סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן המופע של אודי דוידי: נחכה שישתפשף
 

 
 
האכזבה הגדולה ביותר שלי היתה מההפקה המוזיקלית של ההופעה. לא הזכירה כלל את האלבום. הצליל היה מפושט יותר, פחות מוקפד ומהודר, אפילו סתמי קצת. אולי מפני שארבעת נגניו הם מוזיקאים אפורים משהו, אולי מפני שדבקו בצליל בסיסי לגמרי, בלי לנסות לשחזר את המוטיבים האתניים הדקים והכה-מהנים במוזיקת העולם של האלבום"
כ-100 דקות הופעה, שנדמית ארוכה עוד יותר. עדיף לקנות את הדיסק, מתנה מושלמת לפסח


אודי דוידי, זמר פופ חסידי, בנה בשנים האחרונות גשר צר אבל מאוד מבטיח אל הרוק החילוני הישראלי. "מחכה לשקט", אלבום האולפן השישי שלו בעשר שנות קריירה, מאשש דרך יציבה ומזמין את אלה שלא הכירו אותו עד כה להצטרף לעדת אוהדיו הגדלה והולכת.

הוא בכלל מגדל כבשים בן 39 שמתגורר בחוות-מעון, עם משפחתו מרובת הילדים (שבעה), כשרעייתו לילך היא שותפתו ליצירה באלבומיו האחרונים, שמאז "רוחות טובות" (2010) חוללו את המפנה בהתנהלותו והפכו אותו מאמן-כוכב מגזרי לזמר לגיטימי בפופ-רוק הישראלי, עם להיטי רדיו ואלבומי זהב.

גם האזנה חטופה, לא ממוקדת, ל"מחכה לשקט" (10 שירים, 26:25 דקות), מבהירה שדוידי עשה כברת דרך משמעותית בין הקטבים. ומי שעלול לחשוש מפני מוזיקה חסידית ומהטפה במסרים, יכול להירגע. גם אם זה לא האלבום הכי חילוני שלו, הוא בהחלט אלבום ידידותי ביותר לציבור החילוני בכלל ולמאזין הבודד בפרט.

רק אחרי שתבדקו בקרדיטים תגלו שמה ששמעתם הוא נכון. הרוק-פולק הרך שלו, שעטוף בהפקה מוזיקלית רכה, מעודנת ואפילו מלטפת של מוזיקת עולם, מתכתב ולא בכדי עם הפרויקט של עידן רייכל. אותו מפיק מוזיקלי, שם וכאן: גלעד שמואלי, המתופף ויד ימינו של רייכל, הוא האיש שמוביל את דוידי למשכן בטוח בלב המיינסטרים, מתבל את הצלילים בנגינת בוזוק ובגלמה, בנג'ו ומנדולינה ("הזמן עכשיו"), עוד וטאר ("חמש שניות"), חליל וכינור, יוצר מצע מוכר ומזמין, בטוח ומחמם לב.


 
  


הדתיות שלו אינה קרדום לחפור בו

המיקום במוזיקת העולם ניכר גם בשירה. יש משהו בשירה של דוידי שמזכיר לי את מוש בן-ארי, במיוחד באלבום. משהו בהפקת הקול במעמקי הגרון, בפיתול השירה, בגישה האקוסטית, גם בהלחנה ("יום אחד", למשל), אם כי לא בעלייה לצעקה ובטח לא בדיאלוג עם הגיטרה החשמלית (של בן-ארי, הכוונה).

יש בה גם משהו מן הפגיעות והעצב של עידן חביב, בעיקר ב"תראה אותי", שיר של אמונה שלחנו רייכלי בעליל. ובכלל, השראת השילוש הזה של רייכל, בן-ארי וחביב עוברת כחוט השני במרבית שירי האלבום, להוציא אולי שניים: "פנס אחד ברחוב", שיר שעניינו פילוסופיית הקיום, שמזכיר בסאונד ובעיקר בטקסט דווקא את שלמה ארצי ("ויש אחד שאומר שלא תמיד מוכרח להיות ככה"); ו"עכשיו שתיקה" הנועל, שהוא סוג של בונוס באלבום, שיר שונה בסאונד ובהפקה, וצבעו יותר רוקי (מן הסתם בהשראת הגיטריסט עמית יצחק, אחד המפיקים המוזיקליים שלו).


אודי-דוידי-צילום-מנדי-הכטמן01.jpg
אודי דוידי (צילום: מנדי הכטמן)


השיר האחרון הוא פלטפורמה נאה לדיון בטקסטים. אם תרצו, הוא לכאורה היחיד באלבום שמחצין את אמונתו הדתית של דוידי, וגם זה ניתן לפרשנות השומע. רוצה להגיד שהדתיות שלו אינה קרדום לחפור בו. אפילו כשהוא מדבר על תפילה ("בתוך ביתנו" או ב"מסע"), או מצטט את "קריאת שמע" (ב"חמש שניות"), הוא לא חורג או מרחיק לכת יותר מאשר היוצר החילוני הממוצע בביטויי הדבקות באלוהים או באמונה. ללמד על רוחבו של הגשר ועל היד המושטת של אודי דוידי. כמו ב"מסע", היפה בשירים לטעמי, נקודת מבט בוגרת שתוהה על תכלית החיים וניצולם, מעין סקירת הישגים וסיפוקים, מושגים ומוחמצים, במסע של החיים, שסיומו המקהלתי הוא ספק תפילה, ספק המנון הופעה.

שמו של האלבום הולם אמנם את צלילו הנעים והרוגע, אבל יותר מזה הוא מאפיין את תוכני השירים, שהמוטיבים המרכזיים בהם הם עיסוק בזמן ובהתנהלות מולו, אפיון צלילי הדממה, השתיקה והשקט ובחינת מרכיבי המשפחתיות, ההורות והביתיות.

מהמשורטט בהם ניבט דיוקנו של דוידי כאיש משפחה, אבא, מחנך וחבר, שדואג לחינוך ילדיו ("הזמן עכשיו" או "לצעוד לבד", כעין דואט עם בנו הראל) וחרד לעתידם (גם בשל קולות המלחמה מבחוץ, כב"פנס אחד ברחוב" ו"בתוך ביתנו"). כמו כולנו.

לשקט של הבית, סלע הקיום האמנותי של דוידי, יש גוונים רבים, כמו לקולות של ילדיו, שמלווים-מקשטים לא מעט מהשירים. אגב, בעיקר בשל תכניהם, השירים עשויים להישמע דומים מדי בשמיעה לא ממוקדת, אבל אין ספק ולו לרגע שהם מתגבשים ליצירה אחת, אחידה ומנומקת, ויפה.

  

חמוש-חבוש בכיפה סגורה לבנה גדולה

הדיסק נתון באריזת ספר. יש בו הגיגים, הסברים והצצה אל מאחורי הקלעים של היצירה והכתיבה של מקצת השירים. הם מרחיבים את הצוהר אל נפשו של דוידי כאבא. גם התמונות שמאיירות את הספר תורמות הסברים חזותיים משלהן. הן רכות ולא ממוקדות, כמו צולמו באפלולית היממה, בשעות של השקט.

מההופעה של אודי דוידי התלהבתי פחות. אולי מפאת מידותיה של הבמה הזעירה ונעדרת ההדר בהגוּלָה, שעסקנים מפלגתיים בפתח-תקווה משתעשעים בהגדרתו כ"זאפה של הדתיים", ומלבד גחמה אין להם שום סיבה להשוואה.

גם העובדה שהייתי חילוני יחיד בין כ-200 אוהדים דתיים, ובהם לא מעט ילדים (שכמה מהם מצטטים בהתלהבות ובדבקות את השירים), לא תרמה לתחושת השותפות בחוויה, על אף מאמציו הכנים של דוידי.

האכזבה הגדולה ביותר שלי היתה מההפקה המוזיקלית של ההופעה. לא הזכירה כלל את האלבום. הצליל היה מפושט יותר, פחות מוקפד ומהודר, אפילו סתמי קצת. אולי מפני שארבעת נגניו – יוסי אשל בגיטרות, רונן צוייג בבס, רועי גולן בקלידים ומחשב ושלומי רשלבך בתופים – הם מוזיקאים אפורים משהו, אולי מפני שדבקו בצליל בסיסי לגמרי, בלי לנסות לשחזר את המוטיבים האתניים הדקים והכה-מהנים במוזיקת העולם של האלבום.

לדוידי יש אישיות בימתית נעימה. חמוש-חבוש בכיפה סגורה לבנה גדולה, תואמת את חיוכו הרחב וצחור השיניים. יש לו קול רדיופוני, והוא שר בעיניים עצומות למחצה, עם הרבה התמסרות וכוונה, ומלווה את שירתו בתנועות ידיים שמאיירות את רגשותיו ותחושותיו, אל השירים, אל נשואי שירתו, אל הקהל. הוא לא מנגן. קצת יושב, בדרך כלל עומד. ואז גם גופו משדר כמיהה בלתי נשלטת לתנועה ולאקשן.

בין 17 השירים במופע, שישה שייכים ל"מחכה לשקט". הם מרוכזים במחצית השנייה של ההופעה, בניגוד להתנהלות המקובלת של שילוב שירים חדשים בחלק הראשון, כשהקהל יותר פתוח וסבלני. נראה שדוידי מיטיב להכיר את הקהל שלו. מספר גדול יותר של שירים, שבעה, לקוח מ"רוחות טובות", אלבומו הרביעי; שניים מתקליטו הקודם "בן אהוב" מ-2011; והשניים הנותרים מייצגים את אלבומיו המוקדמים "חוזר אלייך" (2007) ו"לכל זמן" (2008).

באופן טבעי, לשירי האמונה מינון גבוה יותר, אם כי הבחירות של דוידי מעידות שהוא נאמן לקו אינטגרטיבי, מצרף ומחבק, שתכליתו גישור וחיבור. ולמרות שיש בשירים הנוספים ציטוטים, מובאות והתכתבויות עם המקורות – כמו "מביטה בחלון" ("מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה"), "התנערי" ("מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך"), "ממעמקים" (שיר המעלות) או המובהק ביותר "יה ריבון" (שהוא בכלל בארמית) – אין הרגשה של "איום" בניסיון להעביר את המאזין החילוני המזדמן (אני, למשל) על אמונתו.
  
 
 
  
 

צליל מזרחי עולץ שמנסה לתזז את ההופעה

"הפתיחה שייכת ל"רוחות טובות". הוא פותח, גם את הלב, עם שיר הנושא, ה-Good Vibrations שלו. ממשיך עם "מביטה בחלון" מאותו אלבום, שיר אהבה לאמא אדמה וגעגוע לארץ אחרי שנים של גלות, ועם "אפשר לתקן" – אחרי "הזמן עכשיו", ראשון מהאלבום החדש, מתכתב בלשונו עם המקורות ("לילות ייסרוני כליותי"; "אני ישן ולבי ער") – שלתוכו נמהל צליל מזרחי עולץ שמנסה לתזז את ההופעה.

שיר הנושא מ"בן אהוב" מוביל שירה בציבור חרישית, ו"תחשוב טוב" (מ"לכל זמן") מקבל טוויסט כשל שיר שיכורים אירי, שמתאים במפתיע גם לאמונה הדתית וגם לאנרגטיות התנועה. אחרי שיר הנושא מהאלבום החדש הוא מבצע בכאב ובתחינה את "התנערי" (מ"חוזר אליך"), שיר כמיהה לגאולה, אחד היפים והמורכבים יותר מוזיקלית ששמעתי בהופעה.

ל"יה ריבון" ("רוחות טובות") שוב נכנסת גיטרה מזרחית, ומ"פנס אחד ברחוב" החדש, שמזמין מחיאות כפיים קצובות מהקהל, עולה ההופעה מדרגה באנרגיה, עם השתלבותה של גיטרה חשמלית (עד לרגע זה, אשל פורט רק על אקוסטית). היא ממשיכה ל"ממעמקים" ("רוחות טובות"), מלבה את התחנונים לשירת רבים.

ב"יום אחד" אשל חוזר בפעם האחרונה לאקוסטית ("מלים כמו אש הן שורפות אותי/ ואני רץ לביתי/ שם מחכה לי הדממה/ היא תרפא אותי..."), והוא הכי רייכלי בהופעה. גם שני הבאים לקוחים מהאלבום החדש: "חמש שניות", הטעון והרוקי, שדוידי מקדים לו את סיפורו של הלוחם עמנואל רומנו הי"ד, שנפל לפני שמונה שנים בלבנון (וגילוי שלקח לו שש שנים לכתוב את השיר), ו"עכשיו שתיקה", שבו הוא רוקר דרוך כקפיץ.


אודי-דוידי-צילום-מנדי-הכטמן02.jpg
אודי דוידי (צילום: מנדי הכטמן)


"גשר צר" (מ"רוחות טובות"), שיר של אמונה ושל שותפות ואחווה, ממשיך לקראת סיום את המגמה הקצבית; "אם אין אני" ("רוחות טובות") הולם את העיסוק האובססיבי הנוכחי של דוידי בחמקמקות הזמן, וגם הוא נשמע רייכלי; ו"לא מפסיק להודות" (מ"בן אהוב"), שראוי להיות המנון הופעה גדול יותר, נועל את המופע עם תודה גדולה למי שאחראי לכל הטוב שיש.

כ-100 דקות הופעה, שנדמית ארוכה עוד יותר. מן הסתם בגין קטעי קישור שנועדו ליצור אווירה, לשעשע ואפילו להחכים (כולל קריאה של קטעים מהחוברת של האלבום החדש), אבל הם לא ממוקדים, מתומצתים ומנופים כנדרש. ולא כללתי בבזבוז הזמן הצעת נישואים אחת...
בהנחה שזו תחילתו של סיבוב חדש, אפשר לראות בגיחה ל"הגולה" הופעת הרצה, ולכן להתייחס בסלחנות לפגמיה. אשמח לפגוש את דוידי בעיצומו של המסע הנוכחי, באולם יותר גדול ויותר מקצועי, כשהוא מבושל, מתורגל ומשופשף יותר. בינתיים אני מפציר בכם לתת הזדמנות לאלבום החדש שלו. "מחכה לשקט" הוא אחד האלבומים היפים יותר שרואים אור לקראת חג הפסח, ובהחלט ראוי להיות רכישה מתגמלת ומתנה מוצלחת, לכל גיל ולכל מאמין.

אודי דוידי. "מחכה לשקט" (התו השמיני); אודי דוידי בהופעה, גולה, פתח-תקווה, חמישי, 27 במרץ 2014

למועדי מופעים >

30/03/2014   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. הוא שר כל כך יפה
שמעון , (05/02/2015)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע