סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: אדרי, נטיב, דדון, רזאל
 

 
 
השלישי של שים אדרי, השני של אמיר דדון, אלבום ביכורים ליוסי נטיב ואלבום משובב לב לאהרן רזאל


שים אדרי. כמעט עד הקצה (עצמאי)

אני מנסה לתהות על קנקנו של שים אדרי כבר אלבום שלישי, אחרי "לצעוק ולחלום" (05') ו"הוורודים האפורים" (09'). מתקשה למצוא את הייחוד, את הערך המוסף. הקול שלו פגיע, השירה שלו רגישה, ולשירים שלו יש איכות מכמירה של אמת פרטית, כואבת ומרגשת. ממש כמו העיקשות וההתמדה שלו. אולם הוא נשמע לי כסכום של השפעות, קולות וצלילים מקומיים.

בחסות העיבודים וההפקה המוזיקלית שלו אדרי נשמע לי כתלמיד חרוץ של שלום חנוך (בעצם של יד ימינו ומפיקו המוזיקלי משה לוי) וכפרטנר נאמן של עברי לידר. ולא מפתיע למצוא את לידר באלבום,  ולא רק בדואט "אבן על המים" ובליווי הקולי בשירים אחרים ("אולי ממחר" או "מגדל"), אלא גם באופי השירים, בשמות שלהם ובמבעם (שיר הנושא, "מדברים בכפתורים", "להכות ולברוח" או "עד ששתק" הן דוגמאות מצוינות להשראה ולדמיון).

   

זה פופ-רוק הדוק וטעון, מיינסטרימי משהו, שילוב של גיטרות, קלידים ותכנותים, שמתכתב עם שנות השמונים האפלוליות, הדכאוניות משהו. השירים האישיים (11, 49:25 דקות), שספק כתובים על עצמו בגוף שלישי, ספק מופנים לשותף לחיים או לגבר אהוב (רק שיר אחד, "מחכה לו", פונה לאשה), נטועים במציאות אורבנית מנוכרת ולא ידידותית, בחיפוש אובססיבי לקרבה ולמגע, לחום ולאהבה, ובהתמודדות עם בדידות ועם פחדים מנטישה, התפרקות וקריסה.

אדרי, שכתב את כל המלים והלחנים מנגן בכל הכלים כמעט (עם עזרה בתיפוף מאיתן רז ובבס מעמיר רוסיאנו ודני אדרי), מאיר אותם על רקע של הדהוד קלידים מתכתי. מֵאיר ולא "מַאיר את הלילה", כפי שהוא טועה לשיר ב"מגדל", למרות שהעברית שלו סבירה בדרך כלל.
 
אמיר דדון. יש אין סוף (הליקון)

אני לא פוחד להודות שאין לי מושג על מה אמיר דדון שר. בגדול אלה (לא רק) שירי אהבה, בדרכו שלו, אבל אני מתקשה למצוא את מקומי במסע הדימויים האסוציאטיבי-הפילוסופי שלו. השירים שלו נשמעים טוב, מצטלצלים נהדר, נדמה שעשויים עם מחשבה, אבל לא אומרים לי הרבה. "אנשים ודמיונות/ בלילות אותן זונות בחושך/ להשתמש במה שבא/ רק למצוא פינה חמה", הוא שר ב"רק לא לאחר" ואני תוהה אם זו שירה גבוהה או קשקוש נמלץ?

ורק מפני שהוא זמר עצום לטעמי, אין לי ברירה אלא להאמין לו ולדרך שהוא סולל לעצמו. אחרי שרמז באלבום הבכורה על פוטנציאל רוק'נרולי לאצטדיונים, שלב ב' כאילו פונה לאולמות ומועדונים קטנים. ובאלבום השני הוא מפתח אמירה מופנמת (אם הבנתי נכון), את הזווית הרגישה ואת הגישה האינטימית בדיאלוג שלו עם הסביבה.
בעשרת השירים באלבום (34:31 דקות) רוב מוחץ לבלדות, שגם בהפקה החשמלית של תומר בירן נשמעות כמו גרסת האנפלאגד של עצמן. רוצה להגיד, שצליל הנגינה בגיטרה אקוסטית הוא השליט.

ב"אור יום" הוא "פוגש" את אביתר בנאי, ב"לא סתם" הוא מדגים לנתן גושן מהי רגישות מיוסרת, ב"מחוספס", אולי הרוקי ביותר באלבום, הוא מתפקד לרגע כסולן להקת רוק ("היהודים" נגיד), ב"נגד הרוח" מצדיע (בחשש מסוים) לשלום חנוך ול"בגלגול אחר", השיר הקוהרנטי והיפה ביותר באלבום, הוא מגניב ניגון דתי-מסורתי כאילו היה יונתן רזאל.

   

הייתי מצטרף להתלהבות הציבור משיר הנושא, אלמלא שר בו "הגשם שהֶפתיע, שטף איתו הכל". אולי מספיק עם ההתעללות בבניין ההִפעיל?

יוסי נטיב. חזק לליבך (נענע דיסק)

לרגע, בעצם בשלוש וחצי הדקות הראשונות, משכו של "לך על עקבים", תחשבו שאתם טועים, שהדיסק לא שייך לאריזה, ושזה לא זמר אלא זמרת. למרות שכבר שמעתם בוודאי את עופר בשן ואביתר בנאי, הקול הדק והגבוה, וגם ההצעה שבשיר הפתיחה, עשויים לטרוף את כל מה שאתם יודעים על שירה גברית. אבל כבר ב"יופי נקשר ביופי", כשמבינים שהכתיבה והשירה היא בגוף ראשון מדבר, מפנימים ומתרגלים.

ולא קשה להתרגל ולהכיל. אמנם נטיב - נשוי ואב לשניים - נשמע כמו ילד שקולו לא התחלף, וגם הכתיבה שלו נאיבית ופשוטה כשל בן עשרה ("אין סיבה לבכות בסוף היום/ כי למה לנסות להילחם/ במה שכבר קיים/ אז בואו נילחם בפחד כבר/ בואו נגרש אותו מכאן/ על זה בדיוק אני שר", "אין ספק") אבל הוא מציע חבילת שירים ייחודית ושונה, מעודנת מאוד וגם יפה מאוד.

התמימות שלו מתוקה וכובשת, בכתיבה, בשירה וגם בהפקה המוזיקלית, בהשראתם של יקיר בן טובים (מ"הקרטל") ויונתן דגן (מ-J.Viewz), שמשווים לבוסריות לכאורה של נטיב, אופי וטעם של פעם, בקצבים ובאווירה, כשתיכנות מעודן, דק מן הדק, שומר על מחויבות לעכשוויות.

כשההפתעה בפתיחה מתפוגגת, האלבום צובר אט-אט נפח וכוח, באנרגיות ("לקחת לכיוון אחר" ו"הוא") ובנגנים וכלי נגינה, כלי מיתר ונשיפה ("כל הכוונה" ו"אור בעיניים"). באחרון הוא תוהה: "מה יהיה איתי/ מה זה בכלל הזמן/ מה משתנה ומה בסוף נשאר/ בא לי לעוף מעל/ היום אני לא יכול", כחלק מתצרף שירים על משמעות ואמונה, אהבה ומהות, משפחה ואחווה וחיפוש עצמי. אגב, "מה את רואה", השיר הנועל, הוא אנטי קליימקס, צנום וצנוע, אקוסטי והכי קצר, שתי דקות וקצת.

   

ובכל זאת האלבום נשמע ארוך מדי. 12 שירים, 45:37 דקות, ואפשר היה להסתפק בפחות. גם בשיפוץ העברית, שאינה נוראית אבל יכלה להיות מוגהת ומדויקת יותר.

אהרן רזאל. קבעתי את מושבי (עצמאי)

גם אם אין מאבק סמוי בין האחים רזאל, התחרות היצירתית ביניהם עושה רק טוב לפופ הישראלי ולרוק "הדתי" בפרט. ו"אני קבעתי את מושבי" של אהרן הוא בהחלט מענה מצוין, ומנצח לטעמי, ל"בין הצלילים" המעולה של יונתן. כן, עד כדי כך.

אי אפשר שלא להתלהב ולהתפעל מהצביון הרוק'נרולי-ראפרי הנהדר של שיר הנושא, שיכול היה לפאר, לשפר ולהחמיא לכל להיט חילוני אחר. והאמת היא שהוא כזה. להיט מצוין. כתוב בכישרון רב ומציג באהבה ובסבלנות, בתבונה ובהומור מכמירי לב את העמדה האורתודוקסית בסוגיית חלוקת הנטל וגיוס החרדים. פצצת מצרר מכיוון בלתי צפוי, שמשתמשת בנשק חילוני להביע עמדה חרדית ומפילה חללים בקרב מתנגדים. ולא חשוב היכן הם.

גם הסיפור "עשרה אנשים", בקצב המלבב ובאנרגיה הסוחפת שלו, נוקט באותו טריק: אסטה-אסטה רוקנ'רולית על טקסט "מיסיונרי" (על בית המדרש, זה מהשיר הקודם, שמשמש כמקלט בשדה הקרב...) שיותר משנועדה למשוכנעים חרדים, היא תעשה נפשות דווקא אצל ספקנים חילונים.

בזה כוחו של "קבעתי את מושבי" (11 שירים, אחד מהם בשתי גרסאות, 47:24 דקות). את מעשיות הלימוד ובית המדרש ואת הניגונים הדתיים-חסידים הוא עוטף בהפקה מוזיקלית (משותפת עם אבי טל) חילונית לכל דבר. ובטרם תרגיש ותבין מה קורה פה, אתה הופך להיות שבוי, מכור, מעריץ נלהב.
 
כך בתפילות כמו "ברוך אלוקים" (שמסתפקת בפסוק מתהילים), "הַשקיפה" (מחברת חלקי פסוקים מדברים וגם מארחת את דוד ד'אור) ו"את אחי" (שמרחיבה פסוק מבראשית), כך בניתוח הכתוב ובשינון המשניות "עוד כמה תפילות" ו"היום", וכך בפלפולי הדרש מרחיבי הדעת והלב שב"דעתי עליה" (שנעטפה בתזמור סימפוני ובמקהלת ידידים גברית) וב"אתה עושה שתהיה יהודי!" (שנצבע לתענוג בפולק-קאנטרי-כליזמרי).

   

ואיני מוצא מוזיקה יאה ויפה יותר להבהרת עמדות, לקירוב לבבות ולחיבור הטוב בשני העולמות, מאשר "קבעתי את מושבי". ורק על דבר אחד אני מצר: שמפאת כבודי לעושים במלאכה איני יכול לשמוע את האלבום המשובב הזה גם בשבתות ובחגים. ואם תטו אוזן, כהמלצה המשתמעת, תבינו ללבי ותצטרפו לחסידי היצירה של אהרן רזאל. ממזר חכם.



21/04/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע