סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: מלאכת
 

 
 
14 קטעים בסך הכל, וזה כבר נשמע אחרת. מזכיר את מלאכת האולפן, אבל חושף את שיני הפוטנציאל של היצירה וגם של הלהקה, כחבורת נגנים מיומנת. פעם קראו לזה פרוגרסיב רוק, רוק מתקדם, כזה שלא פוחד לפרוץ גבולות. היום כשהתגית היא אינדי רוק או רוק אלטרנטיבי, כבר אין גבולות לפרוץ, ועושים הכל מהכל. והיצירות של "מלאכת" מורכבות ומרובדות לתענוג"
שני ברונר ויניב בן פנחס עושים אמנות בשביל אמנות, סוג של מלאכת קודש


יצירה מנותקת משאון החוץ

אי אפשר לחשוד בשני ברונר וביניב בן פנחס, היוצרים ועמודי התווך בהרכב הרוק יוצא הדופן "מלאכת", שאת היצירה שלהם מנחה מסחריות מכל סוג שהוא.

לא בגלגול הראשון שלהם, כלהקת רוק מתקדם שחדלה להתקיים אחרי אלבום הבכורה "בין לבין" (2005), ולבטח לא אחרי שהשלימו את טרילוגיית "תחת עץ האדומים", הפקה אולפנית לא אופנתית בדמות קונספט אלבוּמִי משולש (חלק א', 14 קטעים, 48:13 דקות; חלק ב', 17 קטעים, 62:22 דקות; ו"מאוויים", 30:00 דקות. High Fidelity), שלא תצליחו למצוא בה יצירה אחת שיכולה להתאים להגדרה "שיר לרדיו", שלא לדבר על "להיט".

ובכל זאת אני חושד בשניים - הראשון מוזיקאי מלומד ורב כשרון בנגינה על מגוון כלים והשני נגן גיטרה אקוסטית והסולן של ההרכב - שבחירתם בשם "מלאכת" לא היתה סתמית ומתמיהה, אלא קופי-רייטרית מכוּוֶנת ומאתגרת, ובעיקר מזמינה התייחסות ותגובה. לא "מלאכה", כי אם "מלאכת". נסמך שמזמין סומך ומשחקי מלים. ומי שבוחר שם כזה, חזקה עליו שהוא בטוח במלאכתו, בעל מלאכה שבטוח באמנות המוזיקה שלו. אחרת, זו מגלומניה שמוציאה אותך פארש.

בואו נגיד כך: "תחת עץ האדומים", על שלושת חלקיה, אינה יצירה קלה. לא מפני שהמוזיקה שלה אינה קומוניקטיבית. להיפך, היא ידידותית וחברותית אף יותר מדי. אלא מפני שכמעט לא עושים כמותה היום בסצינת הרוק.

מלאכת-עומר-מסינגר.jpg
מלאכת (צילום: עומר מסינגר)

אלבומים שהם יצירה אחת ארוכה, ולמרות שלחלקיה - באורכים שונים ומשתנים - יש שמות, שנדמים כמו שמות קוד קצרים שאומרים להם, יוצריה, יותר מאשר למאזיניה, הם כמו חלקים ביצירה קונצרטית. שירים קצרים שמתדלקים יצירות אינסטרומנטליות ארוכות, והם נגמרים ומתחילים, יוצאים ונכנסים זה בזה, משלימים זה את זה. לא משהו שהאוזן הנוכחית, הרגילה בגירויים צעקניים וקצרי מועד, מסוגלת להכיל.

היא לא קלה, מפני שהיא נשמעת תמימה וזכה, ילדותית בגישתה וטהורה באמנותה, מנותקת מן השאון שבחוץ, בונה עולם משלה. הרושם הוא שהם שרים את עצמם (ולעצמם) ואת החיים שלהם, את האהבות הראשונות והלבבות השבורים בעקבותיהן, את החלומות שמתנגשים במציאות, ובעיקר את השאיפות היצירתיות ואת המאוויים האמנותיים שלהם. בעיקר לעצמם, מבלי שלעולמם יחדור כל שיקול מסחרי. גישה שבעולם הציני שמסביב מקוממת בנאיביות שלה ו"מרגיזה" באמונה המפעמת בהם שיש לזה קהל.

היא לא קלה מפני שצריך לה סבלנות. אי אפשר להאזין לה כלאחר יד ובמלואהּ היא דורשת יותר משעתיים פנאי כדי להתמסר אליה. מאוד לא פשוט. לא בחלק הראשון שבינו לבינה, לא בחלק השני שבו הסביבה נשאבת פנימה, ולא בפרק השלישי שהוא כעין פסקול של סרט מצויר, אגדה מוזיקלית פנטסטית בתמימותה ובאלגוריה שבה, מערכת יחסים בין ילד ללוחם כנמשל לאהבה למדינה.

   

אומץ אמנותי

כשמו, "המופע השלם" מנסה להקיף ולהציג בשעה וחצי (שהחלה למרבה האכזבה והצער באיחור של 40 דקות) מה שיותר מיצירתה של "מלאכת". הוא מתחיל בהקרנת הגרסה המונפשת -  באיורים מינימליסטיים ונאיביים בקוויהם - של "מאוויים" ומלוא אורכה.

 בן פנחס, ברונר ונגן הבס שימי חביב מלווים בנגינה (מינימליסטית אף היא) ובשירה את הדיאלוג שבין הילד נוח לבין החייל כוח. בסיומו, כשהאגדה על המדינה מפנה מקום ל"מלאכת", מצטרפים אל השלושה נגן הגיטרה החשמלית אלון לוגסי והמתופף זוהר ברזילי, אות לתחילתה של ההופעה האמיתית.

הנאיביות של האגדה המצוירת נעלמת לטובת מופע רוק'נרולי לכל דבר, שכולל יצירות נבחרות ומגוונות מרפרטואר הלהקה בשני גלגוליה - כלומר, בעיקר משני החלקים הראשונים בטרילוגיית "תחת עץ האדומים", אך גם מ"בין לבין".

14 קטעים בסך הכל, וזה כבר נשמע אחרת. מזכיר את מלאכת האולפן, אבל חושף את שיני הפוטנציאל של היצירה וגם של הלהקה, כחבורת נגנים מיומנת.

פעם קראו לזה פרוגרסיב רוק, רוק מתקדם, כזה שלא פוחד לפרוץ גבולות. היום כשהתגית היא אינדי רוק או רוק אלטרנטיבי, כבר אין גבולות לפרוץ, ועושים הכל מהכל. והיצירות של "מלאכת" מורכבות ומרובדות לתענוג.
התמלילים קצרים, שלדיים כמעט, השירים עצובים משהו, המסרים קודרים, אבל הם קולב מצוין למאסות של נגינה, עם מצבי רוח משתנים והשפעות מכל כיוון.

מטאל ובלוז, טראנס והאוס, ג'אז ופרוגרסיב, פסיכאדליה וסימפוניה, אתניות ומוזיקת עולם, אפילו מהלכי פופ במשורה, אפקטים ועושר של מחשבים ותכנות. כשגם התאורן מהווה חלק בלתי נפרד מהנגינה ומההופעה, ובעיצוב האמירה האמנותית.

   

הציוד מעורר קנאה, של מקצוענים, והמיומנות היא של אומנים, בעלי מקצוע. אבל עם המון אהבה, מחויבות והתמסרות. אמנם בן פנחס הוא הפרונטמן, סולן אנרגטי ודינאמי, אבל ה-איש של "מלאכת" הוא ברונר, מוזיקאי צנוע ונחבא אל הכלים, אבל מגלה שליטה וירטואוזית בהם - גיטרה אקוסטית וגיטרה חשמלית, פסנתר וקלידים וגם תמיכה בשירה. רק כשהוא שר את הסולו היחיד שלו, "אני מאמין" שנועל את "מאוויים", מלווה את עצמו באקוסטית, חוזרת איזו תמימות ילדותית, בוסרית ורחוקה משלמות.

בכלל, זו הצגת תכלית של חבורה שעושה אמנות לשם אמנות, מנגנת בחדווה בלתי מוסתרת, בשביל הכיף, אולי גם כתראפיה, כמזון לנפש. חוויה מסוג אחר, כמעט לא מוכר.

האולם המכובד מהווה אכסניה הולמת ליצירה המאתגרת. אמנם הקהל מועט – 50-40 צופים בלבד, מספר מאכזב ומתסכל לאמנים מיוחדים שמאמינים באמנותם המיוחדת - אך הוא יודע להעריך את המאמץ, ההעזה והמקוריות, ומעניק בתמורה תמיכה והרגשה חמה.

   

מה אגיד? לחבק את "מלאכת" על האמונה העצמית ועל האומץ האמנותי. היצירה שלהם אינה שווה לכל נפש, אבל הם עושים מלאכת קודש.

"מלאכת", תחת עץ האדומים. המופע המלא. מרכז ענב תל אביב. חמישי, 14 במרץ 2013



19/03/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע