סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2019 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אבי טולדנו בהופעה- שיני הזמן לא יכלו לו
 

 
 
המופע החדש של טולדנו שב וממחיש איזה זמר נהדר הוא, עצום קול ועשיר ברפרטואר


מקום של כבוד

לאבי טולדנו מגיע מקום של כבוד בהיכל התהילה של הזמר העברי, זה שייבנה ביום מן הימים, לכשההשראה והחזון יפגשו את היזם והמשקיע הראויים. הוא רכש אותו בזכות ובצדק, בהיותו אחד הזמרים, היוצרים והמבצעים המוכשרים והמצליחים שדרכו על במה ישראלית. מגיע לו בזכות "זוהי יפו", בזכות פסטיבלי הזמר השונים בהם נטל חלק, בזכות היותו שליח נמרץ של שנסון צרפתי מתורגם לעברית, ואם זה לא מספיק כדי לשכנע, אל תשכחו גם את "חי" ו"הורה" שלו באירוויזיון.
 
אבל, כשאבי טולדנו נכנס ל"היכל התהילה" הטלוויזיוני, זה היה מאכזב ומעציב. ההשתתפות בתוכנית הריאליטי המביכה הזאת, הצטיירה כמו הודאה בכישלון. ואולי לא בדיוק כישלון, כמו חוסר היכולת לשחזר את הישגי העבר ולשקם את מעמדו בפופ הישראלי, ואילוץ ליטול חלק בהתנסות המפוקפקת הזאת. בדיעבד, טולדנו צדק. בדיעבד, המשדר החזיר לו (וגם לחלק מעמיתיו שם) כבוד שאבד. הזכיר לצופה איזה זמר נהדר הוא, החזיר לו את הצבע ללחיים ואת הלהט להקליט ולהופיע.
 
עכשיו, עם "והכל בשבילך", טולדנו מנסה לממש את האופציות. על פניו, עניין של מה בכך. עם יותר מ-40 שנה באוזן ועל הבמה, עם מאות שירים ועשרות להיטים, רפרטואר הוא לא הבעיה שלו. גם לא יכולתו כזמר, אחד הטובים ששרו כאן בעברית, ולא כפרפורמר, בהיותו חיית במה מנוסה ואנטרטיינר משופשף. אמנם בהתמודדות עם תמורות הטעם והזמן, הוא נדחק ממרכז הבמה. לא לפני שניסה, כמה שהוא ניסה, סגנונות שונים (רוק ודאנס, אתני ותיאטרון) ודרכים מגוונות לחזור, להיות רלוונטי כפי שהיה בשנות השבעים ובמהלך השמונים. לא תמיד בהצלחה.
 
את המופע הוא פותח בנימה אישית, עם שני שירים חדשים. "הפעם" (מלים: מאיה רוזנפלד-זנגלביץ') ו"אלוהיי" (או "לגעת באור") שהוא כתב. הראשון מדבר על ההזדמנות החוזרת, והשני שיר תודה לבורא עולם (כחלק מההתחזקות שלו בעת האחרונה) שמסכם את המסע המופלא שלו כיוצר בעולם. ללא מרירות ותסכול על אכזבות ואי הצלחות, אלא עם השלמה ואופטימיות של אחד שאוהב את מה שיש ואף פעם לא מתייאש. והיו לו סיבות להתייאש.
 
אבל כמו מתאגרף שנופל וקם וחובט כדי לנצח ולשרוד, הוא מדמה את חייו לזירת אגרוף ("זירת חיי" שכתב לו דודו טופז ז"ל). כל ימיו הוא מכה בחזרה, רק במסתרים מוחה את הדמעות. והאנרגיה הרוק'נרולית -חמישה נגנים: שתי גיטרות חשמליות (כלי אוחיון ותומר שטיין), בס (טל לוי), תופים (יואב פינקלמן) וקלידים (משה דנינו) - מעניקה מישנה תוקף למאבק ולהתעקשות.
 
הדילמה האישית ממשיכה ללוות אותו גם בהמשך, כמו ב"כל חיי" (שמרית אור): "לו ניתן לי על חיי לחזור/ לסובב את הגלגל אחור/ מה הייתי משנה?/ ההייתי משתנה?". לנגינת הגיטרה מצטרף אפקט ווא-ווא והעיבוד נוגע בפאנקי. או ב"מה חשוב היום" (מלים: עוזי חיטמן) המרגש כתמיד, שנכתב בהשראת מלחמת יום כיפור ("אני הולך קדימה/ לא מביט אחור/ וחושב על דרך/ לשכוח, לא לזכור/ כי כל מה שהיה – איננו/ ...אם נמשיך לרצות, אז יסתדר הכל"). 

   

אולי ניחוחו של הרוק מתאים לשירים בודדים אלה, אבל אני לא משוכנע שהפורמט הבימתי החדש נכון לו. אולי בחלקים מסוימים, אך לא בגדול. לא בגודל, לא בהרכב הנגנים ובהרכב הכלים, ולא בגילן הצעיר של שתי זמרות הליווי.
 
גם קטעי הקישור בעייתיים. בין השירים טולדנו מעלה זיכרונות, משלב אנקדוטות מקריירה ארוכה ומפגישות עם שמות גדולים בפופ העולמי, ממייק ברנט ושרל אזנבור, דרך מייקל ג'קסון ואוליביה ניוטון ג'ון, ועד ריי צ'רלס וסמי דיוויס ג'וניור. אפשר להבין את רצונו לבלתי אמצעיות, להתחכך בקהל, לשאוב ממנו חום וביטחון, אבל זה צריך להיות קונצרט, לא מופע במועדון לילה.
 
רוצה להגיד שאין שום בעיה עם סיפורים ומעברים מבודחים, אבל הם צריכים להיות במינון ומדויקים, כתובים היטב (כך למשל הוא חייב לשכתב ולהדק את סיפור פגישתו הכפולה עם אזנבור) והפואנטה שלהם חייבת להיות קשורה לשיר הבא. אי אפשר לספר על חוויות פריזאיות עם מייק ברנט, ולקנח אותן ב"ליאורה" ("אם אין אני, מי לך בעולם", שאת מילותיו, שיתוף פעולה עם שמרית אור, הוא מגדיר כשיר אהבה מודולרי, מתאים לכל רעיה); לספר על ייצוג של צרפת בפסטיבל טוקיו ב-1973 ולשיר את "מה חשוב היום"; או לספר על צילום משותף שלו עם מייקל ג'קסון ולעבור ל"נטלי" (בצרפתית!) של ז'ילבר בקו, שבו שאנסון פוגש קז'אצ'וק. מה הקשר? הסיפורים חביבים, אבל הם צריכים להיות חלק מהמופע, לזרום עם השירים, ולא לעצור אותו למעין "אלה הם חייך" בשיטת עשה זאת בעצמך.
 
והדוגמה האחרונה מהותית בעיניי. כי דווקא עכשיו, כדי לבדל את עצמו מהמולת הרוק שהשתלטה על מופעיהם של החשובים בזמרינו, אולי עדיף ומתאים יותר אם טולדנו יתמקד בהגשה שנסונית. שפת השירה הראשונה שלו, עוד בילדותו במקנס שבמרוקו, כשצרפתית הייתה הלשון בה דיבר, שר וחלם. ולא רק שהרפרטואר שלו בכלל ושל מופע זה בפרט, משובץ בשנסונים (לא מכבר הוציא תחת השם "השנסונייר", את "האוסף הצרפתי", אלבום כפול ובו יותר מ-40 שירים ברוח זו), גם הבלדות שלו, הרומנטיקה רבת ההבעה שלו וההגשה התיאטרלית שלו ממש דורשות זאת.

וזה לא צריך להישמע מוזר ומופרך, כי בעידן של רטרו מתקן, אפשר לעשות הכל ולכל סגנון יש מקום ויש קהל. ואם זה הבידול, השונות והחוזק שלך, למה לא? ודומה שעם הרכב יותר אקוסטי, עם פסנתר ואקורדיון, כלי מיתר וקשת, אולי כלי נשיפה, ועם זמרת ליווי בוגרת יותר, הוא ירגיש הרבה יותר נאמן לעצמו עם שנסון משודרג.
 
וטולדנו נהדר, ממש מושלם, כשהוא שר את "לה בוהם" ו"שתי גיטרות" של אזנבור, בצרפתית ובעברית (מלים: דודו טופז). הביצועים שלו וירטואוזיים. ברמה הכי גבוהה. ומאפיל עליהם "כמו שהם אומרים" (גם הוא אזנבור וטופז) הרגיש והאנושי, עם אמפתיה לחריג, שירו של הומוסקסואל שמאס בחיי השקר הכפולים. ביצוע רב עוצמה, מצמית ומטלטל. גם גרסתו ל"נטלי" יוצאת מן הכלל בחיוניות הרבה שהוא יוצק בה.

   

הקול נשאר כשהיה ואף השתכלל
 
המחצית השנייה של המופע פחות מהודקת, יותר מפוררת, מדלגת בין ציוני דרך, פרפראות ומחרוזות שירים.
"את ואני והוא", שכתב לבתו כמעין שיר חתונה בו הוא מוסר אותה לזר שיהיה בעלה; "הנני כאן" (חיים חפר ודובי זלצר) שביצע ב"היכל התהילה" (כהרגלו, טולדנו מצוין, אבל גם מאכזב שכפרפורמר ותיק הוא עדיין לא יודע את המלים בעל פה, ולא רק של שיר זה. לא מתאים!).
 
יש גם כמובן את "זוהי יפו" שנועד במקור ליהורם גאון (אחרי 43 שנים אפשר היה לצפות לפרשנות חדשה בשיר); שיר מהמחזמר "עלובי החיים" בו גילם בשלהי השמונים את דמותו של מריוס; וגרסה שלו ל"ג'ורג'יה" הנצחי של ריי צ'רלס, באנגלית, עם הפלייבור והארומה הנכונים, שרק מעידים על הרבגוניות של טולדנו כזמר נשמה וגם כזמר בלוז.
 
במחרוזות הוא רפרף על להיטי עבר כ"שלא לאהוב אותך (איך אפשר)", "עם רדת יום"  ו..."למה ככה"; הזכיר כמה סלואו-בלטה צרפתיים גדולים, כ"השלג נופל" של אדאמו, "אמא אחת" של לואיג'י, "אלין" של כריסטוף, "קאפרי, זה נגמר" של הרב וילאר, "אנא אהביני" של מישל פולנארף, "היא הייתה כה יפה" של אלן בארייר ו"אינשאללה" של אנריקו מסיאס (חסרו "קילימנג'ארו" ו"לעולם לא אעזוב אותך", אבל יש גבול לחזירות...).
 
ואיך אפשר בלעדי מחרוזת שירי אירוויזיון וקדם, כמו "לחיים", "עוד נגיע" (שהלחין לירדנה ארזי), "חי" (לעפרה חזה), "הורה" (ששר בעצמו) ו"דיינו". וכששומעים את המחרוזת הזו אי אפשר שלא להתגעגע למוסד קדם אירוויזיון וליכולתו המופלאה של טולדנו לזקק את השירה וההוויה הישראליות לשלוש דקות מדויקות. דומה שהוא הצליח בכך יותר מהרבה אחרים.
 
להדרנים הוא שמר מיקס חדש-ישן. מצד אחד את "בשורה התחתונה" (שמרית אור), שיר מתוק למולדת קטנה, כאילו המשך מפוכח של המחרוזת הקודמת; ומצד שני את "בדרך חזרה" (אהוד מנור ונורית הירש), אחד הגדולים בלהיטיו, שמסכם גם את השאיפה הבלתי מוסתרת של מופע זה.
 
הרושם הוא ששיני הזמן לא יכלו לכשרון הבימתי של אבי טולדנו (63), כזמר נשמה מחויב ואקספרסיבי, כרומנטיקן וכשנסונייר. לטעמי, לא רק שקולו נשאר כשהיה, אלא ששירתו אף השתכללה. וכשאתם ממהרים לרוץ לראות את פול אנקה וניל סדקה, גילברט אוסליבן ואנגלברט הומפרדינק, ושאר כוכבי הסיקסטיז והסבנטיז שפתאום נזכרו לבקר כאן, כדאי שתזכרו שעניי עירנו קודמים, במיוחד אם הם עשירי רפרטואר ועצומי קול כאבי טולדנו.
 
אבי טולדנו. והכל בשבילך. צוותא תל אביב. רביעי, 9 בנובמבר 2011


למועדי מופעים >

13/11/2011   :תאריך יצירה

כתבות נוספות
שנסונייר בנשמה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע