סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן בהופעה: עמיר לב, לב גדול
 

 
 
אתם כבר צריכים להכיר את עמיר לב. את הרוק האיטי, העצל לכאורה אבל העקשן להלכה, שחותר אל המטרה. בונה תמונה גדולה מפרטים ומסיפורים קטנים. שתי גיטרות... בס ותופים.. שעושים את כל ההבדל. רוק על-זמני, לא תלוי אופנה. כאילו העולם שבחוץ עוצר מלכת, מתנתק, ומתנהל רק החדר האינטימי, של עמיר לב ושלנו. במינימליסטיות רחבת האופקים האופיינית רק לו"
העצב של עמיר לב בא בזעם, או לפחות בכעס כבוש ובעיקר - לצלילי גיטרה חתרנית ודעתנית


הדבר הכי מחמם לב והכי משמח הוא שלעמיר לב יש אלבום חדש. שביעי. חמש שנים (אולי שש, תלוי במועד צאתו) אחרי "הכל כאן" (2008).

את האלבום, החמישי שלו באולפן (נוסף לשניים מהופעות חיות), מוביל כרגע הנחשון "רכבת", ומי שלא מסתפק - ויש רבים כאלה - בלשמוע אותו אקראית ברדיו או להאזין לו בדבקות ברשת ובאמצעי השמע העדכניים שלרשותו, יכול כבר לעשות זאת בסיבוב הופעות צעיר ומתגבר. אותו, את "רכבת", ושירים חדשים אחרים מהאלבום שבדרך.

מתמודד עם כל חלל

בגוש דן הוא עושה זאת, מזה כחודשיים, רק באודיטוריום אסיא, אולם חדש באגף החדש של מוזיאון תל אביב. סוג של הצהרת כוונות מבחינתו ועליית מדרגה בעבורו. אם כי ספק בעיניי אם האודיטוריום, בתפוסה של 450-400 מקומות ישיבה, נועד למופעי מוזיקה. הבמה רחבה, חללה גבוה, אך עיצוב הפנים של האולם משדר קור וניכור. הכתלים חלקים ובהירים ונדרשים לכיסוי ביריעות בד.

התייחסות מפתיעה לכך השמיעה אחת הצופות, שכמו הילד ב"בגדי המלך החדשים", צעקה "יש פה חרא של סאונד" בסיום אחד השירים הראשונים. היא לא האשימה את לב (שנותר נבוך וללא מענה, ואיכשהו יצא מזה באמירת "היום, הכל ריאליטי..."), אלא נתנה ביטוי אינטואיטיבי קולני לתחושה ולעובדה.

אבל דומה שהנזיריות של עמיר לב יכולה להתמודד עם כל חלל, במיוחד במעמד קהל חם ואוהד, ולהתגבר על כל מכשול. כי לב הוא לא אמן של ג'סטות ופוזות, מאניירות ומלודרמות. הוא דבק באמנות הטהורה - יצירה, נגינה ושירה. מוזיקה, נקודה. כל השאר - אם זה הרכב הליווי, הסט הבימתי, התאורה, התנועה, דברי הקישור - אולי חשוב אבל לא באמת. העיקר הם הכוונה והעוצמה, כלומר - עוצמת הכוונה. של לב גדול.

אתם כבר צריכים להכיר את עמיר לב. את הרוק האיטי, העצל לכאורה אבל העקשן להלכה, שחותר אל המטרה. בונה תמונה גדולה מפרטים ומסיפורים קטנים. שתי גיטרות (אחת שלו, אחת של רם אוריון), בס (יונתן לויטל, שגם שולח יד בקלידים, אבל מעט) ותופים (נוה קורן) - חברי ההרכב שאתו הקליט את האלבום החדש - שעושים את כל ההבדל. רוק על-זמני, לא תלוי אופנה. כאילו העולם שבחוץ עוצר מלכת, מתנתק, ומתנהל רק החדר האינטימי, של עמיר לב ושלנו. במינימליסטיות רחבת האופקים האופיינית רק לו.


עמיר-לב-יחצ.jpg
עמיר לב (תמונת יח"צ)


החיים לא שמחים

הוא מקמץ בהבעה. שר בפה קפוץ כמעט, בקושי חיוך. ללא חנדאלאך, שינויי מזג אוויר וחילופי מצבי רוח. לא מציג את השירים, גם לא את החדשים. "כמה זמן", הוא תוהה ב"הכל כאן", שיר הנושא מאלבומו הקודם, שפותח את ההופעה, "אפשר לשמוע את הסיפורים שלי... כמעט הכל נגמר בלי לשים לב". ואכן, אם פה ושם הוא מדבר (שלוש-ארבע פעמים על פני עשרים שירים) הן בקושי קטעי קישור. כמו בהקדמה ל"מחכה" (מ"פעם בחיים" אלבומו הטוב ביותר) שבה הוא מספר איך חסך ללו ריד ז"ל, שלוש דקות מהחיים...

הפואטיקה שלו יבשה, מחוספסת, גברית, הופכת שפת דיבור וחיווי יומיומית לשירה. וגם היא בחריזה מסופקת, גבולית. שמה לב לפרטים, לנופים ולאנשים. כך גם בשירו החדש: "ברכבת מהעיר נתנו יד/ בתי חרושת, מגרשי מכוניות/ אחר כך תחנות כוח של חשמל/ ואז התחילו השדות// אמרנו וואו שעברנו את הנחל/ וואו על עץ ליד סירה/ ירדנו עם זוג שהתפלא/ שאין חנות בתחנה// דרך האשה והמטפחת/ שהוציאה פטריות מהאדמה/ הייתי חייב לשתות לפני הגשר/ אהבת אותי כאילו שבניתי את הטירה// והכפר עדין ומתפתל/ מאפיה מתוך האגדות/ אמרת לי לוותר על הבשר/ זה לא מתאים פה לאכול חיות מתות// כוסות מפעם בחנות של יד שנייה/ חיכינו שהמוכרת תעטוף/ בין הזכוכית והשולחן/ היא מכרה שם טלאי צהוב// קיללתי ושתקנו בדרך חזרה/ הרכבת לא איחרה/ שמתי לב שזו רכבת ישנה/ ואדנים של לפחות ששים שנה".

   

כן, השירים החדשים שלו, במיוחד "רכבת", "ברווזים" ו"פלאסה קטלוניה", נכתבו מן הסתם בהשראת סיורים באירופה. גם בהם הוא נוטע את הרהוריו על מערכות היחסים, הזוגיות וההורות, את הדי המפגשים עם אנשים וחברים, את ניסיון השנים, הזכרונות, האסוציאציות והאזכורים שהפכו את שפתו ושירתו לסימן היכר ולמושא זיהוי והזדהות. סיורים שהפכו למסעות בתוך הנפש והתודעה.

החיים לא שמחים, גם לא ב"חתונה" החדש (הכולל סולו גיטרה מבריק של אוריון). הם לאים, מהורהרים, מחפשי תובנות. העצב בא בזעם או לפחות בכעס כבוש, ובעיקר - לצלילי גיטרה חתרנית ודעתנית.

מתרומם ומסרב לרדת

השירים החדשים ממוקמים דרך הטבע בחלקה הראשון של ההופעה, ביניהם משולבים, נוסף על "הכל כאן", גם "כביש 1" מאותו אלבום, שיר שכול ואובדן טעון, "אל תדאגי" (היחיד מ"לפעמים אני מאושר" מ-2004), ו"עננים שחורים" ו"ערב ראש השנה" הפנטסטיים מ"פעם בחיים". הנגינה פשוט חוויה. הגיטרות ברוק של הראשון, תוספות הקלידים ברית'ם'נבלוז של השני. המופע מתרומם ומסרב לרדת.

בחלק השני, מ"אהובתי", שיר של אוריון ובביצועו, משתנה התמהיל. הרוב שירים מוכרים וגדולים. "מחכה" המצוין מביא רוק מועדונים משובח למוזיאון, העוצמה ב"חבק אותי", גם בזכות תיפוף חסר פשרות, מפעילה חיישן מצוקה טורדני באולם, והסיום הנהדר עם "סמי", "נוסע וחוזר" ו"כבוי" הוא רצחני לתפארת.

ובכל זאת יש להם כוח לעוד שני הדרנים שאי אפשר להימנע מהם. תחילה שיר הזוגיות המרגש "פעם בחיים", אולי שיא הפיוט של עמיר לב, קצת מלנכוליה להרגעה, מלאת הוד ויופי, ו"שש שעות" המופלא, איזה צליל נהדר, מהודק, מצליף וחותך, עם שירה בציבור שהופכת את השירה המרוסקת של עמיר לב ל-110 דקות של קסם.

חבל רק שההופעה החלה באיחור מרגיז, של חצי שעה. זה מתאים אולי למועדון, לא למוזיאון, מעונה של תרבות. ובטח לא לקפיצת מדרגה.

עמיר לב במוזיאון. מוזיאון תל אביב. חמישי, 14 בנובמבר 2013.

*** לעדכונים נוספים: היכנסו לדף הפייסבוק שלנו ופרגנו בלייק


למועדי מופעים >

17/11/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע