סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: מטרופולין, שרי גבעתי ועוד
 

 
 
השלישי של עופר מאירי, השני של יונתן רזאל, הראשון של אלון בלום ואי. פי בכורה מפתיע לשרי גבעתי


מטרופולין – יוצר ומוציאים לפועל

זה לא סוד ש"מטרופולין", סוג של פרויקט אולפני, הוא הבייבי של המוזיקאי עופר מאירי. אולם לראשונה מאז שהשיק את הפרויקט, רק האלבום השלישי בסדרה מוציא את המרצע מהשק ומעניק לזמרים שמשתתפים בביצוע שלו מקצת מהקרדיט הראוי (בגב אריזת הדיסק).

 רוצה להגיד: לא שמאירי  זלזל אי פעם בשותפיו, אלא שהפעם האזכור המלא בשמותיהם הוא שלב נוסף בהכרה שכדי לקיים ולקדם את המותג "מטרופולין" הוא חייב קולגות על רמה וגם להודות להם בהתאם.

בשני הראשונים (שניהם עדיין תחת הלייבל "כנען") הקרדיטים נחבאו פנימה, ברשימת היוצרים. אולי בצדק. "השלישי" (10 רצועות, 37:01 דקות; הקצר ביותר שלו) מסיר את המסכות. לא להקה ולא נעליים. פרויקט אולפני של יוצר שזקוק למוציאים לפועל. גביזון, מיכאל פרוסט ותומר צדקיהו עדיין שותפים פה ושם, אבל מלאכת ההרכבה (הכתיבה, הנגינה, ההפקה וההקלטה) יותר פונקציונלית, מותאמת לשירים ובעיקר מתואמת עם הזמרים-כוכבים-אורחים.

בין האורחים הפעם ברי סחרוף ("בתחנה הבאה": "...גבעה ועוד גבעה/ זה לא נגמר/ אני לוקח בחזרה/ מכל מה שאפשר..."), מיכה שטרית ("ישר ללב"), "מוניקה סקס" ("שם, כי אין כבר כאן"), ריף כהן (Six Heures בצרפתית, כשהלחן על בסיס קונצ'רטו לפסנתר של רחמנינוב). דנה עדיני (הלהיט "תעשה לי טוב": "נושכת את השפתיים/ ואז אני נותנת לעצמי לעוף...") ואפרת גוש ("פתיל קצר", ביחד עם ברק גביזון) גם הן באול סטארס בנד שלו.

ומאירי? שיר אחד בלבד, Trust (השימוש בשפות זרות הוא חידוש), וגם רק תצלום מעובד שלו, צרוב בשחור-לבן.

   

כל הנ"ל (כולל המתנה של חמש שנים בין השני לשלישי) מעידים שהשם גדל, המחויבות למותג גברה וקשיי היצירה ולבטיה התעצמו. ועדיין, נכון שזה פחות פרויקט הומוגני (כדוגמת הפרויקט של עידן רייכל למשל), פחות קונספט רעיוני (לא שמישהו התיימר אי פעם) ולא דיקטטורת כתיבה בלבדית של מאירי, אך התבנית המוזיקלית וטביעות האצבעות של עופר מאירי כיוצר וכמלחין ובעיקר כמעבד וכמפיק ניכרות בסאונד (וגם בפלייליסט של גלגל"צ).

הבסיס הוא קלידים, מחשבים ותכנות. המון מהם. מה שיוצר צליל של אוויר ואווירה, עם נטייה לדרמה ולאפוס קולנועיים-כמעט. כשלצד כלי נגינה חשמליים בסיסיים, גם כלי מיתר ונשיפה, וקולות זמרים כחלק מהאינסטרומנטליזציה, כמו צליל דנין שמסתחררת ב"אתה גומר אותי" הלוהט וב"לשחק עם הראש". או בתו מאיה מאירי שמוסיפה מתיקות בלתי אמצעית לסיוט המכרסם ב-Where did you sleep last  night "של" נירוונה.

דוד ד'אור, נורית גלרון, דנה ברגר, קורין אלאל, מוניקה סקס, רמי קליינשטיין וגם עפרה חזה ז"ל הם חלק מהנהנים הבולטים מכישוריו של מאירי כמפיק מוזיקלי וכמלחין. כיון שהוא עצמו לא זמר והוא מודע לכך שלא נחזיק מעמד אלבום שלם בביצועיו, "מטרופולין" מאפשר לו אחת לתקופה לשחרר שסתום ולהוציא לאור את השירים שלו, בעיקר כמעצב סאונד, כבמאי של צליל, כאחראי לתמונה כולה. האימפקט, אפשר להודות, מרשים ביותר.

מטרופולין. השלישי (הליקון)

יונתן רזאל -  קרוס-אובר דתי-חילוני

אמרנו גלגל"צ, אמרנו גם יונתן רזאל. לפחות במהלך השנה החולפת, כשטפטף שירים קטנים, חמים ונדבקים לרשימת השידור שלה (כמו "קטנתי" (הצילני נא) או "בין הצלילים"). קצת מפתיע, אבל רזאל הוא דוגמה מצוינת לקרוס-אובר דתי-חילוני, בכישרון הלחנה ובשירה שקוסמים בפשטותם המתנגנת כמעט לכל אוזן ישראלית, ללא חשש של הטפה או מיסיונריות מפחידה.

ב"בין הצלילים", אלבומו השני בסך הכל, תריסר יצירות (44 דקות). חלקן הגדול מתפתחות מתוך פסוקים מספרי התנ"ך, חלקן הקטן על סמך מובאות מתפילות, והשליש הנותר שירים מקוריים - שלושה שלו ואחד של שולי רנד.

מרביתן ללחנים שלו, כשהשניים הנותרים הם פיוטים של אחרים: "ניגון פוגש תזמורת", קטע אינסטרומנטלי שמזוהה עם חסידות בעלז, ו"זכרנו" שהלחין הרב שלמה קרליבך. שירים של אהבה אדם ובריאה שנקל לפזם בנפש מתרוננת וחפצה, בבית הכנסת, בין חברים, באולמות שמחה וגם במסע שורשים או בטרק תרמילאים.

   

אם זה נשמע קסום במידה מחשידה, זה רק מפני שעל ההפקה המוזיקלית אחראי אביתר בנאי, זמר-יוצר שמכיר את חוכמת הנסתר ובקיא ברזי הדרך מן הדת, הקודש והמסורת, אל לבו של הקהל החילוני, גם המתחזק וגם האפיקורסי.
מבין הצלילים, גם המינימליסטיים (כמו "נחפשה" שמרכזו פסנתר) וגם התזמורתיים הרחבים, עולה התחושה שאביתר נהג בהם רגישות ואהבה, קדושה וכבוד מרובים, כמו התקינם לביצועו-הוא ולא לשירתו הנינוחה והמנחמת של רזאל.

יהדות בדרכי נועם ומצהלות פנים זה כאן.


יונתן-רזאל-בין-הצלילים.jpg
         יונתן רזאל. עטיפת האלבום"בין הצלילים" (יח"צ)

יונתן רזאל. בין הצלילים (חלמיש הפקות/ אן.אם.סי.יונייטד)

אלון בלום - האמצע של האמצע של הרגאיי

אחרי פעילות מאחורי הקלעים ושיתוף פעולה עם תותחים בסצנת הגרוב (כל מי שמתחיל באות ס': סאבו, סאבלימינל, סוליקו או סקאזי) המוזיקאי והמפיק סול ג'יי חוזר לשמו המקורי בתעודת הזהות, אלון בלום, ולאלבום סולו ראשון כזמר-מבצע בעברית, שעניינו רגאיי ונגזרותיו.

הוא עושה זאת בסיוע מצד הרבה נגנים ומוזיקאים חברים, וגם כמה אורחים כמו פישי הגדול, נצ'י נצ' וצ'ולו, שותפו בהפקה המוזיקלית.

בלום הוא האמצע של האמצע של הז'אנר מבחינה מוזיקלית. הרגאיי שלו חביב ומיינסטרימי, פה ושם נגיעות בדאנס הול והשקה עם היפ-הופ. לא משהו שלא שמענו עד כה. 12 שירים לחברה' (שירים קצרים, רק אחד ארוך מ-4 דקות, ובסך הכל 43:27 דקות) בנושאים שיש לגביהם קונצנזוס.

כפעילים לא מעטים בז'אנר (בעיקר בדומה לסאבלימינל ולהתקווה 6) נקודת המוצא של בלום היא אהבה בלתי מסויגת ובלתי תלויה בדבר לישראל ולחיים בה.

אין לו אמירה חריגה או חריפה (המלים לא מצורפות, חבל, למרות שהוא בהיר וברור בשירתו), הוא משתדל להיות חיובי ואופטימי וליצוק בשירים שלו עידוד ואמונה  - אם זה כפשוטם ב"תן חיוך" הפותח או ב"אל תבכו" הסוגר, ואם זה הצורך בקוממיות ובעמידה על כבוד האדם ב"אצלי בדם".

   

האמירה החברתית-אנושית שלו מרוככת, באה מהצד הטוב, לא הכועס, כמו ב"קח הכל באיזי" (ולא בעצבים, חלילה) או ב"הלילה" ("לא רוצים צרות/ באנו ליהנות"). וגם המחאה והביקורת שלו אינן יוצאות דופן, שרו אותן כבר קודם לפניו, אם זה נגד אלימות בקרב בני נוער ובחברה הישראלית בכלל (ב"רצח בעיניים" עם פישי הגדול), נגד רודפי כוח ושררה גם מצד ההון וגם מצד הדת (ב"ערפדים בחליפות") או בהפוך על הפוך שב"אנשים חלשים", שתמציתו - בישראל אין מקום לאנשים חלשים, רק לאריות ולנמרים. כך שדווקא הבשורה בשיר הנושא יוצאת ריקה ולא מנומקת.

ובכל זאת, שני השירים היפים לטעמי באלבום הם גם יוצאי הדופן שבו. מצד אחד, שיר האהבה (?!) היפהפה "מריאנה", מצד שני "אל תבכו" הנועל, החריג באורכו ובשימוש ביפה בגיטרה אקוסטית שבו.

אלון בלום. משהו חייב לקרות (עצמאי)

שרי גבעתי – נכונה ומעודכנת

התרגלנו לנהוג חוסר כבוד בסלבס וזלזול בגיבורים של מדורי הרכילות. אבל יש גם הפתעות לטובה, כמו השחקנית-ידוענית-דוגמנית שרי גבעתי, שמגלה איכויות מחממות לב כזמרת וגם כיוצרת, בעיקר כתמלילנית שנזהרת מנדוֹשוּת.
 ב-The Monkeys Are Here, דיסק קצר השמעה, של חמישה שירים פלוס רצועת בונוס (21:43 דקות), היא מתגלה כזמרת נכונה ומעודכנת לתקופה, ארומטית ומלחששת, מתפנקת ומתרפקת, סקסית ומפתה, אך גם מכוּוֶנת, כואבת ונכונה להתרסק.

האלבום מציע שירי פופ נוטפי אהבה וכתובים היטב כגון Into You Heart, Losing או Guns, וגרסה משלה, מפתיעה מאוד, לGrenade של ברונו מארס, שבה היא מלווה את עצמה בנגינה בפסנתר, מימוש משאלת הילדות המובעת בתצלום החזית שבאריזת הדיסק.

   

ההפקה של גיא מטנש (מצד הקלידים) ויהל דורון (מצד הגיטרות והבס) מתכתבת עם המתרחש בפופ הבינלאומי. ובסיועה היא מבקשת להיכנס לתוך הלב שלך, מייחלת לשובך, מתפללת לא לאבד אותך, מקווה לסוף טוב, ובעיקר שתישאר בסביבה לראות את האמת שבה, מעבר לפנים הצבועות והמאופרות.

לא יודע איך איתכם. אצלי היא נכנסה ללב ונשמעת - לפחות בשלב זה - מסקרנת במידה שיוצרת ציפייה  להרפתקה מסעירה על הבמה.

שרי גבעתי. The monkeys are here, PLAY RECORDS



30/12/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע