סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן מרגול וזהבה - כל הדרך לחדוות הקהל
 

 
 
הן שרות ונהנות, מפרגנות אשה לרעותה. אם מרגול היא טיפוס בלתי-עציב מלידה, קשה לי להיזכר מתי זהבתי (זה הכינוי של בן בפי צנעני) נראתה כה עולצת ומשוחררת על הבמה. וכמובן לא צריך לקחת ללב את המתח המבוים ביניהן. הוא אחד מכללי המשחק וההסכמה בין השתיים"
על הבמה מרגלית צנעני וזהבה בן מאזנות זו את זו וביחד מרכיבות אישיות בימתית אופטימלית


למרות מעמדן הרם בזירת המוזיקה הים תיכונית גם מרגלית צנעני וגם זהבה בן התקשו עד כה לפתוח קופה למופעי סולו שלהן. היו ניסיונות להריץ הופעות בכרטיסים, אבל הם לא האריכו ימים מעבר למופעי ההשקה. ושתי הזמרות הוותיקות ביותר בפופ המזרחי הארד-קור "נאלצו" לחזור להופעות סגורות, על בטוח.

המופע המשותף של השתיים, שיריית הזינוק לו נשמעה בשלהי הקיץ, אינו מתנהל באינטנסיביות גבוהה שאופיינית לכוכבים הגבריים של הפופ הים התיכוני. אולם במבחן התוצאה (ובוויתור של שרית חדד על התנסות מעין זו) צנעני ובן הן שתי הזמרות היחידות במוזיקה המזרחית שנכונות לאתגר ומסוגלות להחזיק קהל כמו הכוכבים הגברים של המגזר. אולי לא לבד, אבל לבטח ביחד.

פינג פונג מוזיקלי

המתכונת פשוטה בתכלית. כל אחת והלהיטים הגדולים שלה בדואטים ובפינג-פונג מוזיקלי. להוציא שירים בודדים, להיטים גדולים ביותר כדוגמת "עץ ירוק מפלסטיק" (מלים: אסף אטדג'י, לחן: ישראל קמחי ויוני אמבר) של צנעני או "טיפת מזל" (דני שושן ואורחן גנסבריי) ו"זמר שלוש התשובות" (נתן אלתרמן ואריה לבנון) של בן, שבהם כל אחת משאירה את הבמה לרעותה - הן נמצאות עליה כל הזמן, אחת בשביל השנייה. שרות ביחד, לעתים בחילופי תפקידים, כשאחת מתחילה את השיר של אחותה, וממשיכות בדואט משותף.

וזה נחמד, כי הן שרות ונהנות, מפרגנות אשה לרעותה. אם מרגול היא טיפוס בלתי-עציב מלידה, קשה לי להיזכר מתי זהבתי (זה הכינוי של בן בפי צנעני) נראתה כה עולצת ומשוחררת על הבמה. וכמובן לא צריך לקחת ללב את המתח המבוים ביניהן. הוא אחד מכללי המשחק וההסכמה בין השתיים, כל הדרך לחדוות הקהל.

   

אבל יש גם חלוקת תפקידים ברורה ביניהן, כזאת שנועדה לטשטש, למזער ואולי להעלים את המגבלות והחסרונות של כל אחת מהן. מרגול היא בעלת הבית. שתלטנית אפילו. בטמפרמנט, בהומור ובלהגנות האופייניים לה, היא המנחה, הדברנית שמובילה ומנווטת את העלילה. היא שמספרת את סיפורים, היא שמציגה את השירים, היא גם מי שמגיבה לקריאות מצד הקהל. על הכרזה "זהבה המלכה!", היא מזדרזת להשיב: "ואני המלכה האם!"...

בן היא הקיק-סייד. מחזיק המפתחות, הגדרה של מרגול. האחות הקטנה, זו שנכנעת ומגיבה לפי פקודה, כמו לסיבוב דוגמנות לעיני הקהל, להציג לראווה את עקבי הסטילטו, הדקים והגבוהים שלה. מרגול מסתלבטת גם על ה(אי)דברנות שלה, אבל כמעט ולא נותנת לה לפתוח את הפה. וכשזהבה מקטרת, ובצדק: "בין כה את לא שואלת אותי. את עושה מה שאת רוצה", צנעני לועגת לה: "בואי נכתוב על זה שיר בכי...". והגבול הדק בין רצינות להומור כמעט ונחצה, מכיוון שתיהן.

בניגוד למרגול, שהיא פצצת אנרגיה וכריזמה, בן היא לא הפרפומרית והאישיות הבימתית המלהיבה ביותר שראיתם בחייכם. אם מרגול ניידת וחסרת מנוחה, בן הרבה יותר סטטית, מכונסת בתוך עצמה, כמעט לא משה מהבלטה שלה. זה מובחן במיוחד בתפישת המרחב שלהן. צנעני גוררת (ממש כך) לא אחת את בן למרכז הבמה, כדי לשיר מהאמצע ביחד. אולם ברגע שזהבה משתחררת מהחיבוק היא חוזרת, כמתוך הרגל, לצד שלה, אל השוליים הנעימים, משאירה לחברתה את תשומת הלב.

ואולי יותר קל לה, לבן, להתבטא כשיש מישהי לצידה, ועוד מושכת אש כמו מרגול, שמורידה ממנה את כל הנטל של קטעי הקישור. צנעני עושה את ההצגה, בן עושה את השירה. כשצנעני מכריזה על תחרות מי שרה גבוה יותר, במחרוזת הערבית של "אינתא עומרי" ו"ר'ני לי", בעצם אין תחרות, כי בן הרבה יותר מרשימה. ואם מרגול נזקקת למחוות תיאטרליות ומחוות ידיים כדי לפרש ולהעשיר את השירה שלה, בן הרבה יותר ישירה ופשוטה, "מזרחית" וחפלאית. מעודדת את הקהל ומנופפת לעומתו את היד האוחזת במיקרופון. בקיצור, הן מאזנות אחת את השנייה וביחד מרכיבות אישיות בימתית אופטימלית.


מרגול-וזהבה-בן-1-עופר-מנחם.jpg
זהבה בן ומרגול (צילום: באדיבות עופר מנחם תקשורת)


התלהבות, התרגשות וכיף

"קול העולם", השיר הראשון שהקליטו ביחד (מלים ולחן: אלי קשת וצ'ולי זכאי), קובע את הטון ואת הכוונה: "חצי מהדרך עברנו/ היו גם ימים שנלחמנו/ אבל מעולם לא ויתרנו/ עברנו כמעט כל משבר// תביני אני כאן נלחמת/ על מה שאני עוד חולמת/ תקשיבי מה מרגול אומרת/ אנחנו תמיד נישאר// אולי קשה אבל יש לך טיפת מזל/ אבק דרכים פיזרת היית פה ונשארת/ לא נתייאש, לא נתרגש, זה מה שיש// ...אנחנו זה הכוח/ ואי אפשר לשכוח/ אני ואת פה, שיחכו כולם/ ביחד ננצח ונעשה שמח/ אנחנו כאן אז תתפסו חזק...".

   

ספרתי 14 להיטים גדולים. שבעה של כל אחת. עוד שלוש מחרוזות עם נציגים ל-11להיטים נוספים, שמוצאם עממי בדרך כלל, ועוד שיר חדש משותף אחד בלבד, למרות שיש כבר שניים כאלה בחוץ. וחבל ש"אהבה גדולה" (אופיר כהן) נשאר מחוץ להופעה, בינתיים לפחות.

כבר ב"חומות חימר" (רחל שפירא ומרגלית צנעני) הסמרטפונים נכנסים לפעולה. "אהבה אסורה" (ישי אמיר) מדגים את ההבדל בין השירה העמוקה והמרהיבה של בן לשירה הארצית של צנעני, כשאייל סלע, איש כלי הנשיפה, צובע את הגעגועים לחיבוקים חמים בגוונים עזים של מוזיקת עולם. זה הכיוון גם ב"מנטה" (שפירא וצנעני), שמעקר את היבבנות גם מ"לילות בבית" (צ'ולי זכאי ונועם אהרון ואלי קשת), במקור של בן.

אחרי "קול העולם", שמעודד ותומך הדדית כיאה למוטו משותף, הקהל יכול להתמוגג על הנוסטלגיה והגעגועים לאותם ימים וחלומות של "חוף זהב" (דני שושן/ עממי). חסרי הסבלנות שבצופים קמים על רגליהם לחולל כבר ב"אז מה" (אסף לביא וצנעני), אולם מרגול דואגת להרגיע אותם לבדה בממשיך-משלים שלו "עץ ירוק מפלסטיק", שיר של העצמה נשית. בן חוזרת עם "זמר שלוש התשובות" שכיית חמדה שהפכה לעוגן קלאסי שלה.

בתחרות (המטומטמת לדעתי) במחרוזת הערבית, ש"גולשת" בירידת השתיים לתוך האולם, בן מנצחת ללא עוררין. הזדמנות נוספת להפגנת קולה הנדיר. ב"התקוטטות" על האימהות וההורות מושג תיקו: על "ילד" (אבי אוחיון ואסף צרויה) של מרגלית, עונה זהבה עם "חיים שלי" (סמדר שיר ומשה דץ).

במחרוזת בלאדי יש לבן יתרון קל. שני שירים - "יא חביבי" ו"טלפון האהבה" (שניהם של דני שושן ללחנים מאגן הים התיכון), מול אחד של צנעני - "כל כך מוכר" (רוני ערן ויאיר קלינגר), שבו היא מבקשת להוכיח שבן יכולה לשיר רוק'נרול.

במחרוזת מלפוף שאחרי "טיפת מזל" שישה שירים, בחלוקה שווה: "במעגל" שכתבו אהוד מנור ושלמה גרוניך למרגול, ואותו צובעת בן במאוואל מסחרר, "שמור אותי" (ציון שרעבי) ו"עלם חמודות" (שלמה כישור ללחן יווני) - מהצד של צנעני; וביניהם "חיה בשבילך" (יוסי גיספן ועדי ליאון), "להשתגע" ו"מלך אמיתי" (דוד זיגמן ושמואל אלבז) - מהצד של בן.

   

את "נערי שובה אליי" (דני שושן) דווקא בן פותחת. כך גם ב"הוא פגע בי אמא" (דוד זיגמן ולחן עממי) שכבר הוקלט על ידיהן. בנעילה, עם "עוד יהיה לי" (רחל שפירא וירוסלב יעקובוביץ'), מרגול מובילה. זהבה מנסה בלוז. עדיין לא מתורגלות ביחד, לפחות מצידה של בן שלא מורגלת באלתורים של צנעני. אבל זה גם חינני ולגמרי אנושי. גם בהרגשה שמרגול מצליחה להוציא מזהבה מה שהיא לא יודעת שיש בה.

שעה וחמישים דקות של התלהבות, התרגשות וכיף, שגם שימוש מוגזם בטלפרומפטר לא פוגע בהנאה של הקהל. ההתמכרות הבלתי נסבלת לנוחות הטכנולוגית היא מכה בלתי כתובה. בעיקר מבחינת מרגול ששומרת על קשר עין עם הצג, גם בשירים שאמורה היתה לדעת בעל פה ומתוך שינה. מעבר לעובדה שההידרשות למלים יוצרת חיץ בין הזמרות לקהל, היא גם מגבילה וכובלת את התנועה והניידות.

ועוד הערה: שבעת הנגנים, בראשות נגן הקלידים, המעבד והמנהל המוזיקלית עמית הראל, אמנם מקבלים קרדיט בסוף המופע, אבל אף אחד מכותבי השירים לא זוכה לכבוד הזה. אזכור השמות הוא תרומתו הצנועה של החתום מעלה.

מרגול וזהבה, המופע המשותף. היכל התרבות פתח תקוה. חמישי, 16 בינואר 2014


למועדי מופעים >

19/01/2014   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. `תחרות` קצת מגוחכת
עדי , (23/01/2014)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע