סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: קובי פרץ
 

 
 
אפילו את להיטי המועדונים, הצליל הנוכחי שאימץ לעצמו, לא השכיל לחבר. לא שמר על מתח בריא, קבוע ונבנה, אלא קטע את הרצף פעם אחר פעם, פרם את הריגוש, ונאלץ להרים את ההופעה בכל שיר מחדש. במקום להפציץ אותה ולהשאיר את הצופים מרוגשים וחסרי נשימה".
במקום להשפריץ כריזמה וכשרון היה קובי פרץ היה עסוק רוב המופע שלו בהבימה במשחקי גאווה וכבוד


אני לא יכול להתאפק. גיחת הבכורה של קובי פרץ במופע "סה לה וי", היתה אחת ההופעות המקוממות שבהן נכחתי בחיי. לאו דווקא מהבחינה המוזיקלית, כמו מבחינת המסרים שאותם התעקש להעביר פרץ, לטעמי אחד המופיענים הטובים יותר בפופ הים תיכוני.

חי על הפוזה

פרץ, שבסיטואציה אחרת יכול היה להתפתח לרוקר מצליח, מאוהב בסמלים, בתדמיות ובביטויים חיצוניים, פיזיים וגם מילוליים. כשואו-מן שמודע לחשיבות המפגש עם קהל, לא תתפסו אותו לא מוכן להופעה. הוא תמיד עשוי היטב, מוקפד, מטופח, משגיח על דמות מעוצבת ומרשימה. שיער מחומצן טיפ-טופ, עגיל יהלום באוזן, לבוש אופנתי - שכלל הפעם חולצה לבנה מכופתרת מעל ג'ינס צמוד ובהיר ומקטורן מחויט, רך ומבריק. ממש שחקן בהצגה, אחד שיודע להגיש דמות וגם לעמוד על במה.

אני מצר מראש על ההשוואה, אבל מבחינתי היא האמת לאמיתה - פרץ הוא מוטציה אבולוציונית ותלמיד מוצלח למדי של אלביס פרסלי. לא אלביס החדשן של ראשית הדרך, דווקא פרסלי של סופה. של לאס וגאס. שבע ועייף, חי על הפוזה.

גם פרץ. בהתנהלות הבימתית, בתנועה המיומנת והחלקה, בפרצי האנרגיה והתזוזה, במיניות שהוא משדר פה ושם, בדרמה שהוא מנסה לייצר, וגם בסמול טוק שהוא מבקש לנהל עם הקהל שלו. ואם יכול היה, עיקשת בי התחושה, היה אף מתלבש כמותו, בחליפת שנצים לבנה, המעוטרת בקישוטי כסף ממורקים.

אלא שפרץ הוא שבוי של תדמית והישגיות. במקום לשים בצד את כל מה שלא רלוונטי ולא שייך להופעה, לשירים ולאמנות, לעלות לבמה ולהשפריץ את הכריזמה והכישרון שלו, ויש לו כאלה בשפע, הוא עסוק במשחקים קטנוניים, מטופשים ומכעיסים של גאווה וכבוד, וגם של חיסול חשבונות. כי מה? הוא ש"כבש" את קיסריה, שהכניע (ראשון, חשוב לציין!) את נוקיה, ומה זה בשבילו היכל התרבות, והוא גם הראשון מהז'אנר הים תיכוני להסתער על "אולם רובינא המפואר והחדש" (הכלאה של ציטוטים מהודעת יחסי הציבור ומכיתוב על כרטיס הכניסה למופע). הוא רק לא ראה, שנותרו לא מעט מושבים פנויים באולם.

הדבר שהכי העסיק אותו לאורכה של כל ההופעה הוא האכסניה. לו נהג בה כבוד והיה מרים את אמנותו לדרגה הראויה לבמה הכה-חשובה בעיניו, ניחא. אבל פרץ בא לסמן טריטוריה.  להפוך את "הבימה" - "מעוז התרבות הלאומי", כדבריו - למועדון, לעשות "יאללה בלאגן", מסיבה גדולה הלילה, עוד לא התחלנו את החאפלה, ולהראות לכולם מה זה שכונה.

"בהיכל התרבות מופיע שלמה ארצי ואני מופיע פה", ציין בהארה. "כך יצא. רק שאצלי הקהל האמיתי", הוסיף תובנה דמגוגית, פופוליסטית ונאלחת. כן, בטח. אצל ארצי לא מעשנים, ואצל ארצי הבמה אינה טיילת לבני משפחה מקורבים שעולים ויורדים (גם עם כוסות מים!) כאילו זה סלון ביתם. אכן, שכונה.

החרחור וההסתה לא תמו בכך. במקום לנהוג כמנצח נדיב ומשתקם, שמשיק אלבום 11, היה חשוב לו להתנצח גם עם המבקרים. "כל מבקר שכותב על שיר שלי דברים לא טובים", אמר קודם השמעת "אהבנו..." שלו (מלים ולחן: צ'ולי זכאי ואלי קשת, בעיבוד רוקי מפתיע, כשגיטרה אקוסטית מובילה), "אני שמח. זה סימן שהשיר הולך להצליח". מיותר. כך נוהג פנקסן קטן ולא זמר גדול.

   

ארגוב ואיינשטיין

וגם: "אם אני מופיע בהבימה, חשבתי להשמיע שיר תרבות כזה, שיתאים. אם אתם רוצים, אעשה אותו. אם לא, אז לא", טרח להודיע, בלגלוג מסוים, לפני שהשמיע את "עוף גוזל" של אריק איינשטיין. מצד אחד, בחירה יפה ואמיצה, במיוחד כשבאה אחרי "אלינור" של זוהר ארגוב, במחווה מזהירה לשני כוכבים גדולים מתים. מצד שני, גול עצמי של הודאה באשמה, של הכרה בכך שמה שהוא עושה אינו תרבות.

למרבה הצער, העיבוד שלו ל"עוף גוזל" היה החמצה מאכזבת (לצלילי גיטרה חשמלית, פסנתר ובאס צפויים, ולא בעיבוד ים תיכוני מדליק נוסח הבוזוקי והכינור ששירתו את "אלינור"), אבל יותר מכך ציערה ההקדמה המיותרת. [
לפחות הקהל גילה בגרות כשקיבל את השיר במחיאות כפיים נלהבות (וגם גילה בקיאות במילותיו, בניגוד לפרץ שנזקק לקשר עין עם הטלפרומפטר; גם ב"אלינור" חיבור שני השירים משני המגזרים הלכאורה מנוגדים, ללא קישור ביניהם, היה מייצר שוס מפתיע ורגע שיא בהופעה. אבל לא אצל פרץ, שלא החמיץ שום פח להיתקל וליפול בו, כולל הערה דוחה בסיום "עוף גוזל": "מתאים להבימה, נכון?".

בכלל, זו היתה הופעה מפוררת ומאכזבת. אמת, היא כללה את מיטב הלהיטים המשמעותיים ("כמה אהבה יש בנשמה", "כתוב בשמיים" כולל סלפי עם הקהל, "את כמו אש", ואפילו ניסיון להימנע מביצוע של "בלבלי אותו" השחוק עד דק. אך כיוון שלא נשארתי עד סיומה, ופרשתי בחצות, אחרי 20 שירים ומחרוזות, איני יודע אם נשאר נאמן לרשימת השירים.

המופע החל ב-45 דקות איחור עם נציגות מרשימה משירי האלבום החדש (11 מתוך 15!), כולל שניים-שלושה דואטים מוצלחים (תחילה עם יניב בן משיח ומקהלה של שבעה ילדים ב"תודה על הכל", מלים של זכאי וקשת הנ"ל ללחן מאומץ; ובהמשך עם זמרת האופרה דניאלה לוגסי ב"אני אוהב אותך" המוקדם וב"ז'טם איי לאב יו בייבי" החדש, מלים של זכאי, לחן שי ראובני - הראשון היה מרגש, השנייה הפליאה), אולם לרגע אחד היא לא היתה מהודקת וזורמת, אלא מקוטעת ומפורקת.

יש כללים בלתי כתובים לניהול תקין ומוצלח של הופעה. אחד מהם דורש עבודה, ברצף ולאורך זמן. כלומר, לא לשיר שיר ולנוח, לדבר בלי סוף ביניהם, אלא להיות מספיק נבון ומינימום מתוחכם כדי לחבר בין שירים. להתיך אותם לרצף, שגם יאתגר את עצמך, יכולותיך וכושרך הגופני (אם אתה כבר מטפס על אחד הרמקולים, דאג לירידה מכובדת ולא מביכה) וגם יפתיע את הקהל.

אלא שאצל פרץ אין סודות. שום הפתעה בהתנהלות. אצלו זה קליפ ביי קליפ. עם הודעה מראש מה אנחנו עומדים לשמוע, ועם המון מלל בעייתי (כמפורט לעיל) וזחוח בין השירים. אפילו את להיטי המועדונים, הצליל הנוכחי שאימץ לעצמו, לא השכיל לחבר. לא שמר על מתח בריא, קבוע ונבנה, אלא קטע את הרצף פעם אחר פעם, פרם את הריגוש, ונאלץ להרים את ההופעה בכל שיר מחדש. במקום להפציץ אותה ולהשאיר את הצופים מרוגשים וחסרי נשימה.

אגב, אם כבר קלאבר, ניתן לצפות מההפקה שתחליף את צג הלד השרוט ששימש את הוידאו-ארט (עיצוב שגרתי ביותר, שום דבר לספר עליו בבית).

עוד דברים שראוי לציין לגבי ההופעה הם תזמורת של תשעה נגנים, בראשות איש הקלידים והתכנותים אלי קשת, שכללה גם שלושה נגני נשיפה, ואת נגן הכינור מקסים משעלי, שניהל דואט צנוע ומרגש (גם בשירה) עם פרץ ב"יא מאמא", במקומו של פטי ארמו פרץ, אביו של קובי, שעושה זאת בגרסה האולפנית של האלבום. כן ראויות לציון זמרות הליווי צליל ושלומית, שהתכבדו בחלוקת תפקידה של הזמרת אישתאר, בלהיט "יחד", בעוצמות מרשימות.


קובי-פרץ-1-יחצ.jpg
קובי פרץ (תמונת יח"צ)



עולם מזויף של זוהר

מעבר לכך, בהתחשב בנסיבות ובהתנהלות ההופעה, המוזיקה היתה פחות חשובה. אם כי שיקפה את שגרתיותו של האלבום החדש (16 רצועות, 60:31 דקות). נכון, לא פחות משבעה שירים נשלחו לרדיו במהלך השנתיים האחרונות, וחלקם הפכו ללהיטים בתחנות רדיו שונות, אבל מרביתם (בעיקר טקסטים של זכאי) עוסקים באותו עניין ובכולם מוטיבים חוזרים על עצמם - לב ונשמה, את הכי יפה בעולם ואני הכי מתאים לך. שירים שחגים במעגל, מסתובבים סביב הזנב של עצמם, לא מובילים לשום מקום.

אכן פופ, אבל פופ משעמם, שמייצג עולם מזויף של זוהר ויופי, של חריזה בפרוטה ("יוצא לכבוש את העולם/ וזה בוער אצלי בדם/ הכל מרגיש כל כך מושלם/ ואת תמיד לפני כולם", שיר הנושא) ושל שופוני ושואו-אוף - לא פחות מתשעה צילומים שונים, מרהיבים ומעוצבים, מודפסים באריזת הדיסק, מאיירים את פולחן האישיות והנרקיסיזם של פרץ.

לכאורה, האלבום מופק כדבעי, במקצועיות מרבית. אולם בהיעדר ניהול אמנותי ראוי, הוא חסר השראה ותעוזה. ארבעה מפיקים מוזיקליים שונים משרתם את פרץ. המשמעותי שבהם הוא אלי קשת, שאחראי לצבעים האתניים העשירים בחלק מששת השירים בניהולו (כמו "אלייך בא" ו"איזה לילה").

בולטים בהם "יא מאמא", שכבר נזכר לעיל, החיבור הכי נאמן, אמיתי ומרגש של פרץ לשורשיו, ו"תודה על הכל", הדואט המשכר עם יניב בן משיח, שלשירת הנשמה שלו באלבום צבע שמזכיר את שמעון בוסקילה, שמסמנים את סופו של האלבום. קשת חתום על בלדת הרוק הרך המפתיעה "אהבנו" וגם סיפק נגיעות רגאיי מפתיעות ל"כמה שטוב" שלא הגיע למופע.

האחרים, בעיקר ששת השירים להם אחראי שי ראובני, מאדירים ומנפחים את סאונד המועדונים של פרץ, כמשתתף במרוץ המטורף אחרי להיט הריקודים הבא. במיוחד בפתיחה עם "כולם רוצים אהבה", "ז'טם איי לאב יו בייבי" ו"לילה במועדון". וגם שיר הנושא, "קיץ" בא ו"לב אחד", שלא נכלל בהופעה. אגב, הדואט עם דניאלה לוגסי מרשים הרבה יותר על הבמה. באלבום הוא נשמע קר ומרוחק, ולוגסי נשמעת כחיקוי עלוב לדואטים עם אישתאר.

המפיק יעקב למאי חתום של שני שירים אייל גולניים. מצד אחד, "הכי יפה בעולם" (של משה זיו) בלדה מיד-טמפו שמסדרת לפרץ מלכת יופי משלו, ומצד שני "אני מאמין" (של ארז ורוני יחיאל) שמבקש לייצר שיר אמונה ותפילת טורבו כמשקל נגד ל"מי שמאמין לא מפחד". ואולי העובדה שהשיר לא מושמע בהופעה מעידה שהניסיון שקוף מדי וסר טעם.

שיר נוסף שלא עבר מהאלבום להופעה הוא "תגידי שאת" שכתב אופיר כהן ועיבד תמיר צור. לטעמי אחד היפים בשירי "סה לה וי", אם לא היפה שבהם. אולי לא פאר היצירה, אבל לפחות בו יש איזו אמת נוגעת והפקה רגועה ומאופקת שמחזירה את פרץ ליבבת הכאב והצער האופיינית, הטורקית לייט, של שירתו. ואולי משום כך נשאר מחוץ להופעה.

אלה הם החיים של קובי פרץ. אחרי שמקלפים מהם את התכנותים הרעשניים למסיבות ומתעלמים מהבנאליות והשעמום, נשארים רק עם סוף נוגע, מרגש ואמיתי. ואולי גם מבטיח, תלוי בהפקת הלקחים מאלבום זה ומניהול הקריירה בכלל.

והעברית? מפתיעה לטובה בהקפדה כמעט מוחלטת על ניקוד. אני מכיר מעט מאוד זמרים שמקפידים על "וַאני" (גם הוא ב"קיץ בא") ושאר חיבורים בין ו' החיבור ואותיות השימוש לפני בגד כפת או שוואים נעים כמו קובי פרץ.

קובי פרץ. Ces't la Vie . Play Records

קובי פרץ. סה לה וי ההופעה. הבימה תל אביב. חמישי, 3 באפריל 2014


למועדי מופעים >

06/04/2014   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. מתה על הביקורות של עמוס אורן -אמיתי -
שירלי , ראשל"צ (06/04/2014)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע