סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן מוש בן ארי, כמו בחיים (ובלי ויסקי)
 

 
 
למה לחזור ולהתבזות בווידויים מיותרים על אי-יכולת להסתגל להופעה בישיבה ועל השתתפות בצער הצופים שאינם יכולים לעמוד, לנגוס בסטייק או להחזיק כוס בירה ביד? עידוד – אובססיבי ומוגזם לטעמי – של הקהל לקום על רגליו הוא גם הזמנה מפורשת לפריקת עול (עישון סיגריות למשל, כפי שאכן קרה בפועל)"
בן-ארי כובש את היכל התרבות בתל אביב. האמנות שלו התבגרה, התבגרה יפה. שרק לא יקלקל לה


הוא בא לכאורה ממוזיקת עולם, אבל יש בו, במוש בן-ארי, משהו מכל העולמות – גם המוזיקליים וגם החברתיים – שממצב אותו באמצע, בלבבות של לא מעט אנשים.

מלבד הגרוב האופייני לו, חיבור בין מוזיקה אתנית, לרוק'נרול ולרגאיי, יש בשירים, באמירה המילולית שלו, יסודות חזקים, נצחיים, של אהבה ואמונה, של אכפתיות אנושית, אזרחית וחברתית, של צעקה אישית מהולה בדאגה ציבורית. באולפן ועל הבמה, וגם, מן הסתם, בחיים.

לילה אחרי הפרידה מאריק איינשטיין, שר בן-ארי "מה עושים עם הכאב הזה, עם האדום שבעיניים/ עם הלילות שלא נגמרים, עם הימים שלא עוברים". כך נפתח המופע החדש שלו, "כמו בחיים", שהוא גם אלבומו השביעי. זה לא שיר פרידה. זה שיר של כעס ולחץ, מועקה ומצוקה, אפילו טירוף, כנגד כל מה שקורה לאזרח הקטן, האדם הפרטי, שמבקש לחיות בנוחיות, ללא חסר ודאגה.

וכמו שקורה בחיים, שירים שנכתבים מדם הלב מתאימים עצמם לאירועים הממשיים. על אף שגלי המחאה החברתית שככו, בן-ארי מתעקש שלא להשכיח. לתרום את קולו, להפיח רוח בגחלת, להמשיך להזכיר להמון הנאבק על מחייתו.


מוש-בן-ארי-זהר-רון.jpg
מוש בן ארי (צילום: זוהר רון)

מן הסתם היה פותח עם "מה עושים" ללא קשר להסתלקותו של האריה, אלא שדווקא השיר הזה הוא אחד האיינשטייניים יותר ביצירתו של מוש – מלא אהבה, מלא אמונה, מלא עידוד ותמיכה, אופטימי: "תן לפחד לעבור, תן לאומץ שיחזור/ להתמלא שוב בתקווה, רק לחזק ת'אמונה/ תן להבין מה שחסר, למלא באהבה/ פנים אל מול פנים, לא להוריד את העיניים". האם זה מקרה שהוא בן-ארי?

קולאז'ים של מוזיקה על-ז'אנרית

"כמו בחיים", שחמישה מנציגיו פזורים לאורך המופע, הוא אולי האלבום היפה, הבוגר והבשל ביותר של בן-ארי. גם המופע כזה. יפה, בשל, מעוצב ומאורגן. חזותית ועיצובית – עם שבעה מגדלי תאורה בדמות עמודי מתח כסופים בוהקים, שעל זרועותיהם האופקיות תלויים אשכולות פנסים, וביניהם ספק נמתחים, ספק תלויים כבלי "חשמל", שהם שרשראות אינסופיות של נורות לד.

את בן-ארי מלווים תשעה מוזיקאים ועוד שני נגנים אורחים, בהפקה מוזיקלית של דני (פילוני) קרק ועיבודים שלו, של בן-מוש ושל אייל מזיג, נגן הבס. אלה עיבודים עשירים, מרהיבי אוזן ומרחיבי דעת, מרוככים ומעוגלים בבלדות האהבה הרבות, וגם מעגלים פינות ביצירות הקצביות יותר, כשארתור קרסונבייב (בחצוצרה) ועופר אנקורי (בסקסופון וכלי נשיפה) מוסיפים נופך של ביג-בנד לגרוב הג'מייקני, מלווה בתיפוף של ברק רונן ובמבחר כלי ההקשה המסחרר של שחר (קצ'קה) בהרל, כמה מהם מתוצרת עצמית.

חבורת המוזיקאים המרשימה – שכוללת גם את תומר בן-ארי (אחיו) בקלידים, מחשב ותכנותים, את יניב טייכמן בגיטרות, עוד וסאז, את קרן טננבאום בכינור ובשירה ואת שירה חן בשירה – מפליאה באותם מעברים וקולאז'ים של מוזיקה על-ז'אנרית. אם זה באוברטורה הפותחת, שמציגה תמהיל אתני בינלאומי, כמעט פולקלורי לא-תלוי-טריטוריה, שיש בו אלמנטים ים-תיכוניים, אסיאתיים, בלקניים, איריים וקריביים, כגרוב משלהב ומקפיץ שנועד לחמם את הקהל – ואם זה ביצירות העולם שמשולבות בפרק האמצעי של המופע, האקוסטי, שמציגות את היכולות האישיות של כמה מהנגנים, וגם בפרק המסיים, במעבר בלקני.

  



המופע בנוי משלושה חלקים עיקריים. הראשון מציג את האלבום החדש עם שלושה שירים: "מה עושים", "מי שאת רוצה" (שיר אהבה היפהפה שכתבה לו ריטה) ו"בין הטיפות", המוכר יותר כ"יש פה אנשים", עוד שיקוף חברתי למציאות הישראלית, הנאנקת תחת הון-שלטון וחלוקת נטל מקוממת. בחלק הזה מוביל בן-ארי בגיטרה חשמלית את הגרוב המזוהה איתו.

ביניהם משולבות בלדות אהבה בולטות קודמות, כ"מסע ומתן" (2006), "תני לי סימן" (מהאוסף "העשור הראשון", 2011), "בטח שאבוא" ו"ואיך שלא" (מ"עד אלי", הסולו הראשון). חלק זה גם מדגים את השילוב הקולי היפה של ארבעה זמרים כמעט לכל אורך המופע – חן (שמתכבדת גם בבית הפותח ב"בטח שאבוא"), טננבאום, מזיג ובן-ארי כמובן, כשגם אנקורי מצטרף מדי פעם בליווי הקולי.

אגב, מוזר לשמוע את מוש מציין ש"בחיים לא שרתי שיר שלא אני כתבתי" קודם השמעת השיר של ריטה, כשהוא בא מיד אחרי "ואיך שלא" של אריאל זילבר. זה לא זיכרון סלקטיבי כמו כשל בבחירת המלים הנכונות.

הצדעה מאופקת ומרגשת לאריק איינשטיין

החלק השני הוא אקוסטי, אנפלאגדי ואינטימי במהותו. מוש מתחיל אותו בישיבה, רק עם גיטרה אקוסטית, בהצדעה מאופקת ומרגשת לאריק איינשטיין, בביצוע של "היא יושבה לחלון" (ח"נ ביאליק), שכבר זכה בעבר, לדבריו של בן-ארי, להערכתו של הזמר המנוח. התנהגות הקהל, בדומייה קשובה, מרגשת אף יותר. באותה פוזיציה, לבד עם אקוסטית, הוא מגיש את "את" המוקדם (מ"דרך", 2004).

המשך פרק זה הוא הדהוד למופע שלו בפסטיבל הפסנתר מלפני שנה, שבו ויתר על הריתם-סקשן לטובת נגינה אקוסטית אותנטית. אל חן בשירה, טננבאום בכינור, טייכמן בעוד וקצ'קה בהקשה מצטרפים האורחים אדם בן-עזרא בקונטרבס ורועי זוארץ בפסנתר.

השירים המשלימים הם צרור שירי אהבה וזוגיות ש"נוזלים כמו דמעה החוצה" מתקופת הביניים – שיר הנושא מ"דרך", "איך בסוף כל יום" מ"מסע ומתן" ו"זיכרון אחד מושלם", נציג יחיד מ"אנשום" (2009), שיר אהבה וזוגיות, אולי הכי אישי ונוגע שלו.

המופע מסתיים בחטיבת הלהיטים הגדולים, הקצביים, המכייפים. האורחים פורשים, הלהקה חוזרת. "יש גל" החדש פותח יפה את השלשלת: "הנה הוא בא" ו"יה (תמיד הוא בא בזמן)", שבהם הנשפנים עוברים לחזית לתפארת הפוקסטרוט וההתלהבות; "ג'ה" (מאלבום הבכורה); "'סתכל לי בעיניים", שיר הנושא והיחיד מאלבום האולפן הקודם שלו, 2011, שמשרטט תמונה חברתית קודרת אבל נרקדת; וכמובן "ממריאים" ו"אנצל", להיטי הגרוב והרגאיי האולטימטיביים שלו מ"מסע ומתן".

  


להדרנים, אחרי שעתיים של הופעה, הוא משאיר את "שיר למעלות", אזכור יחיד, שאי-אפשר בלעדיו, לימיו בשבע, להקת האם, משלהי העשור האחרון של המאה הקודמת. שיר שהוא סמל, פולחן של אמונה, דבקות והתמכרות.

המופע נחתם עם שיר הנושא מהאלבום החדש, גם הוא שיר אהבה, בשל ובוגר, שבוחן מערכת זוגיות במבט מפוכח ("בחיים, כמו בחיים/ זה נצחונות והפסדים ולעשות הרבה גלים..."), כשצלילי הדרבוקה התובענית של קצ'קה מדמים אותו לשיר נושא של סרט בורקס ותיק ואהוב.

אפשר ליהנות גם בישיבה

הבעיה היחידה שיש לי עם המופע החדש היא בקשר (החד-פעמי או המתמשך?) של בן-ארי עם האכסניה שאירחה אותו. בחירה בהיכל התרבות המחודש בתל אביב היא סוג של הצהרת כוונות, שדרוג אמנותי. ומותר לצפות, אחרי הופעות המוניות בהנגאר 11 ובקיסריה, שההתכנסות בהיכלה של תרבות תוליד אם לא יראה, לפחות התייחסות מכבדת, ולא קיטור על התנאים למן הרגע הראשון. אי-אפשר היכל, על כל המשמעות של המושג, ולחשוב אמפי. חכה לקיץ.

אם החלטת לשדרג את האמנות שלך – ואכן הוכחת שאתה ראוי יכול לעשות זאת, ולא רק בהסתייעות בפסנתרן כמו רועי זוארץ – שדרג גם את הציפיות מן הקהל שלך, שגם הוא, בדיעבד, הוכיח שיש בו הנכונות להשתדרג.

למה לחזור ולהתבזות בווידויים מיותרים על אי-יכולת להסתגל להופעה בישיבה ועל השתתפות בצער הצופים שאינם יכולים לעמוד, לנגוס בסטייק או להחזיק כוס בירה ביד? כל סוג צריכה ובילוי מתאים להופעה ולחלל התרחשותה. ועידוד – אובססיבי ומוגזם לטעמי – של הקהל לקום על רגליו הוא גם הזמנה מפורשת לפריקת עול (עישון סיגריות למשל, כפי שאכן קרה בפועל).


  



מבחינה זו, בן-ארי חסר קלאסה. וגם חסר סבלנות. היכל התרבות הוא אמירה. עמידה בהופעת ישיבה היא עניין ספונטני, צורך בלתי נשלט של הצופה. למה להיות מוטרד בשאלה אם ומתי הקהל יקום על רגליו? עיסוק בכך מעיד על חשש שאם זה לא יקרה, כאילו הנאת הקהל תיפגע. ולא היא. אפשר ליהנות גם בישיבה, בתנאי שלא מבלבלים לקהל את המוח ונותנים למוזיקה לדבר. ואז, מי שמרגיש צורך לשמוע את המוזיקה בעמידה ובפיזוז יתרומם ממושבו. אי-אפשר לחייב ולהכריח את כולם לעשות זאת. זה לא בוגר.

ועם זאת אני משוכנע שמוש בן-ארי גילה משהו על עצמו במופע הזה. שאפשר להעביר הופעה בלי סעד נפשי מכוס ויסקי. האמנות שלו התבגרה, התבגרה יפה. שרק לא יקלקל לה.

מוש בן-ארי, "כמו בחיים", היכל התרבות תל אביב, יום חמישי, 28 בנובמבר 2013




למועדי מופעים >

01/12/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. שירה חן
חנה , תל אביב (02/12/2013)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע