סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: רננה נאמן
 

 
 

מתחת להבעה הרומנטית המרוככת והפריטה עלי נבל מסתתרים ביקורת נוקבת ואגרוף של מחאה



קסמה של רננה נאמן, 22, נגנית נבל מגיל שבע, הוא בניגוד או אם תרצו במתח, שבין נגינתה הקלאסית ושירתה הרכה, לבין האמירות הדעתניות של שיריה. הפכים.

רננה, בתו של הקולנוען ג'אד נאמן, מצטיירת באלבום הבכורה שלה כיוצרת בעלת עמדות ברורות ונחרצות, שאינה מהססת למחות ולבקר, ובה בעת עוטפת את ההיגד שלה בהבעה רומנטית ומרוככת.

נואשות אופטימית

זה לא דבר של מה בכך. במיוחד מפני שנבל, גם בגרסתו "המקוצרת" והמוקטנת, לא זו המשמשת תזמורות סימפוניות, הוא כלי נגינה קלאסי ורומנטי ש(כמעט)בלתי אפשרי להוציא ממנו צלילים של זעם, כעס או זעקה. ונאמן היתה צריכה ליד אומן, כמו זו של המפיק המוזיקלי בן הנדלר (שגילתה בדיעבד שהוא בן דוד רחוק שלה, מצד אמה), על מנת לשמור על האיזון והשפיות המתבקשים בין הקטבים, ועל דיוק בבחירת הסאונד הנכון והוצאתו לפועל, כדי להימנע מיומרה אמנותית ולהעמיד אותה בנקודת זינוק מבטיחה.

למרבה השמחה, הנדלר לא סירס את מהותה האמנותית של נאמן, והעמיד במרכז "שנסון לציון", אלבום הבכורה שלה, את נגינת הנבל. אולי גם בהשראת לא מעט מהטקסטים של עשרת השירים (40:40 דקות) שבו.

השירים עסוקים בשאלות של זמן, בשאילות ובהשוואות של עבר, הווה ועתיד, לאו דווקא בערגה נוסטלגית (למרות שהיא נוכחת), אלא בסוג של נואשות אופטימית. מה שיכול להבהיר ולנמק בחירה בהפקה מוזיקלית בעלת אופי "מיושן", חם ואקוסטי (למרות שבאולפן היא נעזרת בקלידים, תכנותים ופעלולי אלקטרוניקה, אך חפה כמעט לחלוטין מגיטרות חשמליות וגם אקוסטיות), רך, רומנטי ונוסטלגי, שנשמע כלקוח מפסקול של סרט הוליוודי ישן (השיר הפותח "אפילוג", שיר פרידה), מתקליט ברזילאי חושני ומשובח משנות הששים והשבעים, ממועדון נושן לריקודים סלוניים, אולי ממופע קברטי אפלולי, ואפילו מקונצרט באווירת ג'אז ביג-בנדית.

הנדלר יצר, בעזרת חברים ונגנים מיומנים כאחים אסף תלמודי (אקורדיון) ואייל תלמודי (סקסופון וקלרינט) וטכנאי ההקלטות מרקו גורקן, קונטקסט מוזיקלי לא מכאן. מצד אחד ממכר בצלילים היפהפיים והמדויקים שלו, מצד אחר מרחיק עדות ומפיג חששות. מה שמאפשר, בעיקר באלבום, האזנה למתק הקול ולשירת המלאכים של רננה, שכמו שרה בשוויון נפש כמעט ולא עושה עניין מהמלים בהדגשים דרמטיים מוגזמים, ואת חדירתה מתחת לעור, גם מבלי שנרגיש. כאילו הנדלר עושה טריק: עד שתבינו מי היא ומה היא, לא תוכלו להיפטר ממנה או להסתדר בלעדיה. ממארת.

   

טון דעתני

השירים של נאמן ליליים ואפלוליים. צובטים במלודיות שלהם. גם שירי האהבה ("אפילוג" או "בואי לילה" שמתכתב עם "סליחות" של לאה גולדברג - "באת אליי את עיניי לפקוח/ גופך לי חלון ומבט וראי" - ובו הנבל סולו לגמרי)  והזוגיות (Out Loud, שיר יחיד באנגלית, על שותפות וכאבי לב או "מים חמים" שעניינו רעות וידידות), וגם שירי ההתרסה והמחאה מתרחשים בדרך כלל בשעות המחצית השניה של היממה. עוד נימוק לאופיים הג'אזי-קברטי.

שיר הנושא מוביל את הטון הדעתני: סוג של סיכום המפעל הציוני, עם מבט נוסטלגי מלא חמלה אך גם אגרוף של מחאה: "הסתערנו מלפנים הם התקיפו מאחור/ גירשנו תושבים סגרנו את החוב/ הלכנו עם הצדק והצדק הלך/ בחרנו במוסר והמוסר גם ברח...". "אם תרצו" אפילו חריף ממנו ועוסק בסכנה, לדעתה, של שכתוב פני המציאות - תיקון ההיסטוריה והתאמתה למניפסט הלאומי, כשמעל תלוי האיום: "בסוף תישארו רק עם עבר שלא עבר/ ואין עתיד באופק... וכל מלה שלא נאמרת/ היא כמו שתיקה צורמת/ שמובילה אותנו לתהום...".

הלהיט (יחסית) "סופת חול", הוא היחיד שנעזר בגיטרה חשמלית ובסאונד קופצני של אפקטים, כדי להטעים את הנימה האפוקליפטית במלים ואת הנואשות שבבקשת העזרה: "ולא אל האל שלכם/ לא אל האב הרחום/ לא אל הגיבור/ לא אל הנביא". וישנה התחינה האילמת ב"המלים לא נאמרו" (הטקסט המודפס בחוברת המלים זקוק להגהה בדחיפות, וכך גם ב"מים חמים") על ההחמצות של העבר.

למול הסופה לעיל, יש לה גם סתם "רוח רעה", שיר קטן על מצב-רוח, שבו הנבל הוא כלי נגינה מתבקש. האם הוא לא זה ששימש את דוד המלך באפ'ס אנד דאון'ס שלו ושל אחרים בסביבתו המקראית?

   

נאמן חיברה את המלים והלחנים לכל השירים להוציא שניים – "סופת חול" ו"נקודת ארכימדס",  שאת מילותיהם כתבה אחותה, ליבה. האחרון גם נועל את האלבום, הרצועה הכי דיסטורטית (וגם זו הגזמה, אבל הסימפולים בו הכי מורגשים), שיר על ערות וחלום, כאילוסטרציה לספק הזייה, ספק סיוט, ואולי להטרדה מינית, שבהקשבה לאלבום, עם המלים מול העיניים, הוא אולי יותר ברור, אך על הבמה, בגרסת הלייב, הוא מעורר תהיות באשר לכוונות.

מוזיקה שהיא גם משובחת וגם אחרת

מה שמעביר אותנו למופע ההשקה של האלבום שהתארח בתפוסה נאה עד מרשימה בתמונע. למען הגילוי הנאות, את ההופעה ראיתי בטרם התוודעתי לכל שירי האלבום. לא הסדר המומלץ למרות שמפאת אופיו המוזיקלי הנינוח של המופע, ומפאת אופייה המדיטטיבי והמרגיע של הנגינה בנבל, אפשר גם אחרת.

ובכל זאת, ברשימת ההערות שלי ציינתי בתחילה שהמופע מתאים יותר למועדון כמו "שבלול", שמתמחה במוזיקת ג'אז, ולקראת סיום, כשביצעה את "פצצה" (לא באלבום) כשיר אחרון לפני ההדרנים, הערתי  שהיא זמרת להופעה באולם קונצרטים. בוודאי בזכות השילוב שלה עם הנבל, אך גם בזכות שירתה.

   

יש לנאמן איכות קולית יוצאת דופן עם ארומה ייחודית. קולה מזכיר מאוד את קרולינה, אם כי היא נשמעת יותר מאופקת ומיושבת (שלא להגיד "רצינית") ממנה, ופחות "קלת דעת" וקופצנית. מאחורי השירה הרכה וההגשה המרוככת שלה מסתתר קול חזק ועוצמתי (מסתתרת שם גם השוואה לאפרת גוש), שלא באלבום הזה וגם לא על הבמה – לפחות לא בשלב זה - היא עושה בו שימוש. כלומר, היא לא פותחת מבערים וההרגשה היא שזה רק קצה הפוטנציאל.

למרות שבאולפן קל ונוח יותר להשיג את הצבעים הרצויים והמתבקשים (והנדלר עושה זאת בצורה מזהירה לטעמי), על הבמה, עם שישה (!) נגני ליווי (יוסי מזרחי בקונטרבס, נדב לוזיה בכלי הקשה, נועם חבקין בקלידים, מוש להב בחליל, עידו גור בחצוצרה ואלכסנדר לוין בסקסופון) הצליל אפילו יותר נאמן לנאמן וליצירתה. הוא עוד יותר נקי מיומרות, פוזות וגינונים מיותרים, והנגנים המעולים  נהנים מההזדמנות לבצע מוזיקה שהיא גם משובחת וגם אחרת.

בנוסף על שירי האלבום היא כוללת בהופעה עוד חמישה, אחד מהם (Witches) באנגלית, כולם נגינים. לאחד מהם ("כעס") כבר יש ליווי מוזמן ומתוזמן של מחיאות כפיים מצד הקהל. היא פותחת עם "בואי לילה", את "רגליים שבורות" מבצעת לבד, כשהנגנים נשארים על הבמה. בן הנדלר מצטרף אליה, בבס חשמלי ב-Out Loud וב"רוח רעה". את "כניעה בשלושה חלקים", גם הוא לא באלבום, היא שרה ומנגנת לבד, כשב-You מצטרף אליה בנגינה (בקונטרבס) ובשירה יוסי מזרחי (חבר "הקולקטיב" בדרך כלל). ההדרנים הם Witches, רק עם הנבל, ו"סופת חול" עם כל הלהקה.

חסר לה שואו

הבעיה היחידה שאני מוצא היא באישיותה הבימתית של נאמן. היא מנגנת בכלי נגינה מפתיע, אקזוטי, מסקרן ומעורר השראה. אבל הנבל גם כובל ומגביל, גם בצלילים שהוא מפיק, גם בפיזיות הגמלונית שלו. הוא בהחלט כלי נגינה בעייתי למופע פופ, במיוחד אם הוא לא מצליח לעמוד במרכזה של התרחשות בימתית כלשהי.

ונאמן, מוכשרת ככל שתהיה כיוצרת, כנגנית וכזמרת, לא מצליחה עדיין לייצר עניין בימתי חריג. יש לה פרייזינג ודיקציה של זמרת ג'אז, אבל היא קפואה משהו במבעה, לא מראה התלהבות, אולי מפני שהיא מרוכזת מדי בנגינה ובשירה. יכול להיות שיש לה את זה והיא צריכה רק זמן כדי להיפתח ולהשתחרר, אולם בינתיים היא חסרה את הערך המוסף שיהפוך אלבום משובח לחוויה בימתית סוחפת. חסר לה שואו.

כן. דווקא עם כלי נגינה יוצא דופן כמו נבל. עם קצת דמיון אפשר לקחת אותו למקומות שונים, לתנוחות שונות ולייצר אקשן סביבו. אבל לזה צריך העזה והבנה שבמה זה לא אולפן, שצריך גם לתת את הדעת על ההופעה החיצונית (שמלה אחרת? תסרוקת אחרת? איפור אחר?), לא רק על היישום המוזיקלי.

ואם עיצוב החוברת של הדיסק (רותי דה-פריז) הוא הכיוון ואמת המידה - דגש על היצירה, עם מיתרי הנבל כאלמנטים גרפיים, ולא על האישיות, כשהצילומים שלה (שניים) לא חדים וממוקדים, אלא רכים ומעורפלים - ספק בעיניי אם נקבל רננה נאמן אחרת. הפסד שלה.

רננה נאמן. שנסון לציון ( High Fidelity )
רננה נאמן. מופע השקה ל"שנסון לציון". תמונע תל אביב. שני, 2 בספטמבר 2013


למועדי מופעים >

08/09/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע