סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אתי אנקרי וממה זהירה - אסתר המלכה
 

 
 

המופע הייחודי בפסטיבל העוד אפשר לאנקרי לצלול עמוק אל מסורת השירה של יהדות תוניס



צדקת דרכה

צדיק באמונתו יחיה. גם אתי אנקרי, באמנותה תחיה. ובצדקתה. כי רק אמן מאמין וצודק יכול לנהל קריירה מקוטבת ובלתי צפויה כשלה, ועדיין להקרין, לפחות כלפי חוץ, ביטחון ושלווה כאילו זה הדבר הנכון לעשות, החלטה עצמאית או שמא השגחה אלוהית.

כיון שלא קל ופשוט לאמן להמציא את עצמו מחדש במציאות הפופ הישראלית, על אחת כמה וכמה לאשה זמרת-יוצרת. אנקרי עושה זאת, ממש מול עינינו ואוזנינו, בשילוב מופלא ורגוע של שליחות ואמונה.

אבל מה שבאמת מעורר התפעלות בדרכה המתחדשת של אנקרי הוא שהיא הולכת באומץ לא רק עם אמונתה אלא גם עם לבה ועם תחושותיה. לפני מספר שנים הקפיאה אלבום אולפן לטובת טבילה במעיינות הפיוט של רבי יהודה הלוי. רק הוציאה את אותו אלבום ("הניגון שלך") ומיד הקפיאה את מימושו הבימתי, הטבעי כל כך, לטובת צלילה אחרת, הפעם עמוק לתוך שורשיה, למסורת השירה של יהדות תוניס, משם עלתה סבתה, ממה זהירה. ונראה שצדקת דרכה והחלטותיה, כמו מידות האמינות והשכנוע שהיא יוצקת בהן, עוברות ממנה אל מאזיניה.

אני משוכנע שלא כל הצופים באולם הקונצרטים היוקרתי על שם הנרי קראון בתיאטרון ירושלים היו יוצאי עדתה, התוניסאית. אני בטוח שחלק לא קטן מהם היו אנשים שלמדו להאמין לאתי אנקרי, כמאמינה וכאמנית, והם מוכנים לקנות ממנה כל פיסת אמנות שתמכור, אפילו שירה בערבית-תוניסאית.

מאם לבתה

כתריסר שירים בלבד כללה המחווה של אנקרי למורשתה - שירים שלמדה מפי פייטנים, שירים ששמעה בילדותה בבית הוריה, וגם פיוטים (מחציתם כמעט) שלמדה להכיר במהלך שמונת חודשי המחקר שעשתה לקראת המופע, שירת הקודש של הנשים מחצי האי ג'רבה בתוניס, שעברה מדור לדור, מאם לבתה, לאורך מאות שנים. את כל אלה, עם תזמורת של שמונה נגנים, שתי זמרות אורחות ועוד שתי הפתעות, הציגה במשך קצת יותר משעה קולחת ותוססת, רבת רגישות ורוויית אהבה.



אתי אנקרי (צילום: עמרי בראל)


בואו נעמיד דברים במקומם: אני אמנם שומע ערבית (כמו כולנו), אבל לא מבין אותה, להוציא מלים בודדות, בינלאומיות כמעט. לפיכך ההסברים שהקדימה אנקרי לכל מן השירים והפיוטים היו מהלך נחוץ ונבון בהכנסתנו בתוך עולמה. קונצרט מוסבר ממש כמו היתה זמרת בינלאומית, שליחת מוזיקת עולם, בביקור בישראל. "החלטתי לא לתרגם את השירים" היא הבהירה, "כי זה לא אותו דבר...". מוכר לכולנו גם מלשונות יהודיות אחרות.

שיר אחד, עתיר קצב ושמחה, "יא אילהנא" (הו, אלוקינו), היא סיפרה על דיאלוג הומוריסטי בין בני זוג, שבמסגרת ההכנות לקראת חג הפסח רשימת הקניות שהיא מטילה עליו רק הולכת ומתארכת, מול תלונותיו המתגברות שאין להם כסף בשבילן. הם מסכימים רק בכך ש"השם יעזור".

בבא אחריו, "יא סעדק" (אשריך) היא דנה במידותיו של האדם שהן רכושו האמיתי, ומסקנתו - הקצבית והעולצת אף היא (ככה זה בתוניסאית כנראה, למרות שהפסנתרן איתמר גרוס - כן, החרוץ והמוכשר ההוא מפסטיבל הפסנתר - סיפק נגינה בשרנית של מובאות ודוגמאות מעולמות הג'אז והקלאסי) - שהאושר הוא בצניעות ואם אין לך מלה טובה לומר, אל תגיד כלום.


אתי אנקרי (צילום: עמרי בראל)


ויש לה מחרוזת של שלושה שירי שמחות לחתן ולכלה - "מברוכ (מזל טוב)", "יא פרחנה" (שמחתנו) ו"מחלא לי ביתו" (מה מתוק לי ביתו) - שמזכירים שאמנם חתונה היא שמחה, אבל נישואין צריך להשקיע בהם עבודה ומאמץ לאורך זמן. מחרוזת שמבליטה את סימא שניישל בתוף באנדיר, את מצע הקלידים של יוסי גרשון (שממלא את מקומם של כלי קשת ונשיפה) ואת נגינת העוד היפה של רוני דלאל.

אנקרי גם השכילה אותנו בכך ששירת הקודש של הנשים הופכת את סיפורי הסבל של "יוסף הצדיק" לשירה אישית ורגשית מתוך החוויות של כל אחת מהנשים השרות. את לחנו של הפזמון היא מבצעת כבמקור, בעוד לבתי השיר התקינה לחן חדש, משלה, כי אם כבר נימה אישית אז עד הסוף.

עוזרות לה להדגים את הכוונה ולהמחיש את המושג שתי זמרות שאת שמותיהן לא הצלחתי לקלוט לצערי, כשהתזמורת מספקת צליל עשיר ומרחיב את הלב ואת הדעת, עם בסיס קצבי שבלעדיו אי אפשר במוזיקה מאגרבית, בנגינתם של צור בן זאב בבס, ישראל נחום בתופים ושמואל טרבלסי בדרבוקה.



אתי אנקרי ובתה, מעיין (צילום: עמרי בראל)


השלוש - אנקרי ואורחותיה - המשיכו גם ל"אוקטאש" (מתי), שיר אהבה לירושלים, שמבקש לנשום את אווירה ולשכון לידה. ההתחלה כמעט א-קאפלה, בליווי קלוש של באנדיר, ורק בהמשך מצטרפים שאר הכלים.
בכלל, ירושלים היא נושא מרכזי בשירה התוניסאית של אנקרי. בדואט עם מעיין, בתה (!), היא שרה את הגעגועים לעיר הקודש בהרבה נשמה וכאב ב"לימטא נרזא" (מתי נחזור), כששניישל מצטרף בשירה ניחרת כמו היה זמר פלמנקו ספרד.



אתי אנקרי עם אמה, חנה (צילום: עמרי בראל)


עם אמה, חנה, אותה העלתה לבמה באקט של תודה לתמיכתה (וזכתה בצהלולים גאים מפיה), היא נעלה את המופע בשירת "יא ר'אליה" (יקרה) - שיר עממי תוניסאי שבמקור דן באהבה שבינו לבינה, אך אמה כתבה לו מלים חלופיות של אהבה לירושלים. אמא אנקרי הדגימה תחילה איך נשמע המקור וריגשה בבלתי אמצעיות החובבנית שלה, כשגרשון ודלאל מאלתרים בקלידים ובעוד ושומרים על המסגרת.

הבת עמדה מאחוריה, תומכת את אמה, ספק נבוכה, ספק גאה, אך מיטיבה וסועדת, אצילה וזקופה, מלאת הדר והוד כמו מלכה. ורק הסבתא, ממה זהירה, לא זכתה להיות גאה בממשיכותיה השלוש, וגם לראות את הקהל עובד קשה ...במחיאות הכפיים. חבל אם ההשקעה במופע הזה תהיה חד פעמית.

אתי אנקרי, ממה זהירה. פסטיבל העוד. תיאטרון ירושלים, שבת, 10 בנובמבר 2012


למועדי מופעים >

14/11/2012   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע