סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן לי, לה, לא עלינו - מעשה התחכמות
 

 
 
אפרים סידון הוא אמנם מוהיקן אחרון של כתיבה סאטירית לבמה, אבל זה לא מספיק


ארבע וחצי שנים אחרי "שירת העצבים", הקברט הסאטירי המשותף לבוגרות מגמת המשחק בסמינר הקיבוצים וליוצרים אפרים סידון ודניאלה מיכאלי, שב השילוש הלא קדוש הזה להכות שוב במציאות החברתית הישראלית, כשהפעם הוא נישא על כנפי "לי לה לו", תיאטרון הקברט הישראלי הראשון, כפי שמרמז שמה של התוכנית החדשה - "לי לה לא עלינו".

לכאורה זו נוסחה מנצחת
 
התבנית מוכרת: שש בנות, שחקנית-זמרות-בדרניות, מגישות - בדרך כלל ברצינות מעושה ורב-משמעית - שירים שמיוחסים לתקופת הזוהר של הרביו הישראלי, שמונה השנים שבין 1946 (מועד התכנית הראשונה של "לי לה לו") לבין 1954 (שנת התפרקותו של התיאטרון הפרטי שהקים משה ואלין, אחרי 26 תוכניות).
 
חלקם הראשון של השירים מבוצע כבתבניתם המקורית, במלים, בשורות ובבתים שכתבו גדולי הזמר העברי והישראלי דאז, ואילו חלקם השני הוא התוספת העכשווית, הגרסה החדשה, ההומוריסטית-פארודית, סאטירית-ביקורתית, שהתקין סידון מכתבות בעיתונים ומסדר יומה של הציבוריות הישראלית.
 
לכאורה, ובהיעדרו המוחלט כמעט של תיאטרון סאטירי בישראל, זו נוסחה מנצחת, במיוחד כשלסידון ותק רב וניסיון מוכח בכתיבה שכזו. אולי הוא לא אלתרמן, הכותב הפורה והעיקרי עבור "לי לה לו", אבל בהחלט סוג של מוהיקן אחרון בכתיבה סאטירית לבמה. מה גם שהחבורה הנשית שמופקדת כל ביצועה, עושה זאת בהתלהבות, ברוב חן ובכישרון לא מבוטל. וגם התרומה העיצובית, של דניאלה מיכאלי בבימוי,  פרידה שהם ודיתי אופק בתפאורה ובתלבושות, וחני ורדי בתאורה, משוות להתרחשות הבימתית טאץ' קליל, מקצועי ומהנה.
 
על אף הקריצה הנוסטלגית הבלתי מוכחשת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהשירים שזכו לטיפולה העוקצני והמסור של החבורה, הם להיטים נצחיים, ששרדו את ששים ויותר השנים האחרונות, ואין בהם, גם לא אחד, שאינו מוכר לקהל הישראלי בן זמננו. כלומר, סידון לא הסתבך. הוא הלך על הבטוח בבחירותיו. וח"י השירים ששיפץ הם מן הסתם טיפה בים הנאמברים המוזיקליים שעברו במכבש הלהיטים האינטנסיבי של "לי לה לו". בכל זאת, 26 תוכניות בשמונה שנים.
 
אני מתייחס לכך כיון שבגלגוליו השונים "לי לה לו" לא היה רק קברט מוזיקלי, אלא גם רביו סטירי עם אמירה רלוונטית לגבי החיים של היישוב היהודי ואחר כך הישראלי, ובין השירים היו גם פזמונים, מערכונים וקטעי קישור שהיו סאטיריים מלכתחילה. באלה סידון לא נגע ואותם לא העלה מארכיוני הזיכרון לראות איך הם עמדו במבחן הזמן ושרדו את שיניו. הוא "נטפל" רק ללהיטים הלגיטימיים של התיאטרון ההוא, בעיקר לשירי האהבה הגדולים שלו, ולהם תפר שלמת סאטירה. מה שהופך את ההתייחסות והטיפול, הלגיטימיים לעצמם, למעשה התחכמות.
 
אולם סידון הוא סאטיריקן מנוסה, פזמונאי מיומן וכותב מבריק. תנו לו מיבנה שירי והוא יתאים לו חלופות שנארגות לתוכו כאילו היו שם ומאז ומעולם, במיוחד כששמות השירים או השורות הראשונות שלהם, הקלו עליו את המלאכה כשסימנו מראש ומלכתחילה את המטרה.
 
"היה היו אי פעם בחורים" (אורלנד את וילנסקי) הינחה אותו למשל לפארודיה חביבה על המטרוסקסואל המצוי והגבר המבוהל העכשווי; "מי זה דופק בדלת" (אלתרמן את וילנסקי) הוליד, כצפוי אפשר לומר, שורה של מתרימים דתיים מטעם עצמם, מקבצי נדבות אסרטיביים, מתנדבי עמותות מכל סוג וגם מעקלים של ההוצאה לפועל;
 
ב"אלימלך" (אלתרמן את וילנסקי) הוא שינע את גיבור הבחורות מנווה צדק לנתניה, שדרג אותו לעבריין-סלב ונסיח מחדש את הביטחון האישי ברחובות הערים; כמעט באותו עניין הפך את "לילה לילה" (אלתרמן את זעירא), גם הוא כצפוי בשל החמושים והפרשים שבמקור, לזירה של התרחשויות אלימות ליליות - שיכורים, דקורים, יריות ונשים נרצחות.
 
"ארצנו הקטנטונת" (פרשקו את גולד-זהבי) הפכה לארצנו התופחת והגדלדולת (עם הישג שירה יפה בשחזור הסאונד של שנות הארבעים. בהיעדר תכנייה אין לי מושג למי מגיע הקרדיט על הביצוע); "מרים בת נסים" (אלתרמן את וילנסקי) יצר קשר בין ריבוי הילדים התימני של פעם לריבוי הילודה במגזר החרדי של זמננו, כשהחמור הגדול בלעם הוא אנחנו, הציבור הרחב; והשילוב בין "זכריה בן עזרא" (אורלנד את וילנסקי) לבין "גדליה רבע איש" (אלתרמן את וילנסקי) תקף את הבערות והנחשלות וחוסר התבונה הפוליטית בקרב עדות ישראל מסוימות.
 
"טנגו כפר סבא" (אלתרמן את וילנסקי) הוביל אותו להספד לחקלאות הישראלית וגם של דור הסבא'ים והתושבים הוותיקים באוכלוסיה; וב"הביתה" (אשמן את אדמון) תקף, באיחור מה, את מדיניות הגירוש חסר הלב של שר הפנים (לשעבר, החרדי כמובן) את ילדיהם הישראלים של עובדים זרים. מטרה קלה מדי.
 
המוצלחים ביותר לטעמי היו הביקורת הנוקבת כלפי הדרת נשים ושנאת ערבים של "אני מצפת" (אלתרמן את וילנסקי); והפארודיה הנפלאה על חשבון "מה לעשות שאני יפה כזאת (אלתרמן את עמירן) ותעשיית ניתוחי היופי שלוותה במימיקה מוצלחת ומשעשעת עד מאוד. של מי? לך תדע; "הקרב האחרון" (חפר את וילנסקי) היה סיום הולם למופע והוציא מסידון סוף אפוקליפטי מתבקש אחרי שנפציץ את אירן.

לי-לה-לא-עלינו-בני-ארדוב.jpg
"לי, לה, לא עלינו", צילום: בני ארדוב

לא מספיק לסמן תנועה
 
כמי שלא זכה לראות את "לי לה לו" בפעולה מפאת גילו הצעיר, אני יכול רק להסתמך על עדויות של תושבים ותיקים בעלי זיכרון, ולפיהן העיצוב החזותי היה מוקפד ומפואר ביותר, בעושר ובצבעוניות של תלבושות, תפאורה ואביזרים.
 
כאמור לעיל, אין לי טענות כלפי הוויזו'אלס של "לי לה לא עלינו", אבל אין לי ספק שצוק העיתים והבית "העני" של ההפקה, הן רק שרטוט שמרמז על המודל ההוא ומתכתב עמו, מה גם שהצוות המצומצם של שש בנות אינו מאפשר זמן לחילופי תלבושות ותפאורות, ונאלץ להסתפק בפרגוד-שניים ובביגוד בסיסי דמוי עור, שאליו מצטרפות תוספות צבעוניות לפי הצורך. לא לכולן זה מתאים.
 
גם התנועה לא מוקפדת בלשון המעטה. יכול להיות שזו הצדעה לעבר, אבל בבידור של היום לא מספיק לסמן תנועה, צריך גם לדייק בביצועה.
 
אם תרשו לי סאטירה משלי, היה נדמה לי שרוב הקהל במועד בו ראיתי את ההצגה, היה כה מבוגר עד כי בטוח שהם יכלו להשוות בין "לי לה לו" המקורי, זה שקדם אפילו ל"דו רה מי", לממשיכות הדרך.

אבל לטובת האחרים ולטובת אלה שיגיעו בעתיד לראות את המופע, חייבת להיות תכנייה, או לפחות דף כרומו שיכלול את שמות השירים ויוצריהם המקוריים, את רשימת היוצרים השותפים (בהם גם רפי קדישזון, בעיבודים ובתוספות הלחנה), ואת תצלומי השחקניות ושמותיהם כדי שנוכל לחבר אותן לביצועים ולדעת למי מגיעים שבחים. מלבד עדי דויטש, שהיא הפסנתרנית.
 
גם סקירה היסטורית קצרה (על ואלין, אלתרמן, וילנסקי, שושנה דמארי, ג'ני לוביץ', ג'טה לוקה, מינה ברן ואיך הפכו סטלה וגבריליקו ל"מי לימון ואדון צלחת") נחוצה, וטיפת אידיאולוגיה, ולו בפרוטה, לא תזיק. שלא יהיו פה חלילה, שכתוב היסטוריה וקיפוח זכויות יוצרים. ושגם קשי התפיסה יוכלו להבין למה המפיקים משתעשעים במשחק המלים "קברט בלי ביצים".
 
לי לה לא עלינו. צוותא  תל אביב. רביעי, 17 ביולי 2013


למועדי מופעים >

21/07/2013   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. המופע
אבי , רעננה (12/12/2013)
2. הצגה נפלאה -תודה לכן בנות
גלי , תל אביב (23/07/2013) (לת)
1. לי, לה, לא עלינו-קברט סאטירי
אילה שחר , תל אביב (22/07/2013)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע