סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן מחווה לזוהר לוי - מינחה ולא מחווה
 

 
 

במופע המשובח מול אולם מפוצץ חסרה רק התמודדות אמנותית משמעותית עם יצירתו של לוי



לפחות שלושה חברים שפניתי אליהם בהצעה להצטרף אליי למופע המחווה ליצירתו של זוהר לוי, תהו  "מי זה?". דקרו אותי כבחרב. והם אנשי תרבות, מקורבים, כאלה שחיים על התפר בין מוזיקה לתיאטרון. דווקא הם היו צריכים לדעת.

שמות השירים - "העץ הוא גבוה", "התעמלות בוקר" ו"פתחי לי את הדלת" - היו מוכרים להם יותר, אבל גם בהם לא היה כדי לשכנע אותם להצטרף, על אף רשימת האמנים המבטיחה שעליה התבסס המחווה. קשה להאשים אותם. בכל זאת עברו ארבעים שנה מאז שיאי היצירה של זוהר לוי.

חלוץ הרוקנרול בעברית

לפחות האולם הקטנטן והנעים במרכז ענב היה מפוצץ. נכון, רק מאתיים צדיקים בסדום, אבל עם פרסום נכון ומנומק יותר, ניתן היה למלא אולם גדול יותר ולהפוך את המחווה גם למנוף להכנסה. צריך להצדיע למי שעדיין זוכר ומוכן להוקיר תודה לנחשון ולחלוץ רוק'נרול בעברית, למניח אבני יסוד לחיבור בין משוררים ושירה לגיטרות חשמליות, ולמעצב צליל מזוהה וחריף, שנותן בראש ונשמע רענן גם היום.

לוי, אם להעלות קווים מהירים לדמותו ולתרומתו, היה מתופף בשלישיית "החלונות הגבוהים" ב-1967. שנה אחר כך הקים את "זוהר השביעי", הרכב שהפך ללהקת הליווי של רן אלירן. היכרות עם המחזאי העולה חנוך לוין סללה את דרכו ב-1970 לכתיבת המוזיקה להצגה מעוררת המחלוקת "מלכת האמבטיה".

באותה שנה הקים את "כיף התקווה הטובה" (עם ג'וזי כץ, חנן יובל, אלי מגן ושלמה מזרחי), להקה שהתפרקה לפני שהשלימה אלבום. על חורבותיה הקים לוי (עם מגן, גבי שושן, מירי אלוני וגם יצחק קלפטר) את "אחרית הימים" ב-1971, שהצליחה מעט יותר וחדלה להתקיים אחרי שהקליטה אלבום בכורה מכונן, שאת שמונת השירים בו הוא הלחין.

מאז ירד לוי מבמת הרוק, והסתפק בכתיבת מוזיקה להצגות תיאטרון ולסרטי קולנוע. לפני שש שנים לקה בהתקף לב ובאירוע מוחי בו-זמנית, שהותירו את מחצית גופו, השמאלית, משותקת.

   

מתופף שהוא גם מלחין

דורי בן זאב, חבר טוב וידיד נאמן ארגן והפיק (בעזרתו של המתופף איתן איצקוביץ) את המופע הזה, לדבריו, שלישי בשש השנים האחרונות. האם נועד לתמוך בזוהר לוי מורלית או גם כלכלית, לא הובהר. בתוכניה הדו-חודשית של מרכז ענב הוא הוגדר כ"מופעי מחווה ליצירתו של זוהר לוי". אולם על כרטיס הכניסה הוא כונה כ"ערב מחווה לזוהר לוי". הבדל גדול ומשמעותי, שהוליד מבחינתי לפחות, אכזבה.

עיקר האכזבה נובע מכך שרוב האמנים שהתארחו בערב הגיעו עם יצירות שלהם כמינחה ליוצר, ולא ניסו - ואולי לא התבקשו - להתמודד עם היצירה שלו. לא שהיא אינסופית, אך בכל זאת כללה לא מעט שירים של אחד, חנוך לוין, שלימים הפך למחזאי הישראלי הבולט והחשוב ביותר. נראה שבשביל התמודדות מהסוג הזה, צריך מן הסתם אמנים צעירים ורעבים, שמעוניינים ללמוד ולהבין מי היה זוהר לוי ומה הוא פעל ועשה למען הרוק הישראלי בחיתוליו.

זאת ועוד: כמתופף וכמוזיקאי אוטודידקט, זוהר לוי היה ונשאר חריג ויוצא דופן. ועמד על כך מנכ"ל אקו"ם יוריק בן דוד, שבמחווה עקרה העניק ללוי אות הוקרה מטעם "חבריו היוצרים" על חדשנות במוזיקה ועל העשרת התרבות הישראלית, אך גם ציין שהשילוב הזה, של מתופף שהוא גם מלחין, נדיר במוזיקה הקלה.

מצד אחד, ניתן במחווה דגש רב על איכות הנגינה, שהופקדה בידי הרכב שכלל גם את הפסנתרן עדי רנרט, נגן הגיטרה עמוס הדני והבסיסט יוראי אורון. אולם מצד אחר, לרגע אחד לא הובלט חלקו ותפקידו של המתופף במרקם הליווי, ואפילו סולו משמעותי אחד לא נמסר לביצועו של איצקוביץ.

וכך הפך המחווה - בין אם נועד לאיש ובין אם ליצירתו - למפגש חברים ומוקירים. אמנם מרגש בהתמסרות שלהם ומפתיע בהיענות של הקהל ובחום שהרעיף על לוי ואורחיו, אך חסר שפיץ, תובנה ומוסר השכל. בין היתר משום שבן זאב, שנטל על עצמו גם את ההנחיה, ועשה זאת כהרגלו בצורה משעשעת ומבריקה, רק רפרף בנגיעותיו במהות, לא העמיק בתחקיר ובהקשרים ודבק בבידור.

מוזיקה משובחת, בלי קשר ישיר ליצירתו של לוי

הפתיחה, עם ביצוע של בן זאב עצמו ל"אני בדרכי למוסד הסגור" (מילים: חנוך לוין, לחן: זוהר לוי), שריד להרפתקת "כיף התקווה הטובה", הבטיחה התייחסות אחרת. אולם להוציא זכרונות קלושים ולא מחייבים בנוסח נסיעות משותפות ברחובות תל אביב בפיאט 600 (שלמה יידוב), או "זוהר לימד אותי מדיטציה" (דני ליטני), לא זכינו להארה דעתנית, מסעירה וחושפנית, על יחסי עבודה או קשיי יצירה, שתלמד על האיש ואופיו, גם לא מעמיתיו ושותפיו ליצירה קלפטר, מגן, שושן ואלוני. המוזיקה ששמענו היתה אכן משובחת, אבל בדרך כלל לא מתחברת וקשורה אליו, ולא מלוחלחת בקשרי חברות מרגשים.

כך, למשל, נגן העוד והזמר יאיר דלל, השמיע (בליוויו של אבי אגבבה בכלי הקשה) שיר ערש בעיראקית, להזכיר לזוהר לוי את שורשיו, כיליד בגדד. שקוף וחסר השראה. דלל ואגבבה גם ליוו את בן זאב בדאחקה המושרת "גנבים". לא פאר היצירה של שלום חנוך, אבל זו היתה הפעם היחידה שבה מי מהזמרים הלך לשיר אצל לוי, שישב בכסא גלגלים בשורה הראשונה, וחילץ ממנו תגובה מרגשת של הנהון בראש, חיוך וניסיון להצטרף לקצב, בטפיחות בידו הימנית על ברכו.

יאיר-דלאל-22.jpg
יאיר דלל, צילום: יח"צ

יידוב תרם הרבה חום ושני להיטים גדולים שלו - "סיבה להאמין" (ויקטור הרדיה הארגנטינאי) ו"ילדי הירח" (אהוד מנור ולחן שלו); דני ליטני היה היחיד שניאות להתמודד עם ביצוע של לוי, ב"בלוז שקט מהדרך" (של דן מינסטר, אבנר קנר ויוני רכטר) שנכלל באלבום היחיד של "14 אוקטבות" (מ-1974).

בלוז הוא שמו האמצעי של ליטני (שבחודש הבא יזכה באותו אולם למחווה דומה, מושקעת יותר מן הסתם, לציון יום הולדתו ה-70), שצבע בגוני הארד-קור גם את "עד סוף הקיץ" (אהוד מנור ומישה סגל), כשגדי בן אלישע מלווה אותו בצלילים הגבוהים של לאפ סטיל.

יוריק בן דוד הוסיף לאות ההוקרה ביצוע ספונטני של "לילה לי", להיטו היחידי (מלים: תלמה אליגון), ויצחק קלפטר הצטרף תחילה ללהקת הבית בנגינת בלוז אינסטרומנטלי, ולאחריו הוביל אותה ל"דמיון חופשי" שלו ול"אהבה שלי היא לא האהבה שלו" (מלים: יהונתן גפן). צ'רצ'יל, כבד תנועה ומבוגר מכפי גילו, לא איבד את המגע במיתרי הגיטרה החשמלית. לעומת זאת בשירה הוא כבר לא עולה בגבוהים והקהל שש לעשות זאת בעבורו. בכלל עצם התייצבותו היתה מחווה ראוי לציון לכשעצמו.

מתי כספי (מה הקשר?) שר ארבעה משיריו: "ימי בצורת" (מלים: יעקב גלעד), "ילדותי השנייה" (אהוד מנור), "כלבלב הו בידי בם בם" (נתן זך) ו"אחרי שנסעת" (שלמה גרוניך), מצד אחד שמר על ארשת פנים רצינית ודיוק מוזיקלי, מצד שני הציע ליריות רגישה ומרגשת, ומצד שלישי לא ויתר על הומור ושובבות בהגשה.

בדיוק ההיפך משם טוב לוי שלא הצליח להסתיר את התרגשותו, אולם גם ממנו לא שמענו הסבר קוהרנטי לקשר בינו לבין לוי. חלקו כלל שלוש יצירות: "סאמבה צ'יק" האינסטרומנטלי, שאותה הוביל בנגינת חליל, "דון קישוט" (יהונתן גפן) ו"פסק זמן" (אריק איינשטיין).

איחוד היסטורי של "אחרית הימים"

את הערב נעל איחוד היסטורי של "אחרית הימים": מירי אלוני, גבי שושן ואלי מגן (מצויד בבס חשמלי). את קלפטר לא הטריחו שוב - כנראה שלא נמצא זמן משותף לחזרות עמו - והסתפקו בשירותי הנגינה (המעולים) של הדני. כשאת תפקידו של לוי בתופים, לקח על עצמו איצקוביץ.

מירי-אלוני-צילום-עמנואל-ילי.jpg
מירי אלוני, צילום: עמנואל ילי

העניין הזה של בס, גיטרות תופים - מהותי ביצירה של זוהר לוי. הם תמצית הרוק'נרול מבחינתו כמפיק מוזיקלי. היצירות שלו הן חגיגה לנגני ריתם סקשן. גם היום הן נשמעות כמי שמשתמשות בפראזות קלאסיות של רוק "קשה", אנרגטי ומקפיץ. ואם אומרים עליו שהוא הקדים את זמנו, זה בעיקר מפני שהתעקש לדבוק בשירי משוררים, עם טקסטים קשיחים, לא בנויים, מותאמים או נכנעים פונטית להלחנה.

"אין מקום לשניים על עמוד החשמל", "התעמלות בוקר" (שניהם של חנוך לוין) ופתחי לי את הדלת" (עמוס קינן) רק הדגימו זאת. שני הראשונים בשירה משותפת של השלושה, ובשלישי מגן הוביל, מוכיח שהוא הזמר הטוב ביותר שיש בתזמורת הפילהרמונית הישראלית.

אלוני חזרה אל "הנסיכה" (דליה רביקוביץ), הסולו היחיד שלה ב"אחרית הימים". וגם היום ההתמודדות שלה עם הטקסט האובדני מפליאה. היא שרה מרצפת האגן את הריתם'נבלוז הלא פשוט הזה. הם חזרו לעוד לוין אחד עם "העץ הוא גבוה", גם הוא בהובלתו המיומנת של מגן, וסיימו בשירה משותפת של "יש לי יום הולדת" (יענקלה רוטבליט) כהדרן. שישה מתוך שמונה שירים של "אחרית הימים", לא שומעים בכל יום, בטח לא לייב ובטח לא במעמד ההרכב המקורי.

חזק ביותר. אבל גם חסר.

העץ הוא גבוה, ערב מחווה לזוהר לוי. מרכז ענב תל אביב. שלישי, 15 באוקטובר 2013


למועדי מופעים >

16/10/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע