סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אביב גפן בהופעה- פרידה מהימנון
 

 
 
לרגל שחרורו הצפוי של גלעד שליט עמוס אורן הלך להקשיב בפעם האחרונה לאביב גפן שר את "הילד של כולנו"


"יום קדוש באנושיות של מדינת ישראל"
 
נדירים המקרים בהם אפשר לתפוס להיט גדול מאבד את תקפותו האקטואלית, אולי בניגוד לכוחו המוסרי ולהשפעתו המורלית. כזהו "הילד של כולנו" ("אתה תשוב, אתה תשוב/ אתה הרי הילד של כולנו/ אתה תשוב, אתה תשוב/ לבך פועם בלי הפסקה בלב שלנו"), שיר שכתב והקליט אביב גפן לפני שלוש שנים, כשהמאבק הציבורי לשחרורו של החיל החטוף גלעד שליט תפח לממדים לאומיים.
 
ההתלבטות בין הופעתו האינטימית, האקוסטית, של אביב גפן בזאפה הרצליה, לבין הופעתו האצטדיונית של שלמה ארצי באמפי פארק רעננה - שהתקיימו שתיהן באותו מועד, מוצאי חג ראשון של סוכות -  הוכרעה כמו שאומרים על חודו של קול אחד. שניהם הרי לא-תלויי זמן, שניהם אמנם בני דורות שונים אך שניהם רצי מרתון, עם קריירה למרחקים ארוכים.
 
על רקע החדשות המשמחות של ערב החג, שחרורו הצפוי של גלעד שליט, החלטתי לדחות צפייה נוספת ב"יותר מזה אנחנו לא צריכים" וב"מלך העולם" שירים ירוקי-עד בעלי רלוונטיות על-זמנית של ארצי, גם הוא קול חשוב בנרתמים לטובת משפחת שליט, לטובת הקשבה פומבית אולי אחרונה מסוגה ל"הילד של כולנו", התפילה-תחינה שליוותה את ציפיותינו בשנים האחרונות, שמתגשמת ממש מול עינינו ומייתרת את הצורך שלנו בו ובהשמעתו (אלא, אם חלילה, תיווצר סיטואציה דומה בעתיד, שלא נדע).
 
למרות הסקרנות העצומה והציפייה הדרוכה (ואולם המועדון המלא עד אפס מקום), גפן מיקם את השיר (שנכון למוצאי החג נשארו לו לפי חשבוני, רק עוד חמישה ימים בלבד לביצועו הפומבי) שביעי בסדר ההשמעה. קדמו לו שירים מהעשור הראשון לפעילותו היצירתית, בעיקר שירי אהבה נכזבת ובאה חשבון כמו "אמש", "שלכת", "מלאך" ו"לילות לבנים ו"מקסיקו", וגם "אתה פה חסר לי" מאותה תקופה, שמסר (עם אחותו שירה) לביצועה של נורית גלרון.
 
ההמיה החרישית המתעצמת של היענות הקהל שליוותה את השירים ברצף, נקטעה על ידי הצגה נרגשת של השיר, לקראת מה שאביב הגדיר כ"יום קדוש באנושיות של מדינת ישראל". דמעות עמדו בגרון ובעיניים למשמע השורות מחממות הלב: "סדקים של אור בחשיכה הם תפילותינו/ ימים של חופש ושמחה באים עלינו/ ולא נשקוט עד שנראה את זיו פניך/ אנחנו כאן לבד, אתה הרי יודע".
 
הקלידן ערן מיטלמן, "תעוט" היסטורית ושותף להופעה האקוסטית, נתן את כל מאודו ונשמע כמו תזמורת שלמה. ועתה, כשההזדמנויות לביצוע השיר הולכות ומתמעטות מכורח הנסיבות, מותר להודות: לא בכדי הפך "הילד של כולנו" להמנון. הוא מתאר בבהירות את הכמיהה וההזדהות של כולנו, נוגע ברגישות בגרעין הישראליות ובה-בעת גם מצליח להעביר ביקורת קונצנזוסיאלית נבונה ומפוכחת על הסכסוך הבלתי נגמר.

   

 
נענה לתגובה, חרג גפן מהליין-אפ המקורי, ולפני שחזר למסלול שירי האהבה עם "אולי", שילב את "אקדחים שלופים" (מ"יומן מסע"), כמעט באותו נושא, כמו להכין אותנו (ואת גלעד שליט) לימים הקרובים וגם להכין לתקופה שאחרי אופוריית הפדות: "הוא חזר מהצבא/ הוא נראה עייף נורא/ אבל עוד מעט הוא כבר מגיע/ שביל ישן שבשכונה/ הוא חוצה לאהובה שמחכה/ השכנים שבחלון/ צוחקים, עוברים לדום/ באפו הריח של הבית/ לאמו שבכניסה/ הוא מחליף ת'דאגה/ בנשיקה// אבל בתוכו אקדחים שלופים/ אנשים בוכים/ הקוצים פורחים/ ...זה תמיד כואב כשהפצעים פתוחים".

שירי אהבה, חסך והתבגרות
 
ואכן, למרות הפורמט האקוסטי, שעם גיוונים ופיתוחים שלו הולך גפן מזה תריסר שנים, דומני מאז "לילות לבנים", הוא לא איבד את חדות האמירה והרלוונטיות. גם בפורמט כזה, שמבוסס יותר על רגש ורגשנות, על שירי אהבה, חסך והתבגרות, הוא שומר על חדות וקשר עם המציאות, לא שומר אותן רק למופעי הבמה הגדולים, לתפארת הרוק'נרול, כסות הווליום ומצגי התפאורה, התאורה והאיפור.
 
מצד אחד, יותר קשה להגיד את האמת בפרצוף, מטווח אפס, בצורה בלתי אמצעית, ללא שימוש במדיומים ופילטרים, חשוף ועירום, ללא כחל ושרק, רק בחילופים שבין פסנתר (9 שירים), גיטרה (7) ומיקרופון (6); מצד אחר, זה הפורמט הכי נכון ליצירה הגפנית הזאת, נטולת הביקורת, ההתעסקות במוות וההתפלשות בפוליטיקה. זה המבחן האולטימטיבי של יוצר, שקולו ושירתו נחשפים על כל פגמיהם, אבל האמת שלו עדיין מנצחת. והשירה הנואשת והכואבת, שחיה מחדש את השירים, בכוונה ובצעקה, נוגעת, מפעימה ומרגשת. וגם עם קטעי הקישור קצת מיוח"צנים ומלאים מעצמו, זה האיש, לטוב וגם לרע.
 
וזה נמשך עם "השיר שלנו", "אבדון" (אותו הוא מקדיש לקרן, מעריצה שלא החסירה הופעה והלכה לעולמה), "שנינו שווים" (כקדימון מטעמו להשתתפותו ב"The voice" לצדו של שלומי שבת), "שיר הסמרטוטים", "אור הירח" (שמוקדש לסער, בן של מעריץ מערד, ילד בן 5 חולה בסרטן, שלמענו הוא עורך מופע התרמה בזאפה תל אביב בצהרי ערב החג הקרוב), "עם הזמן" (השאנסון של ליאו פרר, בביצוע אקספרסיבי ומלא הזדהות), "אהבנו" ו"יומן מסע", וביניהם מצליח לשלב גם את גרסתו הפרטית ל"קוצים", הדואט המשותף לו ולעידן רייכל מן השנה שעברה.
 
להדרנים גפן שומר את "האמת" (מעין תעודת זהות ותג זיהוי שלו: "והכאב לא ניצח, רק האמת תלך לה זקופה ברחוב..."), "האם להיות בך מאוהב" ( מיטלמן בתחילה על תקן מאזין ומצטרף רק לפינאלה) ו"סוף העולם" (שאותו הוא שר בדם ליבו, שיר אל אובדן התמימות והילדות, שנכתב כמחאה נגד מבוגרים, ועתה כשהוא הורה, מואר באור אחר ושונה).
 
וכך כל השירים בהופעה, להוציא את "קוצים" וכמובן את "הילד של כולנו", משויכים לעשור הראשון של פעילותו המוזיקלית. גם "עם הזמן", אבל הוא לא בדיוק שלו. אמנם אמור היה לבצע גם את "זה רק הלב שכואב לך" (מ"יומן מסע", 2000) אבל המיר אותו לבסוף ב"אבדון" (95'). מה שמעיד על מרווח האילתור שהוא מרשה לעצמו (ולא רק "אקדחים שלופים", אלא גם "שיר הסמרטוטים" שבא במקום "מיליארד טועים", ו"אור הירח" שדחק החוצה את "עורי עור") ועל הביטחון בהיעתרותו של מיטלמן הנהדר.
 
ובסך הכל, נציגות של ארבעה שירים ל"לילות לבנים" (1999), שלושה ל"זה רק אור הירח" (1992), "עכשיו מעונן" (1993) ו"שומקום" (1995), שניים ל"יומן מסע", ורק אחד מ"III" (1994), "ירח מלא, האוסף" (1997) ו"עם הזמן" (2006). בעוד היעדרותם של "חלולים" הרוק'נרולי החריף (מ-1998) ו"ממנטו מורי" המורבידי (מ-2002) מובנת, אפשר להרים גבה איך אף אחד משירי "המכתב" (1996) לא נכלל בהופעה הזאת. וגם לא להיטי ענק כמו "עכשיו מעונן", "הכי קרוב לבד", "לבכות לך", "שיר תקווה", "שיר עצוב" ורבים אחרים. טוב, כמה אפשר לדחוס בשעה ועשרים דקות של הופעה תובענית וסוחטת? 22 שירים זה הספק נאה.

אביב-גפן-01.jpg
אביב גפן (יח"צ)

הקהל והאלבום הבא
 
אבל הנתון המפריע יותר (לצד העברית הנוראית של אביב, ששר מסכירה במקום מזכירה, יִלך במקום יֵילך, גודל במקום גָדֵל, הֶכרתי במקום היכרתי, נראָה במקום נראֶה, הֶפסקנו במקום היפסקנו, והרשימה עודנה ארוכה ולגמרי לא מכובדת) הוא זה שאין לו שירים חדשים ושהעשור השני, שיסתיים בתוך שנה, מוקדש בעצם לנסיונות פריצה באנגלית, ומאז "עם הזמן", עברו כבר חמש שנים מאז אלבום אולפן עברי חדש שלו.
 
אני לא יודע, עדיין, איך לאכול את היציאה של "נוסטלגיה", שיר חדש ולא מוכר ובניחוח נוסטלגי דביק (שהתברג בין "שיר הסמרטוטים" ל"אור הירח"). מצד אחד, ההקשר הוא בהחלט נוסטלגי. מצד שני, גם לאביב יש התקפי נוסטלגיה. מצד שלישי, מה זה אומר, אם בכלל, לגבי האלבום הישראלי הבא?
 
כמה מלים על הקהל, לסיכום. לפני עשרים שנה גפן היה מתפלץ מן הסתם אם היה רואה את הקהל הזה מולו. אבל להוציא חריגים לשני הכיוונים, מבוגרים מדי וצעירים פחות, ברובו המכריע הקהל הוא בן גילו, 38, או לפחות ילדי אור הירח (מותג ודור שהוא עצמו המציא) שבגרו ועדיין נשארים נאמנים לו, כמו הזוג שחגג יום נישואין בשולחן שלי, משתמשים כבדים ומדקלמים אובססיביים של שיריו. ואביב גפן שמכיר היטב את צאן מרעיתו יודע להקדיש לו שירים (כמפורט לעיל) וגם להודות לו על האהבה והנאמנות. ואם לא למענם, בעבור מי הוא חייב להקליט אלבום ישראלי חדש?


אביב גפן בהופעה אקוסטית. זאפה הרצליה. חמישי, 13 באוקטובר 2011


למועדי מופעים >

16/10/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע