תיאטרון - ביקורת דיסקים: מובי, אדם גרין ואטלנטיק גולד

לאורן בר-אל קל ונעים עם מובי החדש, אך מעניין יותר להאזין ברוב קשב לאדם גרין שמטמין בין המלודיות שלו פרובוקציות שנונות. והכי מומלץ - 75 קלאסיקות סול של אטלנטיק גולד.

מובי חוזר לשורשים

החל מתחילת שנות התשעים, שמענו על מובי בהקשרים שונים ומגוונים. הוא לקח חלק חשוב בקירובה של מוזיקת הדאנס האלקטרונית אל הרוק, הפופ, הפאנק, הניו-ווייב וכל סגנון אחר שעלה בראשו, וזכה על כך לביקורת לא מעטה, כמו כל אמן שמחדש ומעיז לחצות גבולות, אך גם לחסדי המבקרים שהתמתנו, כמובן, ברגע שאלבומיו התחילו להמכר היטב (בעיקר שני האחרונים). מובי גם זכה לפופולריות יוצאת דופן אצל במאי פרסומות והספיק לקיים גם קטטה תקשורתית עם אמינם. עכשיו, אחרי הפוגה של שלוש שנים, הוא משלח אלינו את אלבומו החדש, שאיך לא, מעורר פה לא מעט סקרנות.

כמו עברי לידר אצלנו, החליט גם מובי באלבום החדש לחזור לשורשים, הן מצד ההפקה המוזיקלית, שבה הוא נמנע משילוב של סימופלים, שהיוו עד היום חלק דומיננטי ביצירתו, והן מבחינת ביצוע השירים, שמובי לוקח על עצמו באופן מוחלט כמעט. למרות זאת, הוא היה חכם מספיק כדי לצוות לעצמו זמרת ליווי מקסימה (לורה דון), שמביאה איתה תחושה של גיוון, ומצליחה גם לכסות היטב על החולשות שלו כזמר.

בין שני קטעי אמביינט מרחפים, שפותחים ומסיימים את האלבום, הוא מציע לנו שתיים-עשרה רצועות, שנעות בין רוק מודרני וסוחף (כמו הסינגל המצויין "Lift Me Up"), בלדות נעימות, והתכתבות מעניינת עם גיבורי ילדותו – "ניו אורדר" ודיוויד בואי, מבלי לוותר גם על הצ`יל והדאנס שמהם צמח. כל אלה מצליחים להתחבר יחד ליצירה שקל ונעים מאוד להאזין לה, גם אם השוני לעומת האלבומים הקודמים אינו גדול כפי שמובי היה רוצה אולי לחשוב.

Moby – Hotel, Mute/Helicon

לבנים אדומות מהואגינה

אחד מהאלבומים המעניינים ביותר שנתקלתי בהם לאחרונה מגיע מכיוונו של אדם גרין, יוצר צעיר שהוציא את אלבום הבכורה שלו בשנת 2002, והצליח לעורר לא מעט תשומת לב בזכות חוצפה, שנינות והרבה שמחת חיים.

קול הבריטון העמוק של גרין, שמאפשר לו להחשב כזמר רציני בכל קנה מידה ויכולתו לשזור מנגינות שובות לב, יוצרים ניגוד מהותי עם התוכן של השירים, שלא בוחלים בשום אמצעי כדי לייצר פרובוקציות. הוא מערבב את מערכות היחסים שעבר יחד עם ביקורת פוליטית נוקבת על המדיניות של בוש, ושוזר יחד עם אלה אמירות מיניות בוטות. כששמעתי אותו מספר בפעם הראשונה על בחורה שיוצאות לה לבנים אדומות מהואגינה, או על חוויית החנק שלו מאיבר מין גברי (באנגלית זה נשמע יותר טוב) החזרתי מיד את הדיסק אחורה כדי לוודא ששמעתי כמו שצריך, ואכן לא טעיתי.

כל זה יכול להיות טרן-אוף רציני ולהחשב כחוסר טעם משווע, אבל יש בו, בגרין, איזשהוא קסם או משובת נעורים וגם כישרון מוזיקלי אדיר שגורם לכמה מהקטעים להשמע כקלאסיקות של ממש. כצפוי גם היחס שקיבל הדיסק ממבקרי המוזיקה, נע בין סופרלטיבים משתפכים לקטילות שאינן משתמעות לשתי פנים, כך שהניסיון שלו למשוך תשומת לב הסתיים גם הפעם בהצלחה. מה שבטוח, אין פה רגע דל.

Adam Green – Gemstones, Rough Trade/Hed Arzi

נעים באוזן, בלב וברגליים

את הטוב ביותר שמרתי לסוף. אוסף חדש, שמנסה לסכם את פועלה של חברת אטלנטיק, ששיחקה בשנות החמישים והשישים תפקיד חשוב בקידומה של מוזיקת הסול בארצות הברית. בשנים האלה בנתה לעצמה אטלנטיק קטלוג עצום, שמכיל את הכוכבים הגדולים ביותר של התקופה, והמוני שירים, שמייצגים פיסה נאה ומיוחדת של היסטוריה בתרבות הפופ האמריקנית.

הכותרת עשויה להרתיע את מי שאינו חובב אנציקלופדיות, אבל אל תתנו לזה להפריע. שבעים וחמישה השירים שנכללים באוסף המשולש והנהדר עושים את מה שהם יודעים הכי טוב, נעים באוזן, בלב וברגליים. ריי צ`ארלס, אוטיס רדינג וארית`ה פרנקלין, שרים פה לצד אמנים רבים שנעשה להם פחות צדק היסטורי, אבל שווה לא פחות להקשיב להם ולגלות שמרבית השירים מוכרים, ידועים ואהובים גם אם לא תמיד ברור מאיפה. ככה זה כשמדובר בקלאסיקות.

Atlantic Gold – 75 Soul Classics, Atlantic/Hed Arzi