סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן חיה סמיר בפסטיבל העוד
 

 
 
אם חיה סמיר תשמור על הגישה החיובית, על המחויבות ועל האנרגיות הנוכחיות, זה הזמן לחבק אותה. כי היא מוכשרת בטירוף, מקורית בחשיבה ומתפוצצת מרעיונות מוזיקליים. הקול שלה רק השתבח. התחזק והצטלל. השירה שלה חמה ועשירה, מרהיבה בעוצמה, במפנים ובמבע שלה. התפישה שלה התבגרה והתובנה שלה בשלה. 'בחיים צריך סגנון', היא מאבחנת. 'אם יש סגנון, יש הכל'. ונדמה שסוף סוף חיה סמיר מצאה את הסגנון שלה ואת עצמה".
זה הזמן לחבק את חיה סמיר, הקול שלה רק השתבח והיא מתפוצצת מרעיונות מוזיקליים


בניגוד לשנים עברו, שבהן עמד במרכז החיבור בין מוזיקאים ישראלים עכשוויים לבין יוצרים יהודים ועבריים בני מאות קודמות, כאלה הנמנים על אבות המזון של התרבות היהודית-ישראלית, האירועים המרכזיים של פסטיבל העוד הבינלאומי ה-14, שמתקיים בימים אלה בירושלים, מתמקדים ביחסי הגומלין עם תרבויות זרות ובהשפעות מיוון, טורקיה ומצרים.

שלושה מתוך עשרה מן המופעים האלה, גם התכבדו באולמות הגדולים של הפסטיבל, בתיאטרון ירושלים.

במקביל, הפנה הפסטיבל השנה זרקור להופעותיהן של אמניות יוצרות, כשהמרכזית ביניהן לטעמי - וגם מבחינת התכוונות הפסטיבל שבא לידי ביטוי גם בחלל ההופעה שנבחר עבורה - היתה הזמרת חיה סמיר, היחידה שנועדה להתארח בבית שמואל, הגדול באולמות הדרג השני של הפסטיבל. אולם מסיבות שונות (מכירת כרטיסים מוקדמת דלה?) הועתקה הופעתה לאולם הפצפון (מאה מקומות ישיבה) שבבית הקונפדרציה. מהלך שרק תרם וסייע להצלחת ההופעה.

סמיר היא ציפור שיר חריגה וקצת מוזרה בנוף הישראלי. לא רק בהיותה בתו של המשורר המצרי נביהה סרחאן, שקיבל מקלט מדיני בישראל קודם הולדתה. אלא משום הקושי בתיוג ובהתייחסות אליה לאורך השנים, על אף שירותה בלהקה צבאית, זכיותיה בשני פסטיבלי זמר עברי (עם "יונה עם עלה של זית", 1987, ו"תפילת האור", עם אקי אבני, 2000) והשתתפותה בתחרויות קדם-אירוויזיון (1995 ו-2013).

הכישרון היה שם מאז ומתמיד, אולם בחירות לא נכונות - גם רפרטואריות, גם ניהוליות - יצרו לחיה סמיר דימוי ציבורי בעייתי משהו. והתרומה האישית שלה, כזמרת בלתי צפויה, כאמנית שלא הולכת בתלם וכאישיות לא קלה, לא הקלה על היטמעותה והפיכתה לשווה בין שוות בפופ הישראלי.

תרגום עברי של פואטיקה ערבית

המופע הנוכחי שלה, שאת בכורתו בחרה לקיים בפסטיבל העוד, נועד לעשות סדר והגיון בדרכה האמנותית. מצד אחד לסיים את פרק הבלבול והתהייה בין הזהויות השונות והנטיות המוזיקליות המנוגדות שמאכלסות ומזינות את דמותה, ומצד שני לגמור אחת ולתמיד עם האמביוולנטיות שלנו כלפיה.

In Creation הוא אחלה שם להתחלה חדשה. בכוונה לא תורגם לעברית, כדי להשאיר אותו דו-משמעי - גם "ביצירה", וגם "בבריאה". מתאים בול לסקרנות ולדעתנות, הרצינות וגם המשובה, שמאפיינים את חיפושיה האישיים והמוזיקליים אחר זהותה כאדם וכאמן, לשון התכנייה של הפסטיבל.

גם את שאיפתה - עדיין על פי התכנייה - להגדיר מחדש את תחומי התרבות שלה, כמי שניצבת בין העברית לערבית, בין סולמות מוזיקליים מזרחיים לבין מקצבים מערביים, בין מצרים לישראל וגם בינה לבין עצמה.
בשיאו של המופע סמיר עושה זאת נהדר. בפרשנות מעוררת ומפתיעה שלה ל"שיר למעלות". הלחן שלה "תימני" כזה, עשר בסלסול מוקפד ועצור. אצלה הוא פיוט לגמרי לא דתי, לא ליטורגי, אלא חילוני, מוזיקת עולם שאנטית לגמרי.

מתחילה בעברית, עוברת ל"תרגום" באנגלית, שמנמק את שם המופע בהתהוות שלו כבריאה. זה הפרק שבו היא מוזגת לתוך התבשיל הגרובי תבלינים מילוליים-אנושיים-קיומיים בדמות Humanity, Society ו-Liberty, מסמיכה להם את ההחזרה על שם המופע והשיר In Creation, ומסיימת אותו בשירה בערבית, תוספת בית שכתב והלחין אביה. ביטוי לאישיות המורכבת שלה כאזרחית המרחב והעולם, כמוזיקאית חוצת גבולות. כשהיא חוזרת על השיר כהדרן, היא משמיטה את הסיומת הערבית, אבל מפטירה בתקווה מהולה בידענות: "ולא יעזור כלום"...

   

 
תריסר שירים במופע הנולד של סמיר. ההגדרה שירים מגמדת אותם. נכון יותר, יצירות מושרות. כי אין בהם כמעט ולא כלום עם המבנה המקובל והרגיל של שיר רדיו. גם הניסיונות לזהות ולקטלג אותם ז'אנרית נכשלים. ואם ההתחלות ברורות ובהירות, ההמשכים ויותר מהם הסיומות, לוקחים את סמיר, את חבריה להרכב ואת הקהל, במהלכים כמו-ג'אזיים למחוזות בלתי צפויים, מתמסרים להשפעות מרתקות, בעיקר אתניות-מזרחיות, אך גם "שחורות" מערביות. גוספל עמוק וכואב, עם בלוז כמה למרחבים, שירת נשמה כובשת, ואר.אנ.בי. מקפיץ. פולחן גרוב משלה.

"לא רציתי לדבר על מצב הרוח/ רציתי לנגן מנגינה לרוח", היא שרה בפתיחה, במבע שכולו תרגום עברי של פואטיקה ערבית. "מה שווה האהבה אם היא אילמת/ מה שווה התקווה אם היא עצובה". אמירה אישית ונוגה על החיים שהאלמנט האתני הקצבי העשיר שבה, מעיף אותה גבוה, לא נותן לה לאבד את התקווה.

גם האחרים מגוללים את תהיות ההשתייכות. "אלה שם ואלה פה/ אנה אני אבוא... האם יש אהבה עדיין?/ דגלי לבן-לבן ופרח בתוכו..". מחברים אותה למקום ולזמן. "כי יישמע קולי בעירי", היא שרה כמושפעת משירי הרועים של שנות החמישים. "...לא ארפה מאמונתי, כי אני בת המקום הזה/ ומר לבי על כל מה שחלמתי ואיננו". וזו לא תעמולה, או הבעת עמדה פוליטית. כי אם רצ'יטטיב מאופרה שלא נכתבה עדיין. אקספרסיבית, חדה ועזת ביטוי כפי שרק היא יודעת להיות. מנצלת את העולמות המוכרים לה ליצירת חיבור וגם חיבוק, במישור האישי, הקהילתי וגם הלאומי.

וישנה גם הנימה האימהית, המחנכת, זו שיוצאת - קצת במפתיע, אני חייב להודות - נגד מוזיקת הטראנס שאת הכותבים שלה סמיר מאשימה בחוסר אחריות "שמדרדר את הנוער לשימוש בסמים". בין אם היא רצינית, בין אם היא ליצנית, זו ההקדמה שלה ל"ריקוד חולה", שיר קצבי במיוחד, גרובי אנרגטי ומקפיץ, שאי אפשר לשבת במהלכו. המחאה שלה נגד "קצב שלא נוגע, שמתנגד למלים", כמשל לחיים, שבהם "המלים מקשות עלינו את הדיבורים...". אגב, היא עצמה מפזזת כנערה ואחר כך נאנחת ומקטרת: "לא פשוט. אני כבר בת 45...".

מחווה מצרית למייקל ג'קסון

את החלק הראשון של ההופעה סמיר מסיימת עם הצעה נוספת, לחן שלה ל"הכניסיני תחת כנפך" של ח.נ. ביאליק. "אני מעריצה את שני הלחנים המוכרים הקיימים", היא מסבירה. "אבל רציתי את הפרשנות שלי. אולי זה מה שביאליק היה רוצה לשיר לחברה שלו...". היא מפתיעה בא-קאפלה בהטעמה אשכנזית, כמו היתה ברכה צפירה, והקהל - הפלא ופלא - מצטרף כבר מהבית השני.

החלק השני (להוציא את "שיר למעלות", שאת הדיון בו הקדמתי לפתיחה) הוא כבר על טהרת האנגלית. כשפת ביטוי בינלאומית, שסמיר נשמעת שוחה בה כדג במים. היא מספרת על היכרות לצרכי עבודה עם בילי סטיינברג, כותב להיטים יהודי-אמריקני (בין היתר למדונה ולסינדי לאופר), שהציע לה לעבור ללוס אנג'לס כדי לקדם את ענייניה. כשגילתה לו שאין לה רישיון נהיגה, אמר לה שאין לה מה לבוא, וכך לדבריה, הפסידה קריירה בינלאומית... ל-(I Want to) Be Thereשכתב עבורה, היא חיברה לדבריה, שבעה לחנים שונים, לפני ש"פתאום נזכרתי שאני מצריה וניסיתי את הלחן הזה". אם לא היא, אולי מדונה תהפוך אותו לשלאגר.

את השיר האחרון ביצעה רק בליווי של נגני כלי ההקשה בהרכב בעל השם המוזר Piece Makers. אני לא סגור על הליין-אפ שלו. ספק אם היא סגורה עליו. על פי התכנייה הוא מחומש, יהודי-ערבי, כולל נגן פסנתר וקלידים בשם עבד אבו רמילה. בשל נסיבות שאותן לא פירטה, נאלצה לוותר על שירותיו של נגן זה, ולהסתפק בחלקם של האחרים - אֶחיו, עיסא ועלא אבו רמילה, שניהם נגני הקשה, מקישן-העל רוני עיברין (שתרם קטע סולו, אתנחתא מרעננת, של שליטה וירטואוזית, רכה ומעודנת במגוון כלי הקשה, כולל שכשוך במים...) ובנגן הבס אסף כהן.

עוד על הבמה שלושה מוזיקאים נוספים: נגן הגיטרה חזי חייט וזמרי הליווי זהורה ובן זוהר, מקהילת הכושים העבריים בדימונה. הרכב שמאפשר השתכשכות בקצבים ערביים-מזרחיים וגם לטיניים, במבנים פופיים ורוקיים, ובשירת נשמה מכל סוג.

זה מה שהיא עשתה ב-Strong Enough To Survive, שהחל כבלוז והסתיים כריתם אנד בלוז. את I'll Spend All Night Talking To The Moon (שבא אחרי "שיר למעלות"), שנכתב מן הסתם מכורח פסיכולוגי, היא הפכה לתפילה עם יסודות רפיטטיביים פולחניים כמעט. וכך הפכה את Don't Stop Till You Get Enough של מייקל ג'קסון אלילה, למחווה א-לה-איג'יפשן, מתובלת בצעדי מחול לצלילי כלי ההקשה - ספק ג'קסוניים, ספק ערביים. 
 

  

חיקוי של זובין מהטה

האולם הקטן יצר קירבה חמה ואינטימיות מתאימה. וקשה לי לאבחן אם היתה זו סמיר ששלהבה את הקהל, הובילה אותו באפו והוא נעתר לה בשמחה, או שהצופים, חלקם בני משפחה ומכרים ("מישהו כאן קנה כרטיס?" היא עצמה שאלה), וקירבתם אליה השפיעו עליה והציגו אותה במיטבה - מלאת תשוקה ואנרגיה, אישיות אופטימית ושמחה, עם חוש הומור נדיב ומפתיע. יש לה אפילו חיקוי של זובין מהטה.

ככל שזה היה אירוע פסטיבל מוצלח (בפתיחתו התכבד אביה בקריאת שירים בערבית, אותם תרגמה לעברית בת אחרת שלו), צריך להיזהר במסקנות. מניסיון, גם שלה, שעה אחת של שכרון חושים, של התעלות אמנותית ורוחנית, לא מבטיחה דבר להמשך הדרך. אבל אם חיה סמיר תשמור על הגישה החיובית, על המחויבות ועל האנרגיות הנוכחיות, זה הזמן לחבק אותה.

כי היא מוכשרת בטירוף, מקורית בחשיבה ומתפוצצת מרעיונות מוזיקליים. הקול שלה רק השתבח. התחזק והצטלל. השירה שלה חמה ועשירה, מרהיבה בעוצמה, במפנים ובמבע שלה. התפישה שלה התבגרה והתובנה שלה בשלה. "בחיים צריך סגנון", היא מאבחנת. "אם יש סגנון, יש הכל". ונדמה שסוף סוף חיה סמיר מצאה את הסגנון שלה ואת עצמה.

אני, אגב, חיפשתי ולא מצאתי. במופע הזה לא היה עוּד.

חיה סמיר וה-Piece Makers. In Creation. בית הקונפדרציה ירושלים. ראשון, 3 בנובמבר 2013


למועדי מופעים >

05/11/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע