צבי גורן לא מצא טעם והצדקה בחידוש השני של ההפקה בת שמונה השנים שמרוקנת מיצירתו של ורדי את היופי הטרגי ואת נושא הנקמה.
האמנם ניצול נשים?
לא בחדווה יתרה הלכתי בפעם השלישית לראות את ההפקה הזאת, שכל פרט מאכזב בה נותר חי בזכרוני מאז 1997. אבל המחשבה שאולי בכל זאת אני טועה, אולי אגלה משהו שיאיר את פניה האחרות, החזירה אותי למשכן האופרה. לצערי הרב, מה שאכזב לפני שמונה שנים וארבע שנים, כשחודשה לראשונה, נותר כשהיה.
לכאורה אפשר להצביע על מקוריות הרעיון של הבמאי דייוויד פאונטני והתפאורן סטפנוס לזרידיס, לפיו האופרה עוסקת בניצול הנשים כאובייקטים מיניים ואחרים, ואין הבדל בין הדוכס הנואף לבין ריגולטו הליצן המסייע בידו לכבוש נשים, נשואות ואחרות, ובה בעת מנסה לגונן על בתו ג`ילדה מפני גורל דומה.
את הביטוי העיצובי לרעיון זה, כלובי זכוכית, שתלו השניים בתפאורה מגוחכת למדי בתיאטרליות המלאכותית שלה – שבה שולחנות ארוכים משמשים איזכור למסלולי דוגמנות. כחמישה כלובי זכוכית סמליים תלויים על קיר הארמון, ובהם בובות של נשים שכבר שימשו את תאוות הדוכס, ובכלוב זכוכית אחד גדול, מציאותי, כלואה ג`ילדה, בתו של הליצן הגיבן. אלה הם המייצגים החזותיים המובהקים של הניצול על הבמה.
ומה על הנקמה?
על פניו, אמנם יש היגיון בתפיסה הזאת, אלא שלא נושא הניצול הוא זה שמניע את גלגלי האופרה הזאת. הליברית של פיאווה, על פי "המלך משתעשע" של ויקטור הוגו, והמוזיקה של ורדי עוסקים בעניין אחר – בגורל ובנקמה. צילה של הנקמה מרחף על האופרה כולה מסוף התמונה הראשונה שלה ועד לסיומה האכזרי, כשריגולטו נושא בידיו את בתו הנרצחת.
מעבר לכך, חרף השוביניזם הגברי והיחס המזלזל בנשים שמפגין הדוכס – לכל אורך האופרה ולא רק באריה המפורסמת "לה דונה א מובילה" ("האישה הפכפכה") – לא הדוכס הוא זה הגוזר את גורלה של ג`ילדה, אלא אביה, ריגולטו. הקללה שהטיח בו אב אחר, שהדוכס כבש גם את בתו, פועלת מהר מאוד. מי שלעג לאסונו של אב אחר יבוא גם יומו להתייסר.
וזה אכן מה שקורה – ריגולטו נשבע לנקום ומזמין את רציחת הדוכס אך במקום לקבל את גופת הדוכס הוא מקבל שק ובו בתו הגוססת, לאחר שהקריבה את חייה כדי להציל את הדוכס, אהובה.
התפיסה של פאונטני מתעלמת למעשה ממרכזיות פעולתה של ג`ילדה – החל מהפרת ציווי האב, דרך התאהבותה ב"סטודנט העני", וכלה בהתעקשותה להמשיך לאהוב אותו כגם כשמתגלה זהותו האמיתית, וכשנחשפת בוגדנותו השיטתית.
ללא נשמה
חמור מזה, פאונטני מגמד בתפיסתו ה"חברתית הכוללת" את אשמתו של ריגולטו, כשהוא הופך אותו לאחד מאנשי החצר המשועשעים בתמונה הראשונה, ובהמשך - לשותף "מקרי" לחטיפת בתו שלו.
הכשל הזה בולט במיוחד בחידוש הנוכחי, אולי משום שהבמאית המחדשת, שירלי לאו-ליגום, טיפלה יותר בשחזור ההפקה, בעיצוב התנהגותם של זמרי מקהלת פילהרמוניה, ופחות בעיצוב המשחק של הזמרים האורחים ששרו את ריגולטו, את ג`ילדה ואת הדוכס, שלא נכנסו לתוך נשמת הדמויות.
למרבה הצער גם הצד המוזיקלי סבל בהפקה הזאת ממחסור בנשמה. שלושת הסולנים בתפקידים הראשיים, הזמרים ששרו תפקידים קטנים יותר והמקהלה, שרו אמנם בצורה נקייה מאוד, ממש כפי שהתזמורת ניגנה בדיוק נמרץ. אבל ככלל, כמו הבמאי גם המנצחת ג`יזל בן דור הסתפקה בתמונה המרחבית הגדולה ולא נכנסה לפרטים היוצרים את העוצמה הריגשית ואת היופי המלודי של המוזיקה.
מועדי מופעים
ג`יזל בן דוד תנצח על ריגולטו
16/03/2005
:תאריך יצירה
|