סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אריק איינשטיין- זו אותה האהבה
 

 
 
לטעמי לפחות, הרגע המרגש ביותר היה כשמוני מושונוב, ששיערו המלבין מזקין אותו בעשרים שנה לפחות, החל לשיר, בקול רועד מהתרגשות את "היֹה היָה" (לחן: מישה סגל). שיר קינה מצמרר שביטא דומה את רחשי הלב של כל הרבבות בפארק הירקון"
הרבה אהבה היתה באוויר בפארק הירקון אמש וגם לא מעט שפנים והפתעות


למרות שרשימת האמנים המשתתפים ב"זו אותה האהבה", מופע ההוקרה / ההצדעה / הפרידה (מחקו את המיותר או הוסיפו משלכם) ל/מ אריק איינשטיין, עדיין היו לא מעט שפנים והפתעות בכובעה של ההפקה המפוארת בפארק הירקון. כמו התייצבותו של שמעון פרס, חתן פרס נובל לשלום ונשיא המדינה היוצא, לפתוח את האירוע.

"אריק אחינו הטוב. הענקת לעמך צליל שחסר לו", פתח פרס בפאתוס האופייני לו. "אבל בעיקר הבאת לנו אהבה שאין דומה לה. אהבה לישראל, לישראלים. ומאז אנחנו אסירי אהבה לך. ובאנו להשיב לך אהבה. זו אותה השירה, זו אותה האהבה. היא לא תיפוג לעולם".

הדברים נתנו את האות ליריית הפתיחה של מופע האמנים הגדול אי פעם בישראל, כיאה לכבודו של הזמר הישראלי הגדול ביותר שחי אי פעם בינינו. שלוש שעות תמימות, כמעט ארבעים שירים, בביצועם של יותר משלושים זמרים ואמנים, ולפחות כמספר הזה נגנים מלווים.

תחושת הוקרה חד פעמית

אמנם אביב גפן, יהודה פוליקר ושלמה ארצי נעדרו מרשימת האמנים שנבחרו לייצג את האהבה לאריק איינשטיין ואת תרומתו רבת השנים לזמר העברי אבל חסרונם לא הורגש ולא פגם בהתרגשות המפעמת, באהבה שבאוויר ובתחושת ההוקרה החד פעמית. וזה על אף קיומו של ערב דומה לפני כחמש שנים באותו פארק, אם כי באתר שונה, בנסיבות שונות לגמרי.

הפתיחה היתה שייכת למיקי גבריאלוב. כלומר, לשירים שלו. "מוניקה סקס" מחוזקת בנגן הגיטרה חיים רומנו, הציעה "קפה טורקי". מאור כהן, שבצעירותו הוחמא כיורש של אריק איינשטיין (ולא פרע את ההמחאה), חזר אל "אני רואה אותך בדרך לגימנסיה" - שיר שתפור בול עליו, במנעד הקולי וגם בתכנים. ודודו טסה, בהופעה קצרה מדי, הצדיע ל"אני אוהב לישון" ונעלם.

דוד ד'אור הפתיע בבחירה יפה לשיר את "סוס עץ" (רוטבליט את קראוס) באוקטבה נמוכה מכפי יכולתו הרגילה. לפני שכובד המשקל עבר לחלקו של שם טוב לוי בקריירה האיינשטיינית. תחילה הוא עצמו עם "לקחת פסק זמן", על רקע תזמור מפואר, כמו כמעט בכל השירים, עם תמיכה של משה לוי באורגן. ובהמשך כשהוא מלווה  בנגינת חליל את קרולינה (גם הגיחה שלה היתה קצרה מדי ולא מספקת) ב"עוד ניפגש" (עם מיקי שביב בבס ואברהם טל בתופים) ואת דני רובס ב"יכול להיות שזה נגמר" (מלים: יהונתן גפן) עם שמוליק בודגוב בגיטרה.

מוש בן ארי עם "כמה טוב שבאת הביתה" של שלום חנוך; ריטה הצטרפה אליו - בפאתוס ובגניחות מוכרים - לביצוע "מה אתי" (קראוס, רוטבליט, חנוך וג'וזי כץ), כהמנון להמונים שלא זכה אף פעם להיות; לבד, עם אבי סינגולדה בגיטרה אקוסטית, ריטהשרה את "בגללך" (מיכה שטרית וארקדי דוכין) בלהט ספרדי חושני וזר לאופיו הרך של השיר, שמיועד לביצוע של גבר ומופנה לאשה; ואחריה שטרית ודוכין, חוזרים כחברים של סינגולדה אל "יש בי אהבה" (של דוכין), בביצוע יפהפה ומלא רגש לאחד משירי הדגל המאוחרים של אריק.

רועי בר נתן, עידן אלתרמן, אבי גרייניק ודני רובס האירו בסוג של אתנחתא קומית משעשעת את יצירתו של איינשטיין לילדים, עם מחרוזת שכללה את "מה עושות האיילות בלילות", "שבת בבוקר יום יפה", "אדון שוקו" ו"גברת עם סלים", שהובילו לפרק הרכטרי המרכזי במופע, ולאחדים משיאיו.

תחילה עם שיר הנושא של המעמד שהופקד משום מה לשירתו של קובי אפללו. לטעמי, בחירה לא מנומקת דיה, וגם לא התלהבתי מהסלסולים שלו את השיר. לא התחברו לי. לעומת זאת, שיר, 17 וחצי, שהתלוותה אליי, משוכנעת שזה היה אחד הביצועים היפים של הערב. פער הדורות.

אחריו יוני רכטר עצמו. כשהוא עם הפסנתר שר את "שיר אהבה סטנדרטי", ובעקבותיו את "צער לך וצער לי" עם יהודית רביץ - שיחזור הדואט הקלאסי שלה עם אריק, וכמובן "עטור מצחך זהב שחור" - כשרכטר מלווה בפסנתר את קולו המוקלט של אריק ואת יהודית רביץ וקורין אלאל מצטרפות בשירה. הקהל אהב את הפעלול הזה והגיב בסטנדינג אוביישן מוקדם.

ושוב גבריאלוב והפעם בחמישה שירים ברצף. "הכניסיני תחת כנפך" עם שלומי שבת ומורדי פרבר הזכור לטוב חוזר אל תפקידו בגיטרה; "עוף גוזל" - המנון שחרג מזמן מהקשרו והפך להיות עמוד תווך בקאנון הישראלי של ההתבגרות - בפי גבריאלוב עצמו, מלווה בין היתר, על ידי חיים קריו הוותיק, שגם אליו התגעגענו לא מעט. "עוף גוזל", שיר מעצב ישראליות, התכבד בשרב"צ עצומה, וסיפק תמונה יפה של הקהל בפארק, והצדיק את המלים "מחניק קצת בגרון".

גבריאלוב המשיך, עם רביץ לצידו וגם חיים רומנו, ל"קפה טורקי" מב"דשא אצל אביגדור", כשאחריו שטרית הפליג עם פילוסופיית החיים המנומקת של "סע לאט" כשקריו לצידו. אותו קריו, מנגני האולפן של "בדשא אצל אביגדור" ליווה גם את ברי סחרוף ב"היא תבוא" (רוטבליט, מאותו אלבום), כשדוד קריבושי משחזר את מעמד הניצוח שלו דאז. סחרוף כמו סחרוף היה נהדר, ולא אתפלא אם יאמץ את השיר לרפרטואר שלו.

גם הפרק של יצחק קלפטר ביצירה של איינשטיין זכה לדגש מכובד. הוא עצמו פתח בשירה (ובהתרגשות) את "יושב על הגדר" כשהנגינה שלו מרשימה יותר. סחרוף היה שם להציל את ההמשך, אפרופו הרהור עקשני של איזה שילוב נהדר איינשטיין-את-סחרוף יכול היה להיות. גם ארקדי דוכין ואייל מזיג, המנהל והמעבד המוזיקלי של המופע, ניגנו בגיטרות.

את שיאו הקלפטרי - ואולי עדיף הצ'רצ'ילי - של הערב סיפק אברהם טל ל"שביר". דווקא מתאים לו, לשיר, ביצוע עוצמתי, חזק ומרהיב כזה. טל לא מתפורר בקלות והוא יכול לספח בשקט את השיר לרפרטואר שלו.

אריק-אינשטיין-12.jpg
                            אריק אינשטיין (יח"צ)


השיא היה דווקא של מוני מושונוב

את המבוא לחלקו של שלום חנוך סיפק מעבר אינסטרומנטלי על בסיס "אל תוותרי עלי". "משינה" התכבדה ב"קח לך אשה ובנה לה בית", עם פארק הירקון בפזמון החוזר. אלא שאז הוחזרה "משינה" אל "טירוף במה" של קלפטר, כמחווה בימתי לצליל הבמה שלו, בג'אם סשן גיטרות איתו ועם שלומי ברכה, דני סנדרסון וברי סחרוף. התגעשות שהיתה הכי קרובה באופיה לאינדי רוק.

גם ההומאז' של כוכבי "בובה של לילה", הלייט נייט הסאטירי של ערוץ הספורט, היה ליהוק מבריק. אלי בן דוד (שוקו), מיקו ג'מאל ( במגוון חיקויים), אסי ישראלוף, שלום מיכאלשווילי ואלי יצפאן, הצדיעו לאריק הספורטאי, לאהבת הספורט שלו וגם לבדרן שהיה, עם "שישו ושמחו בים ה'", "שיר מספר 8", "אמרו לו" ו"שלוש-ארבע לעבודה". כשדני סנדרסון מוסיף חיקוי משלו, לר' אורי זוהר, במהלך הביצוע של "הבלדה על ג'ון ויוקו".

ושלום לפני סיום. נינט התכבדה, כמה סמלי, ב"אמא אדמה" כשבודגוב חורש בגיטרה. ושלישייה של שלום חנוך עצמו, עם להקתו (ונגן הגיטרה רוני פיטרסון): "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "אמא שלי" ו"אבשלום" שבו התארחה דפנה ארמוני.

מבצע "צוק איתן" היה הראשון במלחמות ישראל ללא אריק איינשטיין, אבל אי אפשר רטרוספקטיבה של איינשטיין ללא "שיר של אחרי מלחמה", אולי תמצית הישראליות - "מישהו שר את זה קודם", "שיר של חיילים שחוזרים אחרי הקרב", "שיר שמזכיר לי תקווה". עם שם טוב לוי וכל מי שרצה ויכול היה להצטרף.

ואם חשבתם שזה היה השיא, טעיתם. לטעמי לפחות, הרגע המרגש ביותר היה כשמוני מושונוב, ששיערו המלבין מזקין אותו בעשרים שנה לפחות, החל לשיר, בקול רועד מהתרגשות את "היֹה היָה" (לחן: מישה סגל). שיר קינה מצמרר שביטא דומה את רחשי הלב של כל הרבבות בפארק הירקון: "היה היה פעם מלך אחד... רחוק למעלה בכה אלוהים... היה היה ויהיה הוא לעולם... רחוק למעלה בכה אלוהים". פשוט בא לבכות.

מקצת הזמרים נקבצו סביבו, להשתתף במספד, בטרם נעילה מתבקשת עם "אני ואתה (נשנה את העולם)" - תחילה בהקלטה המקורית, בקולו של איינשטיין, ובהמשך עם כל הזמרים המשתתפים (רובם המכריעה לפחות) בהובלתו של המלחין מיקי גבריאלוב. מה חבל שדווקא שיר הסיום היה קורבן לתקלה טכנית ששיבשה את הנשמע ופגעה בעוצמתו של רגע הסיום.

חסרונה של ההנחייה

זו היתה תקלה נסלחת לעומת הבעיה המרכזית של האירוע, שהיתה בהחלטה לתת למופע להתגלגל "מעצמו". זו היתה טעות בדיעבד. רק מי שהיה במרחק ראייה סביר מן הבמה, או לחילופין ניחן בעיני נץ, או מי שהאזין לשידור הישיר ברדיו, יכול היה לראות, לדעת ולהבין באמת מה קורה על הבמה.

הבמה היתה עצומה בגודלה והמוזיקאים שעליה נדמו כחגבים נוכח צגי הווידאו שהתנשאו מעליהם ומצדדיהם. אלה, ב"חלונות" בגדלים שונים, שירתו בנאמנות את אמנות הווידאו והאימאג', שכללו קטעי קליפים והופעות, וגם קטעים מראיונות עם אריק וקטעים מסרטים בהשתתפותו. אלא שמצלמות הווידאו לא הצליחו להעביר למרחקי הפארק את הדברים ה"חיים", כמו גודלה של תזמורת הליווי, מספרם של נגני כלי המיתר, ואת ההתרחשות הבימתית בכלל.

והדבר בלט במיוחד על רקע חסרונה המשווע  של הנחייה. בהיעדר יד מובילה, מכוונת או מסבירה, התקשו הצופים בפענוח ההיגיון בקביעת סדר השירים והופעת האמנים (וכותרות הביניים "גימנסיה הרצליה", "קולנוע מוגרבי", "שלישיית גשר הירקון" או "החלונות הגבוהים", לא הקלו, רק בלבלו). ואילו הרבבות המרוחקים מן הבמה נאלצו לחכות לתחילתם של השירים כדי לזהות אותם. הם לא יכלו להיעזר בכתוביות המסוגננות אך המשונות ("מעוצבות" על דפי נייר "מקומטים") שלא הוקרנו בגודל הראוי על צגי הווידאו. וניתן היה לנחש רק בדיעבד את תוכנם - שמות השירים והיוצרים וקרדיטים לזמרים ו/או נגנים אורחים.

גם הטריק החביב של ביטול אחורי הקלעים והקמת גרין רום על הבמה עצמה, מה שהביא לנוכחותם והימצאותם של כל האמנים על הבמה לאורך כל המופע, לא עבר כראוי ליושבי הדשא במרחב. מצלמות המעגל הסגור הצליחו לתפוש פה ושם את מקצתם, אך לא את כולם יחד, וגם לא ליוו את הדרך הקצרה שעשו ממקום מושבם על חזית הבמה, כשהגיע תורם לנגן ולשיר. בהחלט פספוס.

במיוחד התמקדו המצלמות בצבי שיסל ובג'וזי כץ, שני חברים ותיקים. חוץ מחיבוק אמיץ למושונוב, הנוכחות של שיסל לא הצדיקה את עצמה. כנראה סוג של הוקרת תודה. לעומת זאת הציפיות שנבנו סביב נוכחותה של ג'וזי כץ, הובילו לאכזבה גדולה מכך שדווקא היא לא התכבדה באף שיר, למרות ששמה הוזכר בין זמרי המופע. מעניין למה. מנחה יכול היה להסביר לנו.

זו אותה האהבה. הצדעה לאריק איינשטיין. גני יהושע תל אביב. שלישי, 7 באוקטובר 2014


למועדי מופעים >

07/10/2014   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. מסכימה
דנה , תל אביב (11/10/2014)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע