סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: אלבומים עבריים לחג
 

 
 
אביתר בנאי, יהורם גאון, שלמה גרוניך, ארז לב ארי ופטריק סבג, אתניקס, לאה קטמין ועוד


יהורם גאון. כביום היוולדי.

לפני שנים לא מעט ניסה יהורם גאון ליישר קו עם הפופ העכשווי דאז, עם אלבום שכולו לחנים והפקה מוזיקלית של מתי כספי. הניסיון ההוא לא צלח מפני שהחיבור היה מלאכותי וכפוי. כאן, עם 10 שירים (31:30 דקות) שכולם - מלים ולחן - עמיר בניון, והפקה מוזיקלית של ליאור שושן ואודי תורג'מן, זה לא יקרה לחתן פרס ישראל לזמר עברי.

בניון מספק לו שירי תבונה ובשלות, אמונה ואהבה לעולם, כשהפיוט החם ומלא הנשמה שלו פוגש את גאון רעב, להוט ומכיל כפי שלא היה שנים רבות. אלבום שמזכיר למי שלא הספיק לשכוח שמסוף שנות הששים ועד לתחילת השמונים היה בישראל זמר לאומי שהוכתר על ידי הציבור ולא בידי יחסי הציבור. הפקה מוזיקלית צנועה ומכובדת, שמעמידה במרכז פסנתר וכלי מיתר, ממרקת מקצבים נושנים, מחזירה את גאון לימי זוהרו, כטרובדור אהבה ("רק טוב בשבילך"), כרומנסיונר ("לא אני ולא אתה", דואט עם בניון), כטנור אופראי ("תן לי כוח") ואפילו כחזן ("כביום היוולדי"), כשגם נטייתו המאוחרת והמבוגרת להטיף ולבקר מבצבצת בין השורות והשירים, כמו הדיקציה הנפלאה שמתעלסת בהנאה עם העברית.

זה לא הרדיו של פעם, שבו שיר של גאון הפך לשלאגר מיד עם צאתו. אבל אוהביו וחסידי הזמר העברי הקלאסי והמתחדש, ישאבו הרבה נחת וקורת רוח מאלבום מפואר של שני ענקים, וגם להרגיש כמלות השיר האחרון: "תודה על נשמה/ תודה על נשימה/ תודה על שאני מרגיש עשיר". ולספור את הימים עד לתחילת סיבוב ההופעות החדש. כמו שעשו פעם. הממלכתיות שלו. (אן.אם.סי.יונייטד).

   

שלמה גרוניך. אחרי הכול.

היו ימים שראו בשלמה גרוניך זיקית מוזיקלית, נוכח מורכבותה ופניה הרבות של יצירתו ויכולתו להתאים את עצמו לכל סגנון וצבע מוזיקלי. היום יש מי שמסתכל עליו בהשתאות כאילו הגיל הוא כל התרגיל ושוכחים שמה שהוא הספיק לשכוח אחרים לא ילמדו לעולם.

ובאמת, אי אפשר לקחת מגרוניך את מה שיש לו כמוזיקאי סקרן והרפתקן, שלא חושש לאתגר את עצמו ולהישאר הוא עצמו. צעיר בנפש. הוא רק היה צריך חיבור נכון, כמו המעבד והמפיק המוזיקלי אייל מזיג יוצא "הדורבנים" וחבר "התבלינים", להצית את האש מחדש ולהדליק להבת גרוב קוצנית וקופצנית, מתובלת וקורנת. מזיג גם הלחין את "בנאליה לפני שקיעה" של יהלי סובול שהפך לפאנקי מוביל, כשאת 11 הקטעים האחרים הלחין גרוניך עצמו (שניים הם יצירות אינסטרומנטליות) למלים של גיא מזיג, מירב רוט, מיכל אדלר רעייתו (הדואט "דגים מעופפים" עם מוש בן ארי), רחלי שביט, הוא עצמו ועם מנהלו האמנותי דוד אפשטיין, וגם של חיים נחמן ביאליק ("מאחורי הגדר", כרוק קצת אחרת ניו אייג') ולאה גולדברג ("היום מאירה השמש" כשעשוע גרוניכי אופייני).

43:36 דקות של גרוניך הוותיק בכל יפעתו כקלאסיקן של פסנתר, כגרובר ללא תקנה, ובכלל כמוזיקאי שלא נס ליחו. חוברת המלים המעוצבת כחוברת קומיקס (פרי מכחולו של פבלו פרלטה, פבליטו), היא תוספת מפתיעה, מעשירה ואף מצעירה, לתועלת הדור שלא ידע מי עומד מאחורי הצלילים (הליקון).

   

אביתר בנאי. יפה כלבנה.

בנאי הצעיר כבר איש, אי של שלווה ושקט של מי שמצא במוזיקה וביצירה מפלט ומרגוע משיגעון החיים ומהבלגן האורבני. בבסיס האווירה הניו אייג'ית שלו שירה זכה, מלאכית, שילוב של נשמה ואמונה, וביטוי להארה שגברה על סערה, להתבוננות טהורה בחיים ובנפלאות הבריאה.

11 שירים קצרים (כך גם שמותיהם החד מילתיים והתמציתיים) שהם ספק תובנות פילוסופיות, של אדם בוגר שנשאר עדיין ילד פנימה, משתאה ותוהה, כפי שזה בא לידי ביטוי מדויק ב"תל אביב". האלבום (39:26 דקות) נהנה מהפקה מוזיקלית זהירה של אמיר צורף, שותפו הוותיק, שמבוססת בעיקר על מצע קלידים דקים ונוכחות עיקשת, אם כי לא מסיחה הדעת, של תכנותים (צח דרורי, גם הוא רע משכבר, שכתב מלים לאחד השירים, "עד"). כל השאר וכן הלחנים של בנאי להוציא הניגון "שלוש תנועות", ללא מלים, של הבעל שם טוב וחברים.

אני לא שותף למגמת הסגידה ליצירתו של אביתר ולמה שהוא מייצג בחייו וביצירתו. לטעמי הוא הבנאי הפחות ארצי וגשמי. יותר מעופף ומרחף. צדיק באמונתו. מספק מזון ותמיכה לנשמה תוהה ותועה ומעניק תמיכה וסעד נפשי לנבוכי החיים. ולחסידיו - תרתי משמע - ינעם (הד ארצי).

   

ארז לב ארי ופטריק סבג. העץ הבודד.

כמעט באותו עניין אבל עם שק של אבנים על הכתפיים, להאדרת כובד המשיכה (שימוש חופשי במלות השיר "כמו אדם חופשי", שגם מציע את המוטו: שחרר, שחרר. אתה לא יכול לעוף עם חלומות של עבד. אתה צריך לחלום כמו אדם חופשי), הוא אלבום הקונספט היפהפה של ארז לב ארי ופטריק סבג, שמטייל גם הוא במחוזות האמונה והתקווה, בחיפוש מקום ובטעם לחיים.

שילוב של תפילות ופיוט, בקשות ומשאלות, שמאפיין גם במלל, גם בלחנים וגם בהפקה המוזיקלית, את זליגת הרוק הישראלי אם לא אל הדת ואל היהדות, לפחות לשורשי מסורת ולערכי בסיס. אפילו "טיוטה להספד" של דוד אבידן זח"ל (זכר חילוני לברכה) נשמעת כמו תפילה לימים הנוראים. השירה רכת ההבעה (כמה שהיא יפה ב"בא מתוך הלב") היא לא החלק החזק באישיות היצירתית של לב ארי וסבג שקופי הכריזמה.

 התגייסותם של קולגות בעלי נוכחות כברי סחרוף ("אליך אקרא", "תפילה לעני" ו"טיוטה להספד") ומיכה שטרית ("העץ הבודד"), ששותפים גם בכתיבת המלים, הלחנים, העיבודים והנגינה, מוסיפה משמעות והנמקה, מגדילה משקל סגולי ומגבירה ערך מוסף. אבל העיקר הוא המצע המוזיקלי, העיבודים הנפלאים והנגינה המחויבת והמסורה (נוסף על לב ארי בגיטרות וסבג בקלידים ותכנותים, גם עמוס פרידמן בבס, ז'אן פול זימבריס בתופים ומורן בראון בטרומבון) שמעניקים לאלבום את כוחו ואת קסמו ואת הפיכתו ליצירה מוזיקלית אחת (45:56 דקות), ומזמינים להתעלם מהחלוקה לתשע רצועות, אחת מהן נעימה קסומה במיוחד:  "פרדס". (אן.אם.סי.יונייטד).

   

עידן חביב. לאבד עניין בזמן.

גם עידן חביב, ללא כוונה כנראה, באותם עניינים. בשירה המופנמת, הכאובה והיבבנית משהו הוא נשמע כמושפע מדרכי הביטוי של אביתר, וכמותו הוא מנהל דיאלוג עם הילד שבו או שהיה, ומתמכר לדיון בשאלות של אמונה ותהיות על מקום בעולם, מהות ותכלית בחיים, לצד טיפול שוטף בענייני אהבה ותחזוק ערכי חברות. וגם בהפקה המוזיקלית (של גלעד שמואלי) שתבניתה קונספטואלית ואווירתה ניו אייג'ית, והיא נשענת על קלידים ותכנותים (הוד מושונוב), הוא נשמע באותה סביבה גברית ורגישה של לב ארי וסבג.

רגישותו הגבוהה של חביב ושירתו מעוטת הניואנסים עלולות להטריד ולהמאיס עצמן, אבל האלבום קצר (31:31 דקות) ובתשעת השירים בו יש אמת בלתי אמצעית, כנות כובשת ויופי שקשה להישאר אדישים כלפיהם. הוא ממשיך לרגש (אן.אם.סי.יונייטד).

   

חמי רודנר. זמן אסיף.

אל תטעו. למרות שמו זה אלבום סולו מן המניין, חמישי, בעבור חמי רודנר ולא עניין של אוסף, הגם שאנו לפני חג האסיף. אם תרצו זה אלבום של שירים לילדים גדולים מאת רוקר מתבגר, קיבוצניק לשעבר ואבא דואג בהווה, שמתפעם מההורות שממלאה את חייו (בעיקר בחלקו הראשון של האלבום). רודנר מפויס, מרוכך, משלים ואוהב כפי שלא היה מעולם. פה ושם חברתי ומוחה וגם אז בנימה הומוריסטית, ולא מעט מתגעגע, בעיקר בשלהי האלבום (למשל ב"סבא חיים", אנדרטה ביידיש וסגירת מעגל עם סבא שלו).

רוק פולק בניחוח ישראלי מובהק (בדרך לעין גב), נעים ונינוח, מזמין ומחבק, ובעיקר כיפי, כפי שמעיד הסיום הלא שייך – "אובלדי אובלדה" של הביטלס כשיר שיכורים מהשטעטל. 11 שירים, 42:43 דקות (עננה/הליקון).

   

יגאל בשן. בהופעה חיה בזאפה.

קצת מופתע מהאהבה שנפלה עליו, ניצב יגאל בשן במרכזה של סחבקיאדה ישראלית. הוא ו-17 משיריו המוכרים, חלקם להיטים גדולים כ"קפה אצל ברטה", "אל תגעו באהבה", "סיון", "יש לי ציפור קטנה בלב", "בואי נעשה לך חג" ו"כמו צועני", וגם גדולים פחות.

הפולק העירוני הרך של בשן מלא אהבה לארצישראל, אנשיה ונופיה, ומשרטט ישראליות שקטה, יציבה וחודרת. האינטראקציה בין האולם לבמה, שמפעילה אותו לא פחות משהוא מפעיל את הקהל, יוצקת אנרגיה מלבבת להופעה החיה ומחייה את השירים גם בהקלטה (72:01 דקות). עוד באלבום מחווה של בשן ל"עכשיו התור לאהבה" של רעו עוזי חיטמן, ושני שירי אולפן חדשים יחסית: "שמיים" שמציע סיכום חיים זמני ו"נחיתות והמראות" שעניינו אהבה ללא תנאי למקום ולארץ (אן.אם.סי.יונייטד).

   

דוד ד'אור האוסף. מקום לאהבה.

העולם שדוד ד'אור מצייר, אפרופו השיר החדש שפותח את האלבום, הוא אוטופי, שבו הכל בהיר וטוב, האהבה מחולקת לכל. אין בו אכזבה, וכולם רק מצווים להאמין, באהבה ובתקווה, ובחלוקה צודקת של משאבי האופטימיות.
16 להיטים גדולים של ד'אור (74:12 דקות), עשרה מהם דואטים, שבגדול נחלקים לשניים: הקלטות רשמיות, שכבר הופיעו באלבומיו כמו הדואטים עם אריק איינשטיין ("אהבנו כאן"), שלומי שבת ("הלב יודע"), אהוד בנאי ("זמן אהבה"), ארקדי דוכין ("נוסע צפונה"), שלמה בר ("אצלנו בכפר טודרא") ואתי אנקרי ("שיר לבת"), וגרסאות מחודשות כמו "שמור על העולם ילד" עם קובי אפללו, "יד ענוגה" עם מירי מסיקה ובעיקר "להאמין" עם יסמין לוי, שיר האירוויזיון שלו, בלחן שונה.

גם האחרים דומה שנבחרו בזכות צבעם האתני או ששופצו לכזה, כמו "אני עף", "קול מהשמיים", "כל הכוכבים" ו"שמע ישראל", גרסת הכיסוי של ד'אור ל"כשהלב בוכה" של שרית חדד. כך שתמצאו כאן זוויות חדשות ולא פחות יפות לשירים המוכרים (הד ארצי).

   

המסיבה של אתניקס. 2013.

גם לאתניקס יש הצעה אופטימית לחגים. ח"י להיטים גדולים מכל התקופות, תמהיל ייצוגי מהפופ המשובח של הלהקה הוותיקה. גם פופ ים תיכוני איכותי, גם מצ'ואיזם שרמנטי ומתכונים לתחזוק זוגיות ואהבה, גם הוראות מדויקות להחזקת אהובות קצר, גם המנוני כמיהה וכניעה למין היפה, וכמובן חטיבה לא מבוטלת של שירי אהבה ושלום, לא שנאה ומלחמה, וגם כמה הגיגי אמונה ואמיתות בנושאי חברה, כלכלה ומדינה ונגזרותיהם.

הצליל המשובח של אתניקס, בשלל מקצבי ריקוד והפעלה (מדיסקו אתני, דרך טכנו וטרנס ועד היפ-הופ), מציע לחנים מתנגנים, מלודיות כובשות, הפקות סוחפות והזדמנות של 72:16 דקות לרגליים ולכפיים. בשמח (הליקון/כנען).

אתניקס-עטיפת-אלבום.jpg
המסיבה של אתניקס 2013

אושיק לוי. שירים מובחרים.

אלבום כפול, 33 שירים. לפחות בדיסק הראשון השירים אכן מובחרים, מאפשרים התרפקות על זמר נהדר, שירים נפלאים ועיבודים מופלאים כ"חוזה לך ברח", "בלדה לשוטר", "יונתן סע הביתה", "זכרון יעקב", "זה מכבר", "איפה טעינו", "לישון לישון", "אליק השחף שלי" או "לא יודעים". חיבור מוזהב עם יוצרים-קלסיקנים כיענקלה רוטבליט, שלום חנוך, מאיר אריאל, נפתלי אלטר, נתן אלתרמן, יהונתן גפן, אהוד מנור, עלי מוהר וזאב טנא.

הדיסק השני כבר יותר מפורר, פחות מובחר, מתאר למרבה הצער, את התבגרות והיסדקות הקול, אבל יש בו שירים יפים ונציגים מאלבום הקאוורים המאוחר שלו, כולל "כל קיץ" ו"בואי נישאר" שלא נכללו בו בזמנו. הם אמנם מוגדרים כבונוס, אבל הבונוס האמיתי הוא "תור א.ב.ג.", גרסתו ל"טרמינל לומינלט" של מאיר אריאל בלחנו של נפתלי אלטר. אושיק לוי עשה רוק רך עוד לפני שידענו שהוא כזה, עד שהקול הלך. זאת מזכרת נהדרת (High Fidelity).



אושיק-לוי1.jpg

אושיק לוי - שירים מובחרים

עברי לידר ותזמורת המהפכה בהופעה חיה.

נוכח ההספק הגבוה שלו, ספק אם עברי לידר התכוון להפוך את הופעתו בסדרת קלאסי רוק של האופרה הישראלית, לאלבום מן המניין. אבל התוצאה המרהיבה משכנעת ומצדיקה את המאמץ.

יש לכם בוודאי את 15 השירים שכלולים כאן באריזה כזו או אחרת. 70:11 דקות עם "בחולצת פסים", "ליאונרדו", "נסים", "להבין את המים", "זכיתי לאהוב", "מישהו פעם", וגם "מתחמם", "שמים לב", "כרטיסי אשראי" ו"בלה בלה בלה". הפעם הם בעטיפה סימפונית, בתזמורים מפתיעים (זוהר שרון), שונים מאוד מן הרגיל ואפילו מרגשים מהקלטות אולפן קודמות שלו.

 אם לא הייתם בהופעה לא שמעתם כמותם ולמרבה המזל חד-פעמיותם הונצחה (לפחות עד ההופעה הבאה בפסטיבל ראשון לציון בחול המועד סוכות).לידר הוא חיה חברתית שמתמסרת במחויבות אין קץ לפרויקטים מנומקים. והנוכחי מציג אותו כזמר טוב יותר מכל מה ששמענו ממנו עד כה - מאופק, מכונס, אצור ובעיקר יפה. תזמורת המהפכה שולטת כשהריתם סקשן ובעיקר קלידים ומחשבים (ג'וני גולדשטיין) נוכחים בשוליים. השילוב מרתק. במיוחד הפתיח האוריינטלי המפתיע ב"מרי לנצח". עוד צד בפנים המגוונות של לידר. אמן גדול (הליקון).

   

אמא אדמה. מיקי גבריאלוב וחברים בהופעה חיה.

בדיעבד, הקלטת מופע ההצדעה לאלבום "בדשא אצל אביגדור", שנערך לפני שנתיים בפסטיבל הפסנתר מארח, יצאה אנמית משהו, נעדרת שיאים וריגושים מסעירים. מותיר רושם לפיו מיקי גבריאלוב, בעל מניות בכורה ושותפו של אריק איינשטיין ביצירת האלבום שראה אור ב-1971, נהג מישנה זהירות וכבוד רב מדי בשירים בני הארבעים.

 בהיעדרו של איינשטיין, שפרש מהבמה עשור מאוחר יותר, אפשר היה לצפות שהחברים שקיבץ גבריאלוב, במיוחד ירמי קפלן, חמי רודנר ויהלי סובול, ינסו לנגוס בהזדמנות, לנשוך בשירים שהופקדו לביצועם ולהטביע בהם חותם. אולם הם מתבטלים בפני ההגמוניה האיינשטיינית, גם מפני שהעיבודים של גבריאלוב עצמו הקפידו להישאר קרובים למקור ולא נמצאו חשודים בכוונה או ברצון לאתגר בהרפתקנות ובחדשנות.

זה אולי טוב בשביל מחווה בימתי, אבל לא להתמודדות עם מיתוס. וכך שינוי השם ל"אמא אדמה" (מן הסתם מחשש להתעמת על זכויות) מחזק את הכוח של שירים שהם חברים ומייעד אותם לשירה בציבור. למרות ששימש כמארח נדיב, גבריאלוב הוא המצטיין של ההקלטה, גם בשירת הסולו ם כזמר מלווה (במיוחד לצד בתו שירה ב"לשרוק בחושך" וב"השריקה של התנועה") וכקול שני לפרטנרים שלו, בהם גם קובי אפללו ותמר אייזנמן. יוצאי דופן ובעלי ערך מוסף הם שני השירים שעובדו לפסנתר על ידי אוהד חיטמן - החגיגה הקבארטית של "אני אוהב לישון" והדואט "גן של שונים" (עם איה כורם) שבו רקח צלילים של שופן. לחובבי נוסטלגיה חסרי תקנה (עננה/הליקון).

   

דודו זכאי. זמן לאהבה.

עד שלא שמענו את זה לא היכרנו בחסרונו-היעדרו של דודו זכאי, משמורות הטבע הנכחדות של ארץ ישראל היפה והטובה. ואכן, זה אלבום אולפן ראשון מזה 13 שנה, לזמר ערב-בריטון עם איכות ומאפייני שירה מובהקים. עשרה שירים חדשים וישנים על 35:37 דקות. לצד נעמי שמר (שיר סיום), נתן אלתרמן (השיר הזר, בלחן חדש של המעבד אורי קריב) ומשה וילנסקי (רסיסי שרב), שירים חדשים של שייקה פייקוב, אברהם זיגמן ואורי אסף, וגם שלו ושל בנו, מתן זכאי. שום דבר לא מפתיע ושאינו צפוי באלבום שמנסה לשמר תרבות שירה נכחדת, ועושה זאת באופטימיות טבולה בדבש. (Skyton).



דודו-זכאי-עטיפת-אלבום.jpg
דודו זכאי- זמן לאהבה (צילום: יח"צ)

הגרובטרון. השד העברי.

גבירותי ורבותיי, מהפך! אחרי פעילות של עשור לוקחים דרור אהבה רומם וחבריו בגרובטרון צעד נועז קדימה מאלומות החציר והשיבולים של הזמר העברי הוותיק, לטובת אלבום שכולו חומר מקורי. 12 שירים על 42 דקות, בהפקתו של קובי אוז.

מצד אחד, סוג של התפתחות. מצד שני, יישור קו עם שוק מתפתח וגדל של הרכבי גרוב מצליחים. ביחד עם אוז הגרובטרון נעזרים בבליל של סגנונות ורעיונות, טקסטואלים ומוזיקליים, ומנסים באמצעותם להחיות ואולי לברוא חברותא ישראלית, הווי ישראלי וסדר יום עכשווי, שקווי המתאר שלהם הם ניחוחות של פעם, גרוב מוזיקלי עכשווי ולא מעט הומור.

אני מתקשה להתלהב ולאבחן אם זה מוצלח, מפני שהשירים לטעמי מסובכים מדי, לא קליטים ורובם לא מצטיירים כלהיטים. אבל אולי אני טועה והשד אינו נורא כל כך והשירים החדשים נועדו לטמפרמנט בימתי ולחוויה לייב, ורק אחר כך כתוסף משלים ומזכרת מהופעה (High Fidelity).

   

לאה קטמין. לא משנה מה אומרים.

אלבום אינדי נחשוני. לראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי ובתולדות הפופ המקומי, תקליט שלם שכל כולו שירי עידוד של אותה קבוצת כדורגל.

 ולא במקרה שזו הפועל תל אביב דווקא, שאוהדיה מקורבים, מבינים תקשורת יותר מכל חוג אחר, וגם יצירתיים יותר. ששה אוהדים ואוהדות הם הגרעין של לאה קטמין, ואליהם מצטרפים עוד שבעה שרופים נוספים, בשירה ובנגינה, לא כולל מקהלת האולטרס 99' מהיציע. 17 שירים, 57:03 דקות. לא יצירות מופת מוזיקליות, לא ברמה הטקסטואלית עם אוצר מלים מוגבל למדי, שכולו אהבה שאינה תלויה בדבר, אלא בכדור ובסמל, וגם לא בלחנים שדי חוזרים על עצמם. אבל האמירה היא אמירה, והלחנים מקוריים, לא שאולים מהזמר הים תיכוני ולא מתורגמים ממחנות אוהדים בעולם, להוציא שני הנועלים, "לפעמים" ונעימת השיכורים.

שירים לעידוד יומיומי רב-עונתי, גם לכדורגל וגם לכדורסל. הנגינה חברמנית, במקצבים רוקיים וגרוביים סוחפים, וכך גם השירה, כמו ביציע שבו כל צופה מנסה להתגבר על קולות שכניו. מן הסתם אלבום חובה לאוהדי החולצה האדומה מתל אביב ואוהדי הקבוצות האחרות מוזמנים להיות ירוקים ובעיקר צהובים מקנאה. לטעמי "נרקוטיקה" ו"דוקטור" טובים מהאחרים. עצמאי.

   



03/09/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע