סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: אלון עדר ולהקה
 

 
 
'סיכום החיים עד עכשיו' הוא האלבום השלישי של עדר בתוך ארבע שנים (לא כולל עוד אי.פי. על הדרך). על אף חינו הרב, צבעיו והתיידדותם של השירים, בעיקר של להיט הרדיו "קצת אהבה לא תזיק", הוא עדיין לא המאסטר פיס המיוחל שלו. להיפך, הוא רחוק מאוד ממנו"
השירה, ההומור וצבע היצירה  של אלון עדר מזכירים את דני סנדרסון, חברו של אביו מימי "דודה"


לא אחדש דבר בציון העובדה שאלון עדר הוא בנם של השחקנית, הקומיקאית וגם הזמרת מיקי קם, והמוזיקאי ונגן הגיטרה יהודה עדר.

אזכור הייחוס המשפחתי הזה חשוב כדי לשפוך אור על מקורות היצירה של עדר ג'וניור. בניתוח בפרוטה אפשר להגיד שאת המוזיקה קיבל מאבא ואת הזמרה ירש מאמא. וממנה גם חוש ההומור שמאפיין את הכתיבה שלו.
אולם דומה שיותר מהוריו הביולוגיים, את השילוב הזה של שירה, הומור וצבע יצירה הוא ירש מה"דוד" דני סנדרסון, חבר של אבא מימי "דודה".

המהדרין מוצאים את שורשי היצירה, ההשפעה וההשראה, של אלון ב"ביץ' בויז", הלהקה מקליפורניה שהציתה את מוזיקת הסרף בפופ העולמי, ולימים - בשלהי שנות השישים - אף היתה משקל נגד ל"ביטלס" הבריטית.

הקשר זה, ונהייתו ליצירה ולסאונד של שנות השבעים, יוחסו לעדר מאז אלבומו הראשון. אולם אני "מתעקש" לראות בסנדרסון, מייבא צליל הגלישה לישראל, כאביו המוזיקלי הרוחני של אלון, במיוחד מתקופת "גזוז" שלו.
אלון עדר ולהקה ב"סיכום החיים עד עכשיו" נשמעים המשך אבולוציוני לגיטימי של "גזוז" שנות האלפיים, וזאת מהרבה טעמים.

אגואיסט לץ וערסוואת פואטי

ראשית זו בהחלט להקה, עם צליל מאוד ברור ומאופיין, שבולטים בו גיטרה חשמלית (רן דרום) וחצוצרה (ספי ציזלינג). וגם אם חלקם של הפסנתר והקלידים דומיננטי יותר אצל עדר וחבריו, הם רק מדגישים את הצליל הנהנתני והמכייף של החבורה. הפתיחה הקולית ההרמונית של "קצת אהבה לא תזיק" בהחלט מלמדת על ההשראה, הקשר וההמשכיות, וסולם השירה של עדר ב"לבנה שלי" נשמע כשיבוט סנדרסוני.

עדר, כמו סנדרסון, אינו זמר בל קאנטו. כמותו קולו לא משויף, שירתו גבוהה, צפצפנית מעט, אגבית כאילו. הוא יותר בחור ששר. מספר סיפורים במוזיקה, נגינה ושירה, ופה ושם (בעיקר ב"פרה זה פרה זה פרה" ובלא מעט אחרים) הוא בדרן מוזיקלי, כזה שמרבה להשתמש במשחקי מלים ובכפלי משמעויות, בדמיון ובהומור שמזכיר את ה"דוד" שלו. כמו למשל בשם ההרכב (...עדר ולהקה) ובחזית עטיפת הדיסק שלה - חבורה של שבע כבשים (אם היטבתי לספור), בהחלט עדר.

ואם אפשר היה לחשוב שסנדרסון כבר צבע את תובנות החיים במשפטים מחויכים שלא הותירו התחכמות פנויה, הכתיבה המשותפת של עדר וחבריו מעידה שכשיש כשרון יש עוד מקום לדאחקות לשוניות ולמשמעויות מכופלות. "...הגוף רץ קדימה, השכל מסתכל/ והביקורתיות שלו זה עסק מתסכל/ אז לא רוצה לאמא ולא את ישראל/ אבל ברור שהעיקר מורכב מהתפל... אנ'לא רוצה בשקר ולא את האמת/ המחשבות ואנכי מחר נחתום על גט", הוא כותב בשיר הנושא.

"...בלי תכנית ובלי מבוא/ הוא פשוט הִחליט (למה?! דווקא כשמתחייב סֶגול?) לבוא/ הוא גם שלי/ וכל השאר שולי/ הלב פועם בהתרגשות/ בראש הכל פשוט/ זאת רק טיפה באנושות/ נחתור ואז נלמד לשוט", הוא כותב ושר ב"העתיד". לי זה מזכיר את ההגיון של "יו יה", וללמוד שחיה בהתכתבות אצל מציל ידוע. אמנם "כוורת" אבל סנדרסון.

או "יומבו" שכתב נגן הבס נדב הולנדר (ממשתתפי "מייקל" ו"אבי הזמר"): "הלב לא סופר בקילומטרים/ העצב לא מוגבל/ כשהוא מתמכר למשהו הוא לא תמיד נגמל/ העט מקשקש לו סנטימנטים/ על דף שלא נשלח בכלל". כשאת שמו מספק המשפט החוזר "תאמיני או לא/ לא היה יום בו/ לא חשבתי עלייך...". ותאמינו או לא, איך שלא תסובבו את השיר ואת הטקסט שלו, בדיסק וגם בהופעה, לא תשמעו את הכ"ף הסופית. יש טקסט ויש סאבטקסט.  הולנדר אולי חושב "עלייך" אבל שר "עליי". האגואיסט הלץ הזה.

   

ולפני "יש" עדר בא חשבון עם אהובה שהסתלקה, באלגנטיות של ערסאוואת פואטי: "בטבע שלי לחיות כמו זאב/ ללכת מכות, לאונן במחשב/ לשכוח מהר, לדפוק ולזרוק/ לשתות ולשתות ולהשתין על החוק/ אז אם כך זה נראה/ אנ'לא מתפלא". גם אני לא. וגם אתם, אחרי שתשמעו, לא תתפלאו.

 בסבך, בכרך, בעדר

"סיכום החיים עד עכשיו" הוא האלבום השלישי של עדר בתוך ארבע שנים (לא כולל עוד אי.פי. על הדרך). על אף חינו הרב, צבעיו והתיידדותם של השירים, בעיקר של להיט הרדיו "קצת אהבה לא תזיק", הוא עדיין לא המאסטר פיס המיוחל שלו. להיפך, הוא רחוק מאוד ממנו.

עדיין עמוק בתוך החיפושים שלו. עם השפעות קלאסיות ("יומבו" כזה), דרך אהבה נואשת לבלוז ("אנ'לא מתפלא") וגרוב פאנקי-היפ-הופי ("מסכה") ועד פלירטוט עם קברט מקברי ואף קניבלי ("פרה זה פרה זה פרה"; זה "נימוחַ" ולא "נימוחְ") ועם מוזיקה קולנועית ("פזמון חוזר"). ויותר מ"סיכום החיים עד עכשיו", המוטיב המרכזי באלבום מגוון זה, קרוב להסכמה ש"קצת אהבה לא תזיק". מה שנכון.

ובכל זאת, על אף ייחוסו כבן של, הוא לא צריך למהר. הוא לא חייב להוכיח כלום בטרם עת. שימשיך לחפש בתוך הסבך, בתוך הכרך. הוא וחבריו לעדר. ואולי משום כך, בחירה בזאפה הרצליה כבמה למופע השקה, מצטיירת כשאפתנית מדי, שלא להגיד יומרנית. אפילו שנאמר שמי שמכוון גבוה צריך ללכת גבוה.


אלון-עדר-ולהקה-1-יחצ.jpg
אלון עדר ולהקה (תמונת יח"צ)




רצף חסר נשימה

אמת, אלון עדר ולהקה הם אכן להקה על הבמה. בתעמיד הבימתי, שבו הוא יושב בכנף מאחורי הפסנתר,  מוסתר למחצה על ידי ספי ציזלינג. לא עושה עניין מהשירה שלו (בצדק, האמת) ולא נדחף למרכז הבמה. משאיר את עמדת הפרונטמן הייצוגית לאבנר קלמר, בכינור. אבל במקצת השירים, כשהוא עובר לגיטרה אקוסטית, הוא עובר קדימה. אם תרצו, ענוותנות מוגזמת, אם תרצו – פונקציונליות תפקודית.

הצליל נשמע "גזוזי" אבל יותר אדג'י, רוקי, פאנקי וגרובי. אפילו אפלולי. גם בתאורה שכמו מעוצבת  למועדון ג'אז. דומה שעדר נוהג אדנות ג'אזית. נגינת הפסנתר שלו תוקפנית מדי, חסרת רוך, והוא גם שר ג'אזית, מכונס בעצמו, מסור לנגינה וללא טיפת אינטראקטיביות עם הקהל. מבצע את השירים ברצף חסר נשימה, כמעט ללא מלה בין השירים, ומצליח "לדחוס" עשרים שירים (כולל אירוח של אריאל זילבר והדרן ספונטני עמו) בשעה וחצי בלבד. שיא עולמי או אפס ביחסי במה-קהל.

הוא והלהקה "שמים" את כל 11 שירי האלבום על הבמה. תשעה מתוך עשרת הראשונים (רק "כל טיפה של רגש" שכתב עם הארי ליפשיץ לאלבום הקודם של הלהקה, נשזר ביניהם, ממש בהתחלה). כששני הנותרים הם שירי סיום - "יש" (ציזלינג מתארח בשירה) נועל את החלק הרשמי, קודם ההדרנים, ושיר הנושא אמור לשלוח את הקהל הביתה. במופע ההשקה עשה זאת ביצוע לא מתוכנן של "שרית הספרית" (!?) בהנהגתו של אריאל זילבר.

   

אהבתי את הדיאלוג עם הליד הקולנועי ב"פזמון חוזר" המצוין. "ג'וב הרגיל" (כינוי הבמה ל"פרה זה פרה זה פרה", שיר על מבקר מסעדות שטעם כבר הכל, מנסה סעודת בשר אדם ומגיע בסיומה לפגישה של מעלה, עם ישו, אברון ודן בן אמוץ...) דורש קשב ו...קיבה חזקה.  דרום מחולל נפלאות בנגינת הגיטרה ב"אנ'לא מתפלא", מוביל בשירה את "מסכה" (שכתב עם ציזלינג) בעוד הולנדר "מנצל" את הנגינה של עדר באקוסטית כדי להתנחל מול הפסנתר לביצוע "יומבו" שלו.

בחלק השני משולבים שירים נוספים מאלון עדר ולהקה הראשון (2011) - "הסרט ששיחקנו בו נדם" (שכבר בו ניכר ההומור העדרי – "את משהו מיוחד/ תחזיקי מעמד..."), "שוטף את המלים" (שיר אהבה נהדר לבד עם גיטרה אקוסטית) ו"אין לי לומר" בו נפתח האירוח של זילבר (בחירה מפתיעה, אך יפה והולמת את כישורי האורח!) שמתלונן על החסכנות הורבאלית ובצדק - נהוג להזמין ולהציג זמר אורח.

את "קשה בלילה בלי לדבר" (של אברהם חלפי מאלבום הבכורה שלו כסולן, עוד קודם "ולהקה") הוא מנגן לבד מהפסנתר, ומזמין את אביו יהודה לדיאלוג פסנתר-גיטרה חשמלית. שיר ערש לאבא? ו"קצת אהבה לא תזיק" המענג - לא מעט בזכות הקליפ הפשוט אך היפה-יפה והנוגע כל כך שלו - מחזיר את חבריו להרכב (שכחתי לציין את המתופף יונתן רוזן) לפינאלה.

אני לגמרי משוכנע שגם בהופעות השוטפות, ללא החגיגיות שנלווית למעמדי השקה וללא האורחים שבאים עימה, תקבלו את כל האלבום החדש. מן הסתם, היצירה המשמעותית ביותר של אלון עדר עד כה, אם כי לא שיאה עדיין. באינטנסיביות העבודה שלו, גם זה יגיע. אבל עד אז הוא חייב להשתפר בהיבט האינטראקטיבי. לא להתבדח כמו סנדרסון, אבל להגיד משהו.


אלון-עדר-ולהקה-2-יחצ.jpg
אלון עדר ולהקה (תמונת יח"צ)




אלון עדר ולהקה. סיכום החיים עד עכשיו (High Fidelity)
אלון עדר ולהקה, מופע ההשקה. זאפה הרצליה. שני, 6 באוקטובר 2014 


למועדי מופעים >

13/10/2014   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע