סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פסטיבל הפסנתר ה-15, סיכום
 

 
 
מתגבר הרושם שהפסטיבל הזה הולך ומתמסחר ומשמש במה לקידום עניינים עסקיים של מפיקי התוכן והמשווקים. וכשהחשיבה היא שיווקית ותכליתה הרצת מופעים מעבר לפסטיבל, אובד הייחוד. ועדיין, לצד מופעים מיותרים וחסרי צידוק, היו גם רגעים חזקים של הבטחות ותקוות לעתיד"
לא תמיד מוצדק, פה ושם התאורה קורסת, ריח שיווקי באוויר, ובכל זאת גם כמה רגעים חזקים



פסטיבל הפסנתר של תל אביב אמנם השמיט בלי שנרגיש את המלה "מארח" משמו, אבל הוא רק תופח.

מספר האירועים גדל, כשהשנה, נוסף על ארבעת אולמות מרכז סוזן דלל בנווה צדק, משתתפים בפסטיבל גם מרכז ברודט לתרבות יהודית, שאירח חמישה מופעים בזיקה זו או אחרת לאמונה ולמוזיקה יהודית (בניהול אמונה-בווליום, אגף בהמון-ווליום, הזרוע התוכנית של הפסטיבל), ומרכז ענב לתרבות, שלאחר שנות דור (כמעט) חזר לארח מופעים של הפסטיבל (שניים לפי התכנון המוקדם, בפועל רק אחד, בשל הצנתור של שלמה גרוניך), שנולד והתארח בשנותיו הראשונות בבניין עיריית תל אביב. וזה נוסף לאולם נגה, שמארח בשנים האחרונות מופעי פתיחת ונעילה.

מצד שני, למרות הגודש (42 מופעים, כולל שבת בבוקר לילדים), מתמעט מספר ההופעות הראויות להיחשב מיוחדות מבחינת תרומתן האמנותית.

מתגבר הרושם שהפסטיבל הזה הולך ומתמסחר ומשמש במה לקידום עניינים עסקיים של מפיקי התוכן והמשווקים. וכשהחשיבה היא שיווקית ותכליתה הרצת מופעים מעבר לפסטיבל, אובד הייחוד. ועדיין, לצד מופעים מיותרים וחסרי צידוק, היו גם רגעים חזקים של הבטחות ותקוות לעתיד.

משיאיו האמנותיים של הפסטיבל

רגע מבטיח כזה הוא שיתוף הפעולה מעורר ההשראה בין קרולינה אברץ לאסתר רדא, שתיים מהזמרות הבולטות בגרוב הישראלי בעת האחרונה. זה היה מופע של קרולינה (חמישי, 7 בנובמבר), שחוזרת לבמה אחרי חופשת לידה ומציגה מבחר מלהיטיה המוכרים, באנגלית ובעברית, וביצועים לשירים שהיא אוהבת. הפסנתר (עם עמרי בר) מתאים לה, גם לרגטיים, גם לרוקבילי, גם לשיוט ולשוטטות המקוריים והייחודיים לה במחוזות הגרוב.

לצד להיטים גדולים כ-Happiness, So Far ו-Save Me, "מה אעשה עכשיו", "הבלדה על הנסיכה ואביר החופש הגדול", "אף אחד (לא בא לי)" ו"צר לי צ'רלי", היא משמיעה גם את "צל עץ תמר" (של זהר ארגוב), "שיר ליקינטון" (של רבקה גווילי) ו-Change Is Gonna Come" (של סם קוק האגדי), בלוז שחור משחור, הישר מדלתת המיסיסיפי.

אך מעבר לווירטואוזיות של שירתה ולהתנהלותה הבימתית המשובבת, הדואטים שלה עם רדא, נסיכת האר.אנ.בי, ב-Life Happens, Just a Lady ו-No Blame, היו משיאיו האמנותיים של הפסטיבל.

השילוב ביניהן, במראה המנוגד, בגישות המוזיקליות השונות, בקולות המאתגרים, היה מרהיב. ממש כמו של שתי כוכבות מחו"ל. מוזיקאיות פצצה. והן צריכות לעשות את זה יותר ביחד.

הוא פורש חסות, היא נושאת עיניה


מהתלהבותם של עמיתים (שהרי בנאדם אחד לא יכול להספיק הכל, אלא שני מופעים בערב) התרשמתי שגם בשיתוף הפעולה של עידן עמדי ומשה לוי ובשילוב שבין הראל סקעת ויואב יצחק היו רגעים של השראה והתרוממות רוח, וכך גם בעיבודים המיוחדים של תום דרום לשיריה של אפרת גוש ושל מיכאל גוטליב לשירים של קורין אלאל, שהובילו את הזמרות למחוזות חדשים ומבטיחים.

בהבטחות שאני בדקתי, בחלל הקטן והבעייתי של סטודיו A (המשמש אולם חזרות למחול), לא הצלחתי לגבש תובנות חד-משמעיות. את אסף שתיל, טליה אליאב ושי נובלמן אשתדל לראות בהזדמנות אחרת.

את אלברט סופר ושירלי קוֹנֵס כבר ראיתי משתפים פעולה בהופעתו של הראשון – היא התארחה אצלו. ב"פגישה מקרית" (רביעי, 6 בנובמבר) הם פרטנרים שווים לאורך כל המופע (כ-70 דקות), מבצעים ביחד שירים שכתבו לחוד. הם לא שני זמרים סטריאוטיפיים, אבל יש משהו מאוד נכון ומאוד מעניין בשילוב ביניהם.

שירלי-קונס-01.jpg
שירלי קונס ואלברט סופר (מקור: אתר זאפה)

הוא מנטור, פורש חסות, היא תלותית, נושאת עיניה אליו. הוא מחוספס בשירה, קולו נמוך, היא רכה, כמעט צורמנית בשירה. הנוגות שלה מלחלחת את האיפוק הרגשי שלו. הם לקוניים, לא מכבירים בדיבורים, גם ממעטים לנוע, ובכל זאת יוצרים ביחד ישות אחת, משלימים זה את זה בשירה, בהרמוניה שביניהם ובחלוקת התפקידים.

השירים המיוחדים, נאי הלשון והכה-שיריים שלהם, שבודקים אהבה וזוגיות, מאוויים ושאיפות, מצבים ודיאלוגים, יוצרים מופע קטן, ענוג ולירי, שנהנה מכישורי הנגינה (והעיבודים?) של הפסנתרן אבנר בן-שך, שעושה את ההבדל כצלע שלישית, מכניס אנרגיות ויוצק טעם. הכי פסנתר שיש.

צביקה פורס – מושך את ידיו בקרם

הופעתו של צביקה פורס (כוח צביקה?) בסטודיו (חמישי, 7 בנובמבר) סבלה מחוסר מזל נוראי. במהלך 75 דקות של מופע נפלה תאורת הבמה שלוש פעמים, כשל טכני מביש. פורס התמודד בגבורה עם התקלה החוזרת, אולם לא הצליח לשכנע בכישורי השירה של Petite Nature, אי.פי הבכורה שלו (חמישה שירים), גם על הבמה.

פורס הוא בוגר רימון, שר באנגלית, והמוזיקה שלו מתכתבת עם תיאטרליות של קברט ומחזות זמר. הזכיר לי מאוד את טים קארי (כוכב "רוקי הורור שואו"). הבעיה העיקרית של פורס היא פוזת יתר. הוא תיאטרלי גם בגישה שלו, אפילו דרמטי. מושך את ידיו בקרם קודם הנגינה בפסנתר, מורח צבע כחול מתחת לעיניו (כשחקן פוטבול אמריקאי) קודם ההתייצבות בחזית הבמה, גונח ונאנח, מתייסר ומלחשש במהלך השירה, והמבטא האנגלי שלו מודגש עד בלתי נסבל לפרקים.

צביקה-פורס-01.jpg
          צביקה פורס (מקור: אתר זאפה)

ההתנהלות הבימתית שלו גדולה מהחיים, ואם היה בוחר בלבוש נוח וקל יותר, לא היה נאלץ לנגב זיעה בסיום כל שיר. גם המוזיקה שלו מבוצעת בוולטאז' גבוה, בעיקר בדגש על תופים (אילן טננבאום), אבל גם בס (ניר לייסט), קלידים ומחשב (עדי ליברמן). למרות נוכחותן של בלדות פסנתר, פורס נושא את עיניו לאצטדיונים. יכולה להעיד על כך פרשנותו מרחיקת הלכת ל"אנחנו האלופים" של להקת קווין.

אתנחתא מרנינה לעין ולאוזן סיפקה האורחת שלו, הזמרת, היוצרת והתופעה עדי אולמנסקי – בארבי גירל צבעונית ומצועצעת, שעושה אינדי-פופ אלקטרוני רקיד, וגם מדגימה אותו, בנגינה על מחשב ובתנועה על הבמה. צריך לעקוב אחריה. מהחומרים שלה נוצרות כוכבות.

שרי גבעתי – משהו נוגע בשירתה ספוגת הכאב

שרי גבעתי כבר כוכבת, בינלאומית אפילו. כזמרת היא עושה צעדים ראשונים, מהוססים אבל מסקרנים. גם היא התארחה בסטודיו (מוצאי שבת, 9 בנובמבר), אכסניה יאה למופעי חשיפה בפסנתר, אולם לא לאלקטרוניקה. לא בבמה חסרת התואר, אם הקיר החשוף שמאחור, לא בתאורה המזעזעת שהותירה את גבעתי באפלה (לא חבל? בחורה יפה) פרקי זמן ממושכים, ולעומת זאת האירה את נגן הסאמפלר שלה, ריג'ויסר.

זה היה המופע הקצר ביותר שראיתי בפסטיבל זה, כ-45 דקות בלבד. סט של תשעה שירים בסך-הכל, כמה מהם חדשים לגמרי (X Song למשל), חצי-להיט אחד (Into Your Heart) ושתי גרסאות כיסוי פנטסטיות – הגוספל הקלאסי Mothereless Child ו-What's up של פור נון בלונד.

יש לגבעתי איכויות מוכחות כפרשנית לשירים של אחרים, אבל אישיותה כפרפורמרית בעייתית עדיין. מצד אחד יש משהו נוגע ומרגש בשירתה ספוגת הכאב, בין אם היא בלוזית (ומזכירה בצבע קולה את אסף אבידן), בין אם היא אר.אנ.בי. היא אמפתית ומשכנעת בכנותה, ולא אחת מכה באגרוף על חזה כאיור למאמציה ולהזדהותה.

עם זאת יש לה קשיי תקשורת, דיבור ופרזנטציה מול קהל. היא יותר מדי נבוכה ומתביישת, גם עצורה, לא מספיק משוחררת. גם למכשור, לקלידים ולמחשב שחוצץ בינה לבין הקהל ומגביל את התנועה שלה יש תרומה לתחושת הריחוק. ועם זאת, יש לה כישרון שמחכה לזריקת אסרטיביות וחוצפה חיובית. אולי תמיר מוסקט, המפיק המוזיקלי הנוכחי שלה, יקנה לה את הערכים החסרים. בכל מקרה, הפתעה מאוד נעימה.

שרי-גבעתי-01.jpg
                          שרי גבעתי (מקור: אתר זאפה)

רוקפור הולכים לאחור עם קול-השלום

מגמת המחוות של השנים הקודמות התעצמה בפסטיבל הנוכחי. שלוש כאלה היו מנת חלקי. 20 שנה (ועוד חודש) אחרי שהפסיקה את שידוריה, ו-40 שנה אחרי שהחלה לפעול, זכתה תחנת קול-השלום של אייבי נתן למופע מחווה (צהרי שישי, 8 בנובמבר, סוזן דלל), גרסה בימתית של "חיים שכאלה".

במרכז המופע עמדה להקת רוקפור. לגבי הרכב שהצטיין בעבר בשחזור צלילי שנות ה-60, היה בכך הליכה לאחור. בעברית? ניחא. אבל עד שנחלצו מזיהוים כלהקת קאברים, מה הם צריכים את זה? לא היה עדיף להטיל את המלאכה על להקה צעירה ורעבה?

אבל אין בטיעון זה להטיל דופי או ספק במידת המחויבות והמקצועיות של ברוך בן-יצחק, מרק לזר ואיסר טננבאום. לזכותם ייאמר שהם לא ניסו לחקות את המקור, להיטים גדולים שהושמעו על-ידי שדרי התחנה, אלא שיחזרו את הצליל והאווירה, וצירפו גם שתי זמרות ליווי, הדר שכטר ושרית ברקן.

באותנטיות השחזור והמסע בזמן סייע ליאון פלדמן, שדר לשעבר של התחנה, שעיטר את המופע בג'ינגלים מקוריים, עובדות על התחנה והקלטות מדבריו של טייס השלום אייבי נתן (שאם היה בחיים היום, היה בוודאי רוכש את הספינה באמצעות גיוס כספים בהדסטארט).

מצד אחד, לא היה פשוט לבחור 16 שירים מבין המאות שהתחנה הפכה ללהיטים בשנות ה-70 וה-80. מצד שני, מה זה משנה. כל שיר הוא פצצה. גם Without Your Love של רוג'ר דאלטרי (המי) שחמי רודנר בחר לבצע, שלא לדבר על מבחר שכלל את "שנת החתול" (אל סטיוארט), "עין בשמים" (הפרויקט של אלן פרסונס), שניהם בביצוע רוקפור; "חולם בהקיץ" (של המאנקיס), "איירפורט" (מוטורס), "לב של זכוכית" (בלונדי), "שוב לבד" (גילברט אוסליבן), "אתה כה יהיר" (קרלי סימון), ועוד ועוד.

רוקפור-01.jpg
להקת "רוקפור" (מקור: אתר זאפה)

היה נחמד להיזכר בשירים ולשמוע את הקולות דאז, גם ליהנות משירתם של רודנר, איגי וקסמן, אמילי קרפל, מאור כהן וניצן חורש, סולנה של אלקטרה, שהתכבד (עם פרישתו של ירמי קפלן) בשלושה שירים (לאחרים "רק" שניים) וגנב את ההצגה, במיוחד בקלאסיקה של הפלטרס, אחד הסמלים של קול-השלום.

ואולם, בדיעבד כעסתי על עצמי שהתפתיתי לנוסטלגיה ולא בחרתי במשהו מאתגר יותר, יוני בלוך למשל, שעסוק בפיתוח הסטארט-אפ שלו בניו יורק. אז מה אם הוא עשה זאת עם מאיה בלזיצמן, יקירת המדור?

ברוזה – הפקה מאכזבת שגבלה בהונאה

המחוות האחרות הוקדשו לאלבומים מוקדמים – "דרכים" של שלמה ארצי מ-1979 ו"קלף" של דויד ברוזה מ-1982. האחרון (ליל שבת, 8 בנובמבר, סוזן דלל) כונה בשם "החיים הם חומר טוב", כשם אחד השירים באלבומו של ברוזה, וזכה לכותרת המשנה "נשים שרות קלף".

לטעמי, הפקה מאכזבת שגבלה בהונאה (נוכח המובטח בתוכנייה הרשמית), וכישלון בהנמקה – למה נשים דווקא? להוציא יעל דקלבאום, ששינתה את מלות "(הסתבכו לי) שרוכים" לשיר מבחורה לבחורה, לא היתה שום אינטרפרטציה אישית-נשית מלהיבה.

נכון שהביצועים שלה ושל איה זהבי ("גלוית שנה טובה משושנה המתאבדת"), דיאנה גולבי ("דניאלה") ותמר אייזנמן (שיר הנושא של המופע, יחד עם ברוזה עצמו) הרשימו יותר (במיוחד גולבי). גם עינב ג'קסון-כהן לא התבזתה (עם "לעולם לא"), אבל האחרות לא הצליחו להזכיר נשכחות, במיוחד דאנה איבגי ("בלדה לנלסון"), יעל פלדינגר ("הולך איתך הלילה"), מאיה הרמן ("לא נכנע") והדרה לוין-ארדי ("חיפה"), שלא התכבדו בשירים המתאימים.

ברוזה, שהצטרף בשלהי המופע, איכזב כשהוסיף רק שלושה שירים ("סתיו מסוכן", "סניוריטה" ו"בוקר טוב לך", שאמור היה להיכלל באלבום) וסיים את המופע אחרי 57 דקות. בשביל זה להטריח תשע זמרות? גם הסקרנות הטבעית לגבי העיבודים של אלון עדר, בנו בן ה-30 של יהודה עדר, מפיק האלבום המקורי, לא הניבה בשורה גדולה. הוא לפחות ראוי להזדמנות נוספת.

שלמה ארצי – כולם היו בניו

ההפך הגמור היתה ההצדעה לשלמה ארצי (מוצאי שבת, 9 בנובמבר, סוזן דלל), ולא רק מבחינת העמידה בהבטחה הכתובה, על אף שרק ארבעה משירי "דרכים" שולבו בהופעה. מעבר לשאלה למה מחווה לשלמה ארצי כשהוא עדיין מופיע ללא הפסקה (אולי לא בפסטיבל הפסנתר), ההנמקה היתה כבדת משקל: ארבעת המבצעים – רונית שחר, מיקה קרני, יעל דקלבאום ודני רובס – היו בניו בשלבים שונים של הקריירה שלו, עוד לפני שיצאו לקריירות משלהם. סטייל "נפגשנו".

הם גם העניקו לשירים שלו, מ"דרכים" ואחרים, עיבודים חדשים ומושקעים, בעיקר בהרמוניות קוליות יפהפיות, ונשמעו פנטסטי ביחד, מפרגנים זה לזה, גם לשירת הרבים של הקהל.

מחווה-לשלמה-01.jpg
"מחווה לשלמה ארצי" (מקור: אתר זאפה)

למרות פערי הגיל והתקופות, הארבעה ניגנו בתיאום ובכיף, כשהכינור של קרני תורם נימה מלנכולית שכה מתאימה לנוסטלגיה של הישראליאנה. קרני היתה גם הקול הבולט בביצוע שירי "דרכים" ("אף פעם לא תדעי", "שינויי מזג האוויר", "פתאום כשלא באת" ו"שיר חייל"), כשלאחרון תרמה דקלבאום פתיח וסגיר מ"הבלדה על בובי מקגי" של ג'ינס ג'ופלין, קולאז' מתבקש.

הם חילקו ביניהם חמישה שירים נוספים של ארצי, כ"גבר הולך לאיבוד", "אני נכנע לך" (ששחר הפכה ל"אני נכנעת"), "מה רצינו להגיד", "פתאום קם אדם" לסיום, ו"תחת שמי ים תיכון" כהדרן. כמו כן הוסיפו כל אחד שניים משיריו הפרטיים.

בסך-הכל 17 שירים על פני יותר משעה וחצי, כולל אנקדוטות מהדרכים המשותפות עם ארצי. עם שלוש גיטרות אקוסטיות, אחת חשמלית, כינור אחד, כמה אביזרי הקשה ואורי ויינשטוק על הפסנתר והקלידים, יש להם מופע לרוץ איתו. לא הכי מקורי, אבל הם לפחות זכיינים מורשים.

פסטיבל הפסנתר, רביעי עד שבת, 6–9 בנובמבר 2013, סוזן דלל, תל אביב


למועדי מופעים >

10/11/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע