סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן תשע נשמות מחפשות תיקון
 

 
 
ספק אם תצליחו לזהות במי מהם את סוג הפציעה וצלקותיה. גם אל תחפשו. כי כמו שהם שרים בדרכם המיוחדת להציג את עצמם: 'אל דאגה, הכל בסדר. בסך-הכל מכשול קטן בדרך'. אם אפשר לתאר כך את איבוד העין של עופר מאיר, נגן הגיטרה החשמלית, או את אובדן שתי אצבעות יד שמאל של שלומי גווילי, נגן הבס"
כלהמוזיקאים בתשע נשמות הם פצועי צה"ל. את הסיוטים הם משאירים ליצירה ונעים קדימה


תשע נשמות היא לא להקה רגילה. אמנם כל החיים הם תולדה של נסיבות וצירופי מקרים, אבל הם, התשעה שמרכיבים את תשע נשמות, לא היו נפגשים אלמלא גורל משותף.

כל המוזיקאים בתשע נשמות הם פצועי צה"ל שנפגשו בשלבים אלה ואחרים של התמודדות שיקומית עם פציעות שנגרמו להם במהלך שירותם הקרבי.

הם בני גילים שונים, ממוצאים ומרקעים מגוונים, וכמה מהם אף גילו את המוזיקה בתקופת השיקום, במאבק שניהלו לחוד וביחד כדי לשמור על שפיות ורצון להמשיך בחיים.

אגב, כמה מהפציעות, לאורך שנות ה-90 והעשור הראשון של המילניום השלישי, היו קשות ביותר, ולכמה מהלוחמים – סליחה, המוזיקאים – הוענקו צל"שים ועיטורי מופת על תפקודם במעמדי הפציעה.

ספק אם תצליחו לזהות במי מהם את סוג הפציעה וצלקותיה. גם אל תחפשו. כי כמו שהם שרים בדרכם המיוחדת להציג את עצמם: "אל דאגה, הכל בסדר. בסך-הכל מכשול קטן בדרך". אם אפשר לתאר כך את איבוד העין של עופר מאיר, נגן הגיטרה החשמלית, או את אובדן שתי אצבעות יד שמאל של שלומי גווילי, נגן הבס, שנאלץ בשל כך לפתח לפיתה ונגינה ייחודית, באגודל בלבד, על צוואר הגיטרה.

אבל הם ושאר חבריהם נעים קדימה, משתדלים להשאיר את הפציעות והנכויות מאחוריהם, ואת הפחדים והסיוטים ליצירה המוזיקלית.


תשע-נשמות-22.gif
"תשע נשמות" (צילום: יוסי צבקר)

תמונות אמת מזירות קרב ופעילות


תשע נשמות היא לא להקה רגילה, מפני שתשעה מוזיקאים על הבמה הם לא עסק כלכלי. בטח לא ללהקת רוק סטנדרטית, עד כמה שהחבורה הזאת סטנדרטית, להקה שאינה הרכב גרוב זה או אחר.

יש בה (נוסף לגיטריסט והבסיסט שכבר נזכרו) ארבעה זמרים, שניים מהם פורטים על גיטרות אקוסטיות, מתופף ונגן כלי הקשה, ועוד חבר, עמית ברקין, המבוגר בחבורה, שהוא איש ה-VJ והאנימציה, אחראי לקליפים ולאימאג'ים שמלווים את המופע. כמה מהם מופשטים וסמליים, אחרים תמונות אמת מזירות קרב ופעילות.

הרקע המשותף של חבריה בונה את תשע נשמות כלהקה ישראלית מאוד. רוק, רך בעיקר, מקומי מאוד, שאינו נושא עיניו לתחרות עם המרחב, לא עם צלילים וגלים אופנתיים שמעבר לים ולא עם תמורות עכשוויות וחדשניות מכאן.

רוק פשוט ולא מסובך, שמשמש אותם כקטליזטור וגם כפילטר, נשען על המלה, על סיפור הפציעה ועל החוויה התרפויטית. מוזיקה כמזור. לתוכה הם יוצקים את כל התחושות, הרגשות, התסכולים והתקוות של חייהם הנוכחיים. השמות הקצרים של השירים מיטיבים לשקף ולתאר סיטואציות, נקודות מוצא ומצבי רוח.


הרגע שבו השתנו החיים לבלי שוב

עד כה יצא לרדיו שיר אחד בלבד, "הרוח" (מלים ולחן יריב פלד, עם עזרה בטקסט מעמית קורן), והרפרטואר שלהם קצר, מתבסס על אלבום הבכורה שיראה אור רק במרוצת החודש הבא.

לא כל השירים, תריסר במספר, נכללים בהופעה, לפחות זו שחגגה את השקת "הרוח". ואלמלא התארח אצלם והופיע עימם אהוד בנאי, הופעתם נמשכת כשעה.

"מרגיש צלול היום/ אני מרגיש צלול היום/ ...ואיתך אני מרגיש כאילו/ השמים נפתחים אל החלל/ ואני כמו פורש כנפיים/ מאבד שיווי משקל". זה הפתיח להופעה ולסיפור שלהם. מצב נפשי שמן הסתם עלול להשתנות בכל יום. פתיחה אקוסטית רכה, שיר אהבה שמוביל פלד, אחד משני הסולניים המרכזיים בהרכב. בלחן, בנינוחות השירה וגם בהרמוניות ניכר הדהוד מפויס ל"שביר" של אריק איינשטיין ויצחק קלפטר.

דקל דרחני
הוא הקול הבולט האחר. "מרחק נגיעה" הוא לכאורה הסיפור הפרטי שלו, אבל למעשה הסיפור של כולם, על הרגע שבו השתנו החיים לבלי שוב: "...בשדה רחוק של פרחים/ ראיתי עוד פרח נקטף/ איך ברגע נעצרו החיים/ ומאז בכל לילה זה צף... בשדה ירוק של פרחים/ התחלתי שוב לחלום/ על איך ייראו הימים/ כשאחיה עם עצמי בשלום". רוק מלודי ורך גם כשהנגינה מתקשה. הסאונד האקוסטי, ההרמוני, שליט.

"הרוח" מביא למופע אנרגיה קופצנית קלילה, גרוב אתני-קריבי, הכרה ביפי הבריאה, אופטימיות וסיבות לחיות. עובדה: "הנה אני כבר ישן בלילה", על אף "כל המראות והסרטים שאני זוכר". כמו זכרונות מ"אינתיפאדה", שיר שיכול לכתוב רק מי שהתנסה בחוויית ההסתערבות.

"ריח מדורה בבית וקפה שחור/ משב של רסיסי מתכת ועלי שלכת/ האש שברחוב הופכת מעטה שחור". שיר עוצמתי שמשקף את האימה והרגישות, את הכורח והנחישות, ומבוצע בהזדהות על-ידי פלד. כשבנגינת הגיטרה משתלב סלסול ערבי, בתיפוף (שי בן-שושן) ובהקשה (נתנאל ראובן)
מתעצב היגד אוריינטלי.

תשע-נשמות-צבקר2.gif
"תשע נשמות" (צילום: יוסי צבקר)


ספג 14 קליעים וירק אותם בחזרה

"בינוני עד קשה" הוא מן הסתם השיר המשותף לכולם. חוויית הפציעה, תחושת בין הדמדומים, ההיצמדות לחיים: "מבפנים הכל סטרילי ולבן/ אך מבחוץ הכל חרוך מלא עשן// ושוב נרדם ומתעורר/ ושוב שוכח שוב זוכר/ ושוב בוכה ושוב צוחק/ רוצה לצעוק אבל שותק/ מוקדם מדי לרחמים/ צריך לזכור כיצד נושמים". טון השירה הופך לרציני, הצליל מתקשח בניסיון לאפיין את אי-הוודאות.

"מוקי" הוא סוג של אתנחתא, ספק קומית, ספק רגשנית, על כלב חסר זנב וחסר שמחת חיים, שמסמן מעבר לצליל אקוסטי שובב. רז חג'ג', שכתב, הלחין ומוביל את השיר, הוא הזמר הפחות מרשים בתשע נשמות, וגם השיר איכשהו לא מתחבר, לא לקודמיו וגם לא לממשיכיו. אלא אם החמצתי את הכוונה ומוקי הוא כלב נחייה בדימוס, שמתקשה להתרגל לחיים שאחרי השירות. ממש כמו לוחם שאין בו יותר צורך.

בשלב הצגת החברים ("אל דאגה, הכל בסדר", המצוטט לעיל) מצטרפת לשמונה שכבר נמנו עד כה הנשמה התשיעית, של מתן בניהו, שמוצג כמי שספג 14 קליעים וירק אותם בחזרה. נראה שנשמתו של בניהו שסועה ואינה יודעת מנוחה. הוא אינו מוצא את מקומו על הבמה, ובעצם מצטרף להרכב רק בשני שירים. באחרים הוא פשוט לא שם.

הראשון הוא "קיקו", רגאיי חסידי סגפני, עולץ בעירבון מוגבל, שאותו הוא שר בקול גבוה ומזכיר את עמרי גליקמן, סולן התקווה 6: "הביטחון שלי קיבל/ כדור בברך, עכשיו פצוע הוא סובל/ כי כואב לו ובוכה/ כן קשה לו הוא נכה...". בניהו הוא קול מעניין וכישרון לא מבוית. הכי רוקר בחבורה והכי כוכב בהתנהלות הבימתית שלו. היחיד שמרשה לעצמו לעזוב את הבלאטה שלו ולחפש אתגרים אחרים בחלל הבמה.

הנכות המפורשת מפציעה גם ב"ישראלה", ההמנון המשמעותי והחזק ביותר של תשע נשמות: "המלחמה האחרונה/ השאירה בי צלקת/ אך לעינייך היא שקופה/ והכי קשה לי ברגעים שאת שותקת/ יותר מקול התותחים// ...הלום מיופייך/ נשארתי בשדה/ גופי שלם עדיין/ אבל הלב שלי נכה". שיר אהבה למדינה שיעורר הזדהות וגאווה בקרב לוחמים ואזרחים רבים. גם בנכונות למות למען המדינה, אם רק תבקש אותם. חג'ג' מוביל שיר יפה ונוגע, מתעצם ותופש תנופה רק כשהאחרים, פלד, דרחני וגם גווילי, מצטרפים לשירה. העצמה גברית.


מחוות הנדיבות של אהוד בנאי

עוד חוויה מוכרת היא "לילה לבן", שיר הסולו של עופר מאיר. רק הוא בגיטרה חשמלית מייבבת בעדנה וראובן בהקשה מורגשת בקושי. שיר כאב אישי שחווה כל פגוע קרב. המינימליזם נשמר לכל אורך השיר, כשלקראת סיומו מצטרפים כל החברים האחרים לליווי הקולי.

את האחווה הגברית מעצים אהוד בנאי. חמוש בגיטרה החשמלית האדומה שלו ובמפוחית פה, הוא תורם את "יוצא לאור" ו"טיפ-טיפה". חולק איתם, במחווה של נדיבות, את בתי השירים. זו אכן המנגינה שלנו.

בנאי, אני מניח, התוודע לעבודה של תשע נשמות באמצעות נגנו גיל סמטנה, שהוא המפיק המוזיקלי של הלהקה. ואם יש לתשע נשמות צורה ומבע של להקה, ויש לה, זה רק הודות לעבודתו המסורה, הסבלנית, המפרה והמדויקת של סמטנה, שחיבר פרטים להרכב ולצליל מגובש.

בנאי עוד הוסיף וגילה אצילות וגדלות נפש כשניגן וליווה אותם ב"תתעורר", שיר של עידוד ותמיכה שמגעו העניק לו נימה של תפילה, וב"בן-אדם", שהחזיר לבמה את בניהו לסיבוב גרוב ורגאיי נוסף. כשהוא שר "בן אדם, רק חתיכת בשר ודם" יש למלים משמעות ציורית ומצמררת. אבל לשיר מסר אנושי של אהבה. ובנימה אופטימית זו – "בכל זאת נצא לרחוב, ולא לעולם/ לא נפסיק לא נפסיק לאהוב" – גם מסתיים המופע.

פשוט מאוד, מלודי והרמוני מאוד, וגם אם לא חדשני, לפחות מספר סיפור, נוגע ומרגש.

תשע נשמות בהופעה. זאפה תל אביב, ראשון, 16 בפברואר 2014

למועדי מופעים >

19/02/2014   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע