תיאטרון - פוטנציאל עטוף בהמון כשרון

מי לא שמע על הצמד ענבל פינטו ואבשלום פולק שיצרו את " אוייסטר" ו"בוביז" והביאו למחול הישראלי הרבה כבוד. בארץ ובעולם לא סתם עטפו אותם בחיבוק דוב גדול. אפשר לומר שהם נכנסו לקונסנזוס.

לשתי העבודות המצליחות קדמה עבודה קצרה בשם "עטוף", שחוזרת בימים אלו לבמה. למי שמכיר ולמי שלא, ניתנת כאן הזדמנות מעניינת לעצור לרגע ולהתבונן במכניזם של השניים, באיך זה עובד, ולבחון לעומק את השורשים של זוג יוצרים שהוכיח את עצמו.

"עטוף" היא עבודתם המשותפת הראשונה של פינטו ופולק, וכמו בעבודות ראשונות היא מצביעה על הכישרון הנדיר של היוצרים וחושפת את הפוטנציאל הטמון בשיתוף פעולה זה. הקסם מתחיל בעולם הויזואלי שנפרש לפנינו - במה מינימליסטית , מעוצבת בטוב טעם, הולכת ומתפשטת מצבעיה ומהעצים המעטרים אותה ואיננה מהססת להטריד את עין הצופה בעירומה. לשפה הבימתית הנקיה מצטרפות תלבושות מוקפדות ואסתטיות מאוד שמנהלות דיאלוג מרתק עם העולם האפור-אדום ששולט בבמה.

ואם אפור הוא העולם האורבני המכני ואדום הוא דם התשוקות, המלחמות והמוות, אי אפשר שלא להיזכר בסרטו המצוין של סטנלי קובריק "תפוז מכני", שבו שולטים צבעי הכתום והאפור.

להבדיל מהסרט של קובריק, על הבמה של פינטו ופולק אין גיבורים, אין עלילה, בעצם אין באמת דמויות או מערכות יחסים - לא זה עם זה ולא עם החלל שבו הרקדנים מתנהלים. יש התחלות וסימונים של התחלות של האלמנטים האלו בדמויות קרקסיות כמו הענקים והגמדים או התאומות סיאמיות. גם קבוצת האנשים בחלוקים אפורים (ספק מאושפזים ספק פועלים במפעל) מבוססת על תבנית ראשונית של הקבוצה מול הפרט.

ברגע שמשהו אמור להתרחש הסצנה הנוכחית נעלמת וסצנה חדשה מתדפקת על הדלת ומתפרצת פנימה תוך גירוש זרעוני הדרמה. בהעדר דרמה אמיתית הצפייה הופכת לקשה יותר. לצופה אין אחרי מי לעקוב ועם מי להזדהות. מה שנותר לו זה להתרשם.

מבחינת הכוריאוגרפיה, אין הפתעות גדולות אבל יש חיפוש אחרי שפה. פינטו יוצרת שפה שבה התנועה היא רק אחד הרכיבים של המופע והיא עובדת בצורה הרמונית עם החלל, התלבושות, המוזיקה, התאורה והטקסט. הניסיון הזה הופך את הכוריאוגרפיה ב"עטוף" לגיבור המרכזי. אין זה גיבור רגיל,הנמדד בנפח הנוכחות שלו ביצירה, כי אם גיבור הבודק ללא הרף את הקשר שלו עם שאר הרכיבים הבימתיים.

למרות ההתייחסות הרצינית לכל אלמנט, התנועות המכניות מתובלות בהומור שובב, מועצמות באמצעות התלבושות ומצליחות לעורר צחוק בקהל.

לסיכום - מופע קצרצר (פחות משעה) שבו נפתח שער לעולם קסום, פלאי ומאד מהוקצע של שני יוצרים חשובים, בדרכם לגבש לעצמם שפה.