בניגוד לדעה הרווחת, לפיה הפקת "קברט" היא הזוכה הגדולה של טקס פרס התיאטרון 2011, בזכות חמישה פרסים מבין 19 (המחזמר, הבמאי - עמרי ניצן, השחקן הראשי - איתי טיראן, התפאורן - רוני תורן, וכהצגת השנה), אני סבור שכל זוכה אחר, שלא הגיע מהמחזמר המסחרר של התיאטרון הקאמרי (שהגיש 11 מועמדויות אישיות בסך הכל), רשאי לראות את עצמו כזוכה גדול.
 
כי חילוץ של פרס מהפקת הדגל של הקאמרי, ומחזקת התיאטרון הקאמרי בכלל (שהצליח לשים יד רק על שניים וחצי פרסים נוספים - שחקנית המישנה לזהרירה חריפאי על חלקה ב״סוף טוב״, התרגום של דורי פרנס ל״קומדיה של טעויות״ והמחזה המתורגם, שמו המכובס והעדכני של הפרס שנודע העלאה מחודשת ל״כולם היו בני״, בשיתוף עם התיאטרון העירוני חיפה) בטקס שממנו נעדר תיאטרון בכיר, הבימה, רק מגדיל ומעצים את תחושת ההישג.
 
וזאת מכיוון שהיו לקאמרי 27 מועמדויות סופיות (ואינספור מועמדויות בראשית הדרך, 11 מהן ל"קברט" בלבד). ואם בכל זאת יצא התיאטרון התל אביבי, שהפך מזמן למטרת הניגוח של הפרס, בתחושה של המנצח הגדול, זה רק משום שנדמה כי בעבורו הפרס הוא חזות הכל (גם יותר מהקהל הצובא על הקופות). עובדה שמן הסתם ממלאה את מנכ״לו נעם סמל גאווה גדולה ותחושה של ביצור המעמד של התיאטרון שלו בתחרותיות הלא מוסתרת עם יריביו. 

בן המשפחה הנפקד

לכן היה מפתיע ואפילו מרחיב את הלב לשמוע את איתי טיראן, כוכבו הגדול (אם לא הבכיר) של הקאמרי, מגלה דאגה כנה והתנהגות אצילית, כשהביע ״אי נוחות וצער מהיעדרו של התיאטרון הלאומי הבימה מאירוע שאמור להיות חגו של התיאטרון הישראלי כולו״, ולא רק של חלקים ממנו, יהיה מעמדם אשר יהיה.
 
הדימוי בו השתמש טיראן - ״בן משפחה שנפקד מארוחת חג בשל מחלוקת״ - היה מדויק. אך נוקבת יותר היתה אבחנתו, לפיה  ״שאר בני המשפחה מתנהגים כמי שאינם חשים בחסר״.
 
טיראן, באקט אבירי של מנצח נדיב (ולו, על אף גילו הצעיר, יש כבר כמות מעוררת קנאה של פרסי תיאטרון על הישגיו המשחקיים), קרא לקולגות, במאים, שחקנים, יוצרים, מעצבים ועובדי במה, להתאחד ולנהוג בסולידריות זה כלפי זה ולהיות ״אנשי תרבות ורוח אמיתיים״, בתקופה שבו מעמד התיאטרון נשחק ועתידם הכלכלי של העוסקים בו לא תמיד ברור.
 
וזו חייבת להיות הבשורה המרכזית של טקס פרס התיאטרון 2011. סולידריות. עדיפות קולגיאליות ושותפות הדדית על פני פרסים, תארים וזכיות, במיוחד בעת הזו. וגם אם גורמים ממשיכים לגלות אדישות ועקרות רגשית לדילמות של עמיתים, התיאטרון הישראלי חייב להתנער מגילויים כאלה ומצעדים שפוגעים באחדות השורות.
 
ולא רק מצד זוכים שלא גילו צער על היעדרו של האח הגדול הבימה, אלא גם מצדו של התיאטרון הלאומי. ביחד הם חייבים לעשות כל מאמץ להחזיר את התיאטרון, הפקותיו, שחקניו ועובדיו למשפחת פרס התיאטרון. גם כנגד עמדתם המוצהרת הנוכחית של מנהלי הבימה. כי ככה לא מתנהגים במשפחה ויש צורך דחוף להבריא את האווירה.
 
זוכים נוספים והרגעים המרגשים

מול "קברט" ו"כולם היו בני" המתורגמות, התייצבו הפקות מקוריות כזוכות בשני הפרסים הקבוצתיים החשובים הנותרים: ״אוכלים״ של יעקב שבתאי הפקת תיאטרון החאן בבימויו של מיקי גורביץ, שהיעדרו מן המעמד היה בולט, נבחרה כקומדיה של השנה, והגדילה עשות הפקת התיאטרון העירוני חיפה ״יוליסס על בקבוקים״ בבימויה של אופירה הניג, שזכתה בשני פרסים - כמחזה המקורי של השנה ואת מחברו גלעד עברון בתואר מחזאי השנה. צל״ש לתיאטרון החיפאי ותעודת כבוד לאקדמיה שבחרה את הזוכים. 
  
בקטגוריות האישיות הנוספות הפתיעה אסי לוי כשזכתה בפרס השחקנית הראשית, על דמותה של ברנדה קאפוביץ ב״אמא שלו״ של תיאטרון בית ליסין, כשגברה על מועמדות ״כבדות״ כענת וקסמן (״סוף טוב״), מיה דגן (״אחים בדם״) ושירי גולן (״למה לא באת לפני המלחמה״). וקסמן לפחות, יכולה לראות את עצמה כאחת המאוכזבות של בחירת האקדמיה.

אסי לוי ב"אמא שלו", צילום: יח"צ

גם נורמן עיסא, שחקן התיאטרון העירוני חיפה הפתיע במידת מה כשהוכתר כשחקן המישנה של השנה, על תפקידו כאיוואן ב״אמנות״, במיוחד נוכח ״איכות״ יריביו גדי יגיל (שולץ ב"קברט") ויותר ממנו יגאל נאור (מקסי ב״מקסי ואני״ בבית ליסין), שרשאי לראות את עצמו מאוכזב מהבחירה ומנסיון התמרון של תיאטרונו, כשהעמיד אותו לתחרות בקטגוריה זו.
 
זהרירה חריפאי, שזכתה כאמור בפרס שחקנית המישנה על תפקידה של חיה׳לה ב״סוף טוב״, לא רק גברה על עמיתות נכבדות כחנה מרון ומרים זוהר (שלושתן אגב, כלות פרס ישראל, עדות לתחרות המרתקת בקטגוריה זו), אלא גם סיפקה מעמד מרגש כשכיבדה בנוכחותה את הטקס, אך בשל מחלתה נבצר ממנה לעלות לבמה, ואת הפרס קיבלה עבורה בתה, השחקנית איה שבא.

זהרירה חריפאי (במרכז) ב"סוף טוב", צילום: יח"צ
 
השחקנים המבטיחים של השנה הם יעל איתן (ליזי ב״למה לא באת לפני המלחמה״ של באר שבע) ונדב נייטס (מיקי ב״אחים בדם״ של בית ליסין). כאמור, דורי פרנס זכה בפרס מתרגם השנה על עבודתו ב״קומדיה של טעויות״, כשהשאיר מאחוריו את אלי ביז׳אווי המבטיח, המתרגם של "קברט".
 
עוד קטגוריות עיצוביות שלא נפלו בחלקו של "קברט" היו תלבושות (אולה שבצ'וב, ״מנדרגולה״, בית ליסין), תאורה (אלכסנדר סיקירין המעצב של ״יונה ונער״ בתיאטרון גשר). אך רק ימים יגידו, אם זכייתו של האחרון מסמנת את קץ שלטונו הבלתי מעורער של מעצב התאורה הבכיר אבי יונה בואנו (במבי) גורף סיטונאי של פרסי תיאטרון, וכוריאוגרפיה (גלעד קמחי ב״מנדרגולה״), למרות שהמחזמר לא היה מועמד כלל.
 
גם פרס עיצוב המוזיקה לא הלך לתיאטרון הקאמרי, אלא לתיאטרון החאן ולהצגה ״חוקר פרטי״, אך המלחינה קרן פלס שהלחינה את המוזיקה ל״אורזי מזוודות״ (שבאמתחתה כבר שני פרסי תיאטרון) שמחה מן הסתם ״להפסיד״ ליוני רכטר, וכמוה גם שלומי שבן במועמדותו הראשונה בפרס, על חלקו ב״סוף טוב״.
 
מאז הזכיות מגלה שתיאטרון בית ליסין הוסיף לארונו עוד ארבעה פרסים (שניים מהם מצד ״מנדרגולה״), כמות דומה, אך ״איכותית״ יותר נזקפה גם לזכות התיאטרון העירוני חיפה (שתיים לזכות ״יוליסס על בקבוקים״), אם כי אחת מהן במשותף, כאמור, עם הקאמרי. החאן ״גירד״ שני פרסים (האם זו הסיבה לאכזבתו של גורביץ?), ובאר שבע וגשר הסתפקו בפרס אחד כל אחד.
 
רגעים מרגשים נוספים נרשמו בטקס כשהשחקן האהוב יוסי גרבר זכה לתשואות ממושכות כשהוענק לו פרס מפעל חיים רגע לפני הגיעו לגיל גבורות, וכשילדיו של השחקן ואיש התיאטרון שמעון לב ארי קיבלו בשמו פרס הוקרה על תרומתו המיוחדת לתיאטרון הישראלי הודות לפעילות הארכיונית יוצאת הדופן שניהל בארבעים השנה האחרונות, מאז הקים את הארכיון לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ב-1970.
 
גם אזכורם של אנשי התיאטרון שהלכו לעולמם במהלך החודשים שחלפו מאז הטקס הקודם, נתכבד במחנק בגרון ובדמעה בעין. במרכז קטע זכרון זה, בו הועלה זכרם, בין היתר, של השחקנים שושנה רביד, חיים חובה ועפרון אטקין, עמדה הצדעה לגרי בילו, חתן פרס התיאטרון בעצמו, שהלך השנה לעולמו, בביצוע תלמידי בית הספר למשחק בית צבי, שהוא עמד בראשו שנים רבות.