מחזה אנגלי פטפטני על מיניות אנגלית כבושה מוגש בפרשנות פמיניסטית מוחצנת אבל זוכה למשחק מרשים בתיאטרון העירוני חיפה.
אנגלי עד לערוותו
התכנייה מבשרת לקהל באותיות גדולות מהרגיל כי הוא מגיע להצגה המתקיימת תחת ההגדרה "תיאטרון ישר בפרצוף". ומכיוון שההצגה מתקיימת באולם האינטימי של מועדון התיאטרון ועניינה פורנוגרפיה ברור לחלוטין שזאת הזמנה להיות נבוך, מזועזע, נרעש ועוד ועוד.
אבל המחזה של אנתוני נילסון, בתרגום קולח של במאית ההצגה נויה לנצט, הוא רק הדגמה למה שיכול היה להיות נועז באמת, אם במקום פטפטת מסביב לעניין היה מנסה לגעת בדבר עצמו. הצרה היא שזה מחזה אנגלי (למרות שנילסן סקוטי), והבסיס האידיאי שלו אנגלי עד לערוותו.
כי מה כבר יכול לזעזע בדיון על פורנוגרפיה? בטח לא הנאמר במחזה. ומה יכול להרעיש את אמות הסיפים של המוסר בתיאור מנומס של תמונות בסרט פורנוגרפי, באזכור מעודן של אברי מין, בהורדה פרובוקטיבית של חולצה, בשליפת חוטיני מתחת לחצאית, ואפילו בהכנסת ידה של אישה לתוך מכנסיו של גבר? ובעיקר כשזה עשוי בטבעיות, ואפילו בטוב טעם מתחשב. מאוד אנגלי.
כמעט פורנוגרפיה של תשוקה
העלילה מספרת על מפגש בין במאית של סרט פורנוגרפי לבין הצנזור שפסל את סרטה. היא באה לשכנע אותו שהחזות הפורנוגרפית היא רק טכנית, וכי מדובר בביטוי אמנותי חדשני לשינויים בתפיסת היקום על מין, וכל מה שעד כה נחשב לפורנוגרפי הוא בעצם מורה נבוכים למיניות חדשה.
גם הצנזור היה רוצה להצטייר באור אחר מזה שבו הוא נתפס. הוא יודע שאשתו בוגדת בו, ואפילו מסכים לכך, בין השאר משום שכבר מזמן הוא לא מקיים עמה יחסי מין. כמו הבמאית גם הוא פיתח לעצמו תיאוריה בעניין.
בין תיאוריה אחת לאחרת, כשברקע מציצים הבזקים מתוך סרטים פורנוגרפיים וגם משני סרטי קולנוע קלאסיים שנזכרים במחזה ("הנץ ממלטה" של ג`ון יוסטון ו"פגישה חטופה" של דיוויד לין), הצנזור נלכד ברשת קסמיה המופגנים והמכוונים של האישה. הוא נחשף בעליבותו, באין-אוניו, בתשוקתו הכבושה מימים ימימה. את הדו"ח שלו על הסרט הוא ינסה למתן ולעדן, כך שהממונים עליו אולי יסכימו להתיר את הקרנתו בסינמטקים ולא רק בחנויות מין.
ה"תפנית הדרמטית" של המחזה מתרחשת כאשר גם הבמאית, מה לעשות, נלכדת ברשת הזאת שטוותה. כמעט סיפור אהבה. כמעט פורנוגרפיה של תשוקה. והרבה ייאוש שצריך להתפרק ממנו.
מיצג משוכלל של עליבות גברית
לכאורה זה מחזה שמעמת את התפיסה "הנשית" בעניין ניצול נשים בפורנוגרפיה עם התפיסה "הגברית" של התעשייה הפורנוגרפית (תוך התעלמות מוחלטת, אגב, מהתעשייה הענפה הזאת באגפיה הלסביים וההומוסקסואליים). הצרה היא שזה עימות מלאכותי. הצנזור מייצג חוק, מיותר ומוטעה, והבמאית מייצגת את מה שמעבר לחוק, ולפחות בעיני עצמה (וגם בעיניי, אגב) הוא ראוי וכשר, אפילו אם איננו נעשה מתוך מחשבה אמנותית.
נויה לנצט, ששתי ההצגות הקודמות שלה "מנין נשים" ו"8 נשים" (ב"הבימה") עסקו ונגעו בעימות שבין הדימוי העצמי של נשים לבין הדימוי שיצרו להן גברים, באה למחזה האנגלי הזה באותה גישה. אבל לנצט יודעת כי המחזה לא מעמיד עימות של ממש בין תפיסה גברית לתפיסה נשית, וכי הבמאית שבהצגה היא גם זו שמציגה את התפיסה הגברית שכנגדה היא יוצאת, והעימות המלאכותי הזה מתמקד בסופו של דבר רק בשאלת דרך הצגת האקט המיני בסרט.
עובדת היותו של הצנזור גבר רק מוסיפה ממד מוחצן לעימות הרעיוני, ומאפשרת ללנצט לביים את ההצגה כמיצג משוכלל של העליבות הגברית. לא בלי קשר לנאמר ולמסופר במחזה על הצנזור, אך בניגוד לדבריה שלה בתכנייה - עם מעט מאוד חמלה.
מפגש כמעט אינטימי עם שחקנים מצוינים
מי שמציל עבורה את המצב הוא שמיל בן ארי, במשחק מעובד מאוד לפרטיו ובעיקר ברגעי השתיקה המצמררים שלו שמאפילים על התפיסה המוטעית של הבמאית, שעיצבה אותו מראש כיצור עלוב למדי, ובכך מוססה את המרכיב הדרמטי המובנה בדמות שלו.
קרן צור שבה ומפגינה במלוא העוצמה את המרכיב הפטליסטי של הנשיות הקמה על העולם הגברי, כמעט לכלותו. צור טורפת את התפקיד שלה, וגם באותם רגעים שמעוצבים על פי תפיסת "האגרוף בפרצוף". אלה אולי נועדו לזעזע, אבל מבחינת המשחק הם דווקא מרשימים.
קטיה זימבריס מביאה נוכחות שקטה מאוד, פסיבית בהגזמה, לתפקיד אשתו הבוגדת של הצנזור. אבל זה בקושי תפקיד. יותר תמונת רקע. די מטושטשת כמו קטעי הווידיאו הפורנוגרפיים (בניגוד לקטעי הווידיאו הברורים שמייצגים את הנוף הביתי הפסטורלי שלה ושל הצנזור, או קטעי הסרט "פגישה חטופה").
התפאורה שעיצבה מיכל יעקבי להצגה עניינית מאוד עם שני רעיונות יפים כשלעצמם. האחד הוא הציור של הרצפה העולה גם אל הקיר האחורי ויוצר מעין תחושה של תמונת הגלקסיה, והאחר הוא השולחן שבלב הגלקסיה הזאת, הניצב כפטרייה על שכבות בזלתיות (שאולי מייצגות את החוק והמוסר הנוקשים).
הישג מעניין יש למעצב התאורה יוסי זוהר שבעזרתו הפך המשרד האפל לבית המשפחתי, כאשר הוא שופך על השולחן ועל מדף בצד השמאלי תאורה היוצרת דגם של מפת שולחן צבעונית. יגאל מירטנבאום עיטר במוזיקה אפקטיבית מאוד את המעברים בין התמונות.
בסיכומו של דבר, "הצנזור" במועדון התיאטרון של חיפה הוא הזדמנות טובה למפגש כמעט אינטימי עם שחקנים מצוינים שמצליחים לתת יותר ממה שהמחזה נותן להם.
לפרטים נוספים
18/09/2005
:תאריך יצירה
|