ב"המראות ונחיתות"), קרן מלכה, סמדר אקראי, נועם רותם ("ברזל ואבנים"), דן תורן ("מתחת לרדאר"), מיכה שטרית ובציר 76, עדיין לא ראיתי. סקרן מאוד לגביהם, בעיקר בזכות אלבומיהם המעולים מן השנה החולפת, ומבטיח למלא את החסר בהקדם. כך גם לגבי אלון עדר, למרות שהזכיר לי יותר מדי את הרוח של כוורת (שזה, אם חושבים על זה, לגמרי לא נורא), ובעיקר לגבי נתן גושן הצעיר, אולי הפרסונה החדשה והמרתקת ביותר בימים אלה, שילוב מרגש של דויד ברוזה, עמיר בניון, מוש בן ארי וקובי אפללו. לא שדבר כזה אפשרי, אבל אמור לתת כיוון ולרמז על פוטנציאל.  ולמרות ששירים, כפרטים בודדים, פחות מדברים אליי, אי אפשר היה שלא להתרגש מ"איפה את" של גושן הנ"ל. בלדה צובטת ולופתת בעוצמת הכנות שמפעפעת ממנה. שיר גדול שמקופלת בו הבטחה גדולה לא פחות.
 
מרגשים לא פחות היו השנה "קצר פה כל כך האביב" של דויד גרוסמן ויהודה פוליקר, "כאב של לוחמים" הכה-אותנטי של עידן עמדי הצעיר וגם "זוג משמיים", קינת הזוגיות היובשנית של אסף אמדורסקי.

  

 
התלהבתי מהקריצה וההומור העצמי של "תסחטי אותי", שיתוף הפעולה בין קוואמי ופורטיס, מ"החופש לא חוזר", הדואט של דן תורן ומאור כהן, ומ"אין כניסה לפילים" של גלעד כהנא והג'ירפות; מהפופ המדויק להפליא של "מוניקה סקס" ב"רמקולים", "השמלה ממדריד" ו"מנגינה"; מהרגאיי המשכר של "התקווה 6" "בפרדסים של גן עדן", ובעיקר התייצבותו של "'סתכל לי בעיניים" של מוש בן ארי כאחד מנציגי המחאה החברתית. 

  

השנה של ישי לוי
 
בשנה שהיו בה לא מעט חידושים מוצלחים, רובם ככולם ביוזמת הפרויקט "שני צדדים למטבע", דומני ש"מלנכולי" של מיכה שטרית, ארקדי דוכין והחברים של נטשה בפיו של ישי לוי, היה לשיר הישן החדש הטוב ביותר ששמעתי. כשגם לגרסתה של אחינעם ניני ל"היו לילות" של אסתר עופרים (כפי שנכלל באלבום ובמופע "ארץ, שיר") מקום של כבוד בכותל החידוש.

  

אפרופו ישי לוי: דומה שיותר מכל אחד אחר, לבטח בזירה הים תיכונית, זו הייתה אחת השנים הגדולות בקריירה שלו, אם לא הגדולה בהן. אמנם בלי קיסריה, ותחת תחרות עזה מצדם של אייל גולן, משה פרץ ותופעת הטבע עומר אדם, אבל עם אלבום חדש (האחת שלי) ושני פורמאטים של הופעה ("סיבוב חיי" ו"בסיבוב שני"), פיצו אותו על שנים בהן נהנה מהערצה עיוורת בצד הזה ומהתעלמות כמעט גורפת בצד אחר. היום, כשהוא נחלתם של כולם, יש רק להצטער על שנים מבוזבזות, שלו ושלנו.
 
ויש גם להצטער על כך שבאחריתה של שנה נקשר שמו בפרשת העלמת מס, כמעט עניין שבשגרה בקריירה של כל כוכב פופ ים תיכוני. אלא שהשנה, בעיקר בגין פרשת מעצרה של מרגלית צנעני, המלכה האם של הסצינה, ספגה הזירה מכה תדמיתית אנושה. וגם אם לא יימצא דבר בחקירות על העלמות מס ובקשרים-לכאורה שבין כוכבי המזרח לבין העולם התחתון, כפי שאנחנו מאחלים לכל נקי ידיים וחף מפשע, המוזיקה הים תיכונית הוכתמה ולתקופה ארוכה.
 
ועמה גם "כוכב נולד", תוכנית הדגל למודת השערוריות של הריאליטי במוזיקה. ודווקא בשנת שיא בעבור חולמים ותאבי מציצנות. עם גועל הנפש של "היכל התהילה", הקאלט שנבנה סביב "חי בלה לה לנד" והיומרה שעדיין לא הצדיקה את עצמה של "אייל גולן קורא לך". והשנה, כאמור, מצטרפות לתעשיית האשליות גם "בית ספר למוזיקה" ו"The voice", אז מה הפלא שכל ישראלי, ולא חשוב גילו, הוא זמר בפוטנציה.



26/09/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע