סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: צבי גורן לונדון 2014 - קלאסיקה משלושה דורות
 

 
 
התאטרון הלאומי הבריטי נוחל הצלחות עם המלך ליר ושתי דרמות נשכחות מהמאה ה-20


"המלך ליר" - מעריץ לקרבן
 
אין כמעט צורך להסביר למה התאטרון האנגלי שב ומעלה מחזות של שקספיר, וכל הפקה חדשה של כל אחד מהמחזות מתחרה בקודמתה. אפילו התירוץ של 450 שנה ללידתו כבר מעלה חיוך סלחני. אבל לא כך כאשר מדובר בשמות חדשים של במאים ושל כוכבי במה או קולנוע המתפנים מהצגות או סרטים ״למען הכיס״  ומוכנים להמר על כישרונותיהם בתמורה לשכר הרגיל שהתאטרון משלם.
 
והנה כך שב וחזר לבמה בשנים האחרונות, במין תחייה מאוחרת, ״המלך ליר״. לפני כמה שנים עשה אותו איאן מקקלן, ואחריו דרק ג׳קובי, ובימים אלה עושה זאת סיימון ראסל ביל, שכבר כבש לא מעט תפקידים שקספיריים, החל בריצ׳רד השלישי שאותו שיחק ממש בתחילת הקריירה שלו בסטרטפורד, וסימן נסיקה של כוכב חדש לשמי הבמה האנגלית, ולפני כמה שנים היה המלט בתאטרון הלאומי, יאגו, וגם בנדיק ב״הרבה רעש על לא דבר״.
 
ראסל ביל הוא בהחלט תופעת במה מיוחדת, ויכולתו הקומית אינה נופלת מיכולתו הדרמטית או הטרגית. הוא מוצא תמיד את המפתח המדויק לאותו תא כספת שבתוכו ממתין התפקיד לביצועו. אני מודה עם זאת שלראשונה מאז המפגש הראשון עמו חשתי החמצה מסוימת, בחלקה הראשון של ההצגה, נוכח העברה והזעם, הצעקות, הלחיצה על הגרון שהחלו מהרגע שבו קורדליה, בתו הצעירה והאהובה, מסרבת להחניף לו ולתאר כאחיותיה את אהבתה אליו כפי שהוא מצפה ממנה.
 
אבל אבני הבליסטראות שגרונו וזרועותיו שיגרו לכל עבר, כולל הריגתו של השוטה הנאמן שלו בחמת טירוף אך ללא כוונה, חלפו להם בחלקה השני של ההצגה כאשר ליר פוגש בזה אחר זה את אדגר, בנו הפילוסוף הנמלט של יועצו גלוסטר, ואחר כך את גלוסטר עצמו שעיניו נוקרו ונעקרו על ידי חתנו של ליר (בתמונה אכזרית מאוד בריאליזם שלה). וכמובן בתמונת המפגש שלו עם קורדליה, שאינו מאמין כי תשכח ותסלח לו על גסותו כלפיה בתמונת הפתיחה, ובסיום כשהוא מביא אותה, מתה, ומקונן עליה חרישית.



המלך-ליר-צלם-mark-douet.jpg
המלך ליר (צילום: Mark douet)



אלה רגעים שבהם ראסל ביל מעניק לתפקיד את מלוא איכותו המיוחדת, וגם אם הם באים מאוחר - זה קורה בהתאמה מדויקת לשלבי התפתחותו של ליר מעריץ לקורבן, ומשם להומלס, וכלה בהתפכחות ומשטיונו. ההישג שלו בתמונות האלה מרתק ורב עוצמה. וזה גם הישגו של הבמאי סם מנדס (במאי הסרטים ״אמריקן ביוטי״ ו״סקייפול״), לצד כמה רעיונות בימוי מעניינים שנותנים להצגה הזאת את אופייה.
 
מנדס בחר למקם את העלילה ״עכשיו״ בהתאמה רעיונית למודל העריצים של מאה השנים שעברו החל בסטלין או צ׳אושסקו, קדאפי או מובארק. ליר מתחיל במדי גנרל, להזכירנו כי הוא המפקד העליון של הצבא - 24 ניצבים מייצגים אותם. אך מנדס משתמש בהם בחכמה מיוחדת כאשר לכל אורך שלבי נפילתו וטירופו הגובר של ליר אנו רואים איך בהדרגה הם עורקים ממנו ובורחים על נפשם, והוא נע ונד כהומלס, כנגוע צרעת, וכמשוגע.
 
שלוש שחקניות בתפקידי הבנות, וקבוצת שחקנים מצוינים בתפקידי השוטה, גלוסטר, שני בניו והמשרת נאמן קנט יוצרים סביבת משחק נהדרת שבתוכה, ובתפאורה המרשימה על בימת אולם האוליבייה, סיימון ראסל ביל רושם לצד שמו הישג חשוב, המקבע חזק יותר את שמו בהיכל התהילה של הבמה האנגלית לדורותיה.

   

 
"גביע הכסף"- הו, איזו מלחמה ארורה
 
שון או׳קייסי הוא אולי גדול מחזאיה של אירלנד, בעיקר בזכות הטרילוגיה של מחזותיו הראשונים ״צל האקדוחן״, ״יונו והטווס״ ו״המחרשה והכוכבים״ שנכתבו בין 1923 ל-1926, והועלו בתאטרון ״אבי״ בדבלין. המחזות הללו עסק במציאות החברתית של מעמד הפועלים תחת צל אירועים פוליטיים של אותם ימים, כשאו'קייסי עצמו אז כבר היה בעל ״עבר״ לאומני ואף שהה תקופה קצרה בכלא.
 
ב-1928 כתב את המחזה הרביעי, ״גביע הכסף״, שעורר מחלוקת בהנהלת התאטרון, ואחד מחבריה, ויליאם באטלר ייטס, הטיל את כובד משקלו ומנע את העלאתו. או׳קייסי הגלה עצמו ללונדון - שממנה לא חזר לאירלנד - ושם גם הצליח למצוא מפיק שהעלה את המחזה. הצלחתו החלקית עוררה את המחלוקת הדבלינאית מחדש, והמחזה נרכש להצגה שם. 
 
או׳קייסי עצמו אמר על המחזה כי הוא אולי איננו מצוין, אבל הוא מיוחד, ואמנם ניתן לראות זאת בהעלאתו עתה בתאטרון הלאומי האנגלי בלונדון, אחרי שנים שלא הוצג. עלילתו מתרחשת במהלך מלחמת העולם הראשונה, והיא מספרת על כוכב כדורגל היוצא למלחמה עטור הילה, וחוזר ממנה משותק ממתניו ומטה, כדי לגלות כי חברו שהציל אותו במלחמה נטל ממנו את ארוסתו במהלך אשפוזו והחלמתו.
 
אבל מעבר לסיפור המלודרמטי לכאורה או׳קייסי יצר דרמה מיוחדת ומורכבת שנעה בין ריאליזם מוחלט לאימפרסיוניזם - וזה קורה במערכה השנייה המתרחשת בשדה הקרב, ונראית כמבוא ללהיט ״הו, איזה מלחמה נפלאה״ שיעלה לבמה כעבור כשלושים שנה, ולהרבה מחזות מלחמה אחרים. השילוב הזה גם שב ומתרחש במערכה הרביעית, בנשף הריקודים הנערך לרגל שובו של הגיבור המשותק שאיבד את אהבתו וטעם החיים שלו עכור. 
 
גביע-הכסף-צלם-mark-douet.jpg
גביע הכסף (צילום: mark douet)

ההצגה בתאטרון הלאומי הולכת בעקבות המחזה בנאמנות ובאיכות מצוינת, הן במשחק ובעיצוב הדמויות האיריות לסוגיהן, ובראשם אישה קתולית מסורה לדת שמגלה שאפשר גם להתמסר לפיתויים אחרים ממין זכר, או צמד-חמד של רכלנים-פרשנים )ושוב כאב-טיפוסים לזוגות קולנועיים וטלוויזיוניים, כולל שדרי ספורט ופרשנים צמודים) שבמסורת השקספירית מחזיקים את הרצף העלילתי ואת המרכיב הקומי.
 
וזו אולי מעלתו של המחזה האנטי-מלחמתי המיוחד הזה, וזו גם מעלתה של ההצגה בבימויו של הווארד דייוויס (שיחל בסתיו את כהונתו כמנהל האמנותי הבא של התאטרון הלאומי) עם התפאורה הנהדרת שעיצבה ויקי מורטימר.
 
הישגיהם הבולטים הם  במערכה השנייה - בשדה הקרב, עם פגזים, אש חיה, ואפילו תותח ענק שברגע מסוים מופנה לעבר הקהל ולפני שהספקתי לצעוק שלא מכוונים כלי ירייה לעבר אנשים הוא פולט אש והאורות כבים באחת. אך גם במערכה השלישית בבית החולים וגם ברביעית, במסיבת הריקודים, שיתוף הפעולה שלהם נותן רקע מצוין למשחק ולרעיונות בימתיים, שמגיעים  לשיאם המצמרר במחול החיים עם רוחות המתים. 

  

   
"קורטוב של דבש" - טעים ומריר
 
ב-1958, שלושים שנה אחרי שאו׳קייסי התמקם בתמונת הבמה של לונדון אירעה שם הפיכת חצר קטנה שניבאה שינוי מהותי בתכנים וב״מועדון המחזאים״ הגבריים של התאטרון האנגלי. זה קרה כאשר צעירה אוטודידקטית בת 19  מסלפורד התאהבה יום אחד בתאטרון, והחליטה שהיא תוכל לכתוב מחזה טוב יותר מחזאי מנוסה ששמו טרנס ראטיגן

הצעירה הזאת הייתה שילה דילני, שבמשך שבועות ספורים כתבה את המחזה ״קורטוב של דבש״ שלחה אותו אל הבמאית הנודעת ג׳ואן ליטלווד (יוצרת ״הו, איזו מלחמה נפלאה״) שלמרבה ההפתעה אימצה אותו, והשאר כבר כתוב בדפי ההיסטוריה. דילני חדרה במכה אחת לתוך העולם של מחזאים הגברים כמו ג׳ון אוסבורן, הרולד פינטר, סמואל בקט, ואל לב תאטרון המטבח והאבסורד.
 
היום זה נשמע ברור שיש מחזאיות מצוינות בתאטרון האנגלי, אבל דילני הייתה הראשונה, ולאו דווקא כנושאת דגל הפמיניזם או שוויון ההזדמנויות. גם המחזה שלה לא בישר את אלה, אבל הוא בהחלט סימן תפנית ביחס לדמויות הנשים במחזות עד אז, כולל אלה שעסקו במעמד הפועלים, או בשכבות הביניים.
 
בצרוף מקרים מפתיע, באותה שנה, החליטה צעירה אנגלית להתמודד על מקום בפרלמנט מטעם מחוז פינצ׳לי בלונדון, כנציגת המפלגה השמרנית. היא ידעה שבממסד השמרני אין סיכוי שיתנו לה להתמודד, וגם שאין סיכוי שתנצח את מועמד הלייבור אבל האמינה שזה יקרה בבחירות הבאות. היא גם לא העריכה שכניסתה למערכת הפוליטית תחולל שינוי מהותי במעמד הנשים. היא טעתה, כמובן. זו הייתה מרגרט תאצ׳ר. וגם כאן כל השאר כבר כתוב בדפי ההיסטוריה. 
 

קורטוב-של-דבש-צלם-Marc-bren.jpg
קורטוב של דבש (צילום: Marc brenner)

ב״קורטוב של דבש״ יש שני תפקידי נשים: אם חד הורית ובתה העתידה להיות חד הורית כמוה. הן מנסות לחיות יחד אבל האנרגיות שלהן מתנגשות, וכשברגע מסוים מנסים להפריד ביניהן ולהציע שיפסיקו לענות זו את זו אומרת האם ״אבל אנחנו נהנות מזה״. והקהל אוהב אותה, כשם שהוא אוהב את הבת, ואוהב את ההומור החד של הדיאלוגים ביניהן ובין הגברים שעוטפים אותן. הן אינן נאבקות על מעמד והכרה אלא על טעם החיים, בתנאים של מחסור או בתנאים של שגשוג רגעי.
 
ההומור הוא הכלי המובהק של המחזאית בתיאור הכאב של העלילה. היא איננה רוצה שהדמעות יסחפו את האירועים ואת הצופים בהם. הסיפור מתאר את דרכה של ג׳ו (במשחק מרגש של קייט או׳פלין) מאחיזתה של אמה, הלן (בגילומה הווירטואוזי של לזלי שארפ) דרך זרועותיו המקריות של ג׳ימי, מלח שחור, שממנו היא נכנסת להריון. הלן מחדשת קשר עם מאהבה פיטר ועוזבת את הדירה, ובעוד ג׳ימי הפליג אל הים, ג׳ו מתנחמת בחברתו של ידידה ההומו ג׳פרי, המטפל בה עד שהלן חוזרת במפתיע וכופה עליו להסתלק מחייהן.
 
הצירוף של חד הוריות, אבות מקריים, מלח שחור והומו נראה היום טבעי וברור, אבל לא כך היה בחברה השמרנית האנגלית של שנות החמישים, ורבים לא ידעו לאכול את עוגת הדבש המרירה שאפתה דילני. ועם זאת בתוך שלוש שנים כבר נפוץ המחזה בבימות העולם, ואצלנו הועלה בתאטרון אהל בבימויו של ראובן מורגן ובכיכובה של השחקנית האלמונית אז שולמית אדר, וגם הופק הסרט הנפלא בבימויו של טוני ריצ׳רדסון עם ריטה טשינגהאם.

  

 
כיום, במבט לאחור ניתן להעריך טוב יותר את הישגה של שילה דילני ואת המהפכה שחוללה, אם כי לא בכוונה. הצחוק הנלבב של הקהל והדמעה הקטנה פה ושם העידו על כך.  צופים רבים היו בני דורם של הלן וג'ו, ג׳ימי, ג׳פרי ופיטר אך גם הדור הצעיר יותר הריע לשחקנים, לבמאי ושותפיו שהחיו עבורם תקופה משמעותית בחיי אנגליה ובחייהם שלהם.  


08/05/2014   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע