סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן דיקלה: שובה של הדיווה, ובעיתוי מושלם
 

 
 
הביצוע הייחודי של דיקלה, אינטנסיבית ונאמנה לרגש, מעניק לשירים שלה חיות וחיוניות, כוח ונצח


שני דברים שלא קשורים ישירות ביצירה של דיקלה, חשוב שייאמרו בהקשר להשקת "ואם פרידה" בזמן הזה. האחד עניין של מינון, השני הוא עניין של תזמון.

כשהיא איננה היא חסרה

מינון הוא גם מידתיות. היצירה של דיקלה, באופן שבו היא מסתערת על האוזן, קרובה לטוטליות. כי אי אפשר להישאר שווה נפש אליה. זה עניין של שחור או לבן. או לקבל אותה או לדחות אותה (שלא להגיד לאהוב או לשנוא).

ההרגשה היא שקל יותר, גם למעריכים את האמנות הייחודית של דיקלה, לקבל אותה במרווחי זמן סבירים, אופטימליים, בין אלבום לאלבום. סמיכות יתר ביניהם עלולה להקשות את מהילת הערבית הארד-קור בעברית, במיוחד על האוזן הלא מיומנת מספיק. ברור שזה גם עניין של איכות, של יצירה טובה יותר או פחות, של צבע הפקה מוזיקלית, ולא רק של הפוגות מסומנות ביחידות זמן קבועות.

אולי 14 שנים בין "אהבה, מוסיקה" אלבום הבכורה שלה, ל"ואם פרידה" אלבומה הרביעי, שלטעמי אף עולה עליו, הן פרק זמן ארוך מדי, אפילו בלתי נסבל (מלשון סבלנות), אבל עדיף דיקלה מעולה אחת לעשר שנים, מאשר נוכחות קבועה לאורך הזמן. כי כשהיא איננה, היא ממש חסרה ויש למה להתגעגע.

התזמון הוא עניין חמקמק, במיוחד במדינת סקנדל/פסטיבל כמו ישראל. השקת אלבום חדש היא לא עניין חקלאי של התאמה לעונות השנה. החריש, הזריעה וההשקיה הם פעולות של עיתוי ותוצאותיהן הן גם התערבות של מזל. מלחמה לא צודקת, ועמל של שנות עבודה יכול לרדת לטמיון.

במקרה של דיקלה, באופן לגמרי לא פרדוקסלי "ואם פרידה" יוצא אחרי עוד התכתשות ישראלית-ערבית (מבצע "צוק איתן"), בעיתוי הכי נכון והכי מדויק, מבורך ומשתוקק, ליצירת גישור מרחבי. דיקלה בזמן הנכון. מזרחיות ערבית, שורשית ומחוברת, חפה מזיוף, קריצה והתמסחרות, בעיתוי מושלם.


דיקלה2-זוהר-רון.jpg
דיקלה (צילום: זוהר רון)

שיר של אוהבים וגם של אויבים

אולם מעבר למזל ולהבשלת התנאים לקבלת אלבום חדש של דיקלה בעת הזו, חשוב לציין שהסדר שבו יצאו השירים לאור, לתחנות הרדיו, הוא בית ספר לאסטרטגיה, להתנהלות מחושבת, לבחירות כירורגיות מדויקות. בדיעבד, בטח שבדיעבד.

שיר הנושא, שממוקם בשלהי האלבום, היה הראשון. בחירה חכמה ונבונה. מכיוון שהוא הכשיר כבר בסוף פברואר את הלבבות לקראתה. הוא לא דיקלה הארד-קור. להיפך, לפחות הפתיחה שלו קצת מנוגדת לאופי ההבעה המזוהה איתה. ויותר מהשירה ומההפקה המוזיקלית, שמרמזת על העתיד להגיע באלבום זה, גם הטקסט שלו עשה את אותה עבודת הכנה: "ואם פרידה/ אז שיהיה שלום בינינו/ אם כבר שלום / אז שיהיה מי שישמור עלינו/ ואם עוזבים נשאיר הכל מאחורינו/ עד היום שמישהו יפגיש בינינו". שיר של תקווה, של אוהבים מנותקים. אבל לא רק. גם של אויבים. וקל לפרש את האהבה נטו לכוונה ברוטו. וכבר עכשיו אפשר להמר עליו כשיר מפתח ברפרטואר הבימתי של דיקלה.

אחריו הגיע (ביולי, ממש על סף "צוק איתן"), "בֶּסָמֶה". יצירה זהירה, אקס טריטוריאלית משהו, שמחברת צהלולי מזרח עם מבע פופי-לטיני, ורבלי (כשם השיר) ותחושתי (בקצביו הרקידים ובהפקתו המוזיקלית העשירה, עם נוכחות יפה של בני משפחת אלייב, שעוד יפליאו בנגינתם בהמשך האלבום). המוזיקה מעקרת את ייסורי האהבה של דיקלה ונוטעת שמחה ותקווה, והשיר, כמלותיו - "עושה בי כשפים/ כשריק וקר בפנים".

השלישי היה "שבע בערב". הזמן, ספטמבר. המלחמה מאחורינו. זמן לשיר בין הקצוות, כמתכון להרגעת הרוחות. בלדת פסנתר יפהפייה (נגינה קסומה מלאת הוד של עידו אוחיון) ששייכת לחטיבת שירי הביניים שבאלבום, הישראליים יותר שכדוגמת "יהיה לנו טוב" ו"די לי", "בורחים" כמעט מהתיוג, הייחוס והשיוך הערבי. שיר יפה בכל אמת מידה. "אל תבקש שאתחנן עכשיו/ אל תבקש שאוותר... כשאנחנו לא ביחד/ לבי נטרף בזיכרונך". בשבריר הפתיחה היא יושבת על מנעד השירה של ריטה, שזה כבר אמצע (מישהו אמר הליקון?), אבל ההמשך מגלה מיד שדיקלה היא דיווה גדולה לא פחות, אם לא יותר.

   

גם האריזה, בצבעים "רועשים" של אדום, שחור ולבן בחוברת ובתצלומי החזית והגב, היא ביטוי לדרמה וליצריות, לכאבים ולסערות, לתשוקה המפעפעת ולקישוטיות שבה מתנאה ומתגאה ההפקה המוזיקלית הצבעונית והעשירה.

עם ההשקה נחת עלינו, כמו גשם סוחף ביום חמסין, "הנה בא הגשם שוב", גרסתה יוצאת הדופן ללהיט האייטיז של היוריתמיקס. אפשר להבין מדוע בחרה בו. הדימויים החוזרים ונשנים בשיריה, של מרחקים, הפלגות, ים ואוקיינוסים, נמצאים גם כאן, בתוספת גשם של רגשות ודמעות. ויותר מזה אפשר להבין הבחירה השיווקית. זו דיקלה הקיצונית, אבל באנגלית. שילוב של מוזר עם זר מוכר.

האופן הנואש שבו היא שרה, במבטא ובפיסוק האופייניים לה, את המלים והלחן של אנני לנוקס ודייב סטיוארט, הוא לא פחות ממרטיט ועוצר נשימה. מרתק בהעזה ובמקוריות שלו ומרהיב ביופייה של ההפקה המוזיקלית (כינורות מצד אחד, בס עקשני ותכנות פומפוזי מצד שני), שעשויה להרעיש את זירת המוזיקה הבינלאומית. ביצוע אמיץ, מדהים ומטלטל. ללא ספק היהלום השחור של האלבום ועיטור העוז שדיקלה  רשאית לנעוץ מעל כיס חולצתה.

   

מוזיקה שמכה וחובטת

עכשיו נראה אתכם מתגוננים בפני עשרה שירים לאורך 35:37 דקות. דיקלה כתבה את כל המילים (להוציא כמובן את השיר של היוריתמיקס) כשבאחד ("יהיה לנו טוב") נעזרה במור שלומוביץ. הלחן לשיר זה הוא גם היחיד שאותו חיברה לבדה, כשכל האחרים הם שיתוף פעולה עם עמיתה לעיבודים ולהפקה המוזיקלית עידו אוחיון. כשבשניים ("קופנגן" ו"בטח התגעגעת אליי") השתתפה בלחן גם שרית חדד.

"אין עוד אהבה כזאת", השיר הפותח, לא יצא לרדיו כסינגל, אבל לטעמי הוא השיר הטוב ביותר באלבום. התמצית הדיקלאית ("אין עוד אהבה כזאת/ לא תהיה כזאת בלבי/ בכל כולי התמסרתי/ ורציתי רק אותך... מי אמר שאין עוד זמן/ אין אוקיאנוס מספיק גדול רק בשבילנו/ מי שאל עד לאן/ אין הרים מספיק גבוהים שיעמדו בינינו") שמסבירה את הכאב, את הערגה, את ההשתפכות, את ההתמסרות, את עוצמת האהבה וההתנסות, ואת מחוזות הדמיון וכושר החיווי והתיאור.

השירה החמה והעמוקה, מפוסקת בפרייזינג יוצא הדופן והייחודי לה. והמוזיקה שמכה וחובטת, משאירה אותך פעור פה וחסר נשימה - כינורות ערביים ובס מערבי (אזכורו של יוסי פיין נגן הבס, ראשון ברשימת הקרדיטים של כל אחד מהשירים, לא רק הולם את מעמדו הבינלאומי, אלא גם תואם את תרומתו המכרעת בקביעת צבעיו וכיוונו של האלבום),  הפקה שנשענת בגבה על מסורת מצרית-לבנונית, אבל פונה אל העולם הרחב. והלחן מתעתע, מזמין ומרחיק, ובסופו של דבר כובש ומכניע.

ב"קופנגן" העוקב, אקזוטיקה פוגשת באקזוטיקה. מזרח רחוק (פנדירו ודג'מבה) עם מזרח קרוב (דרבוקה וכינורות) ופזילה (באמצעות האקורדיון וגם חיקוי חצוצרה) אל הטנגו הלטיני החושני. צליל חובק עולם, כשבמרכזו אהבה כמיהה נואשת ותשוקה צורבת ("עמוק עמוק/ מפריד בינינו ים/ עמוק עמוק/ הייתי נותנת את כל העולם// זה כתוב בגדול/ שרק אתה יכול/ להביא לי את הטוב/ להחזיק אותי קרוב...").

   

פינאלה מפואר לאלבום נהדר

ויש שירים שקרובים יותר לאוזן הישראלית. "יהיה לנו טוב" למשל, שיר אהבה אתניקסי בלחנו ובאופיו. למרות הצבעים המזרחיים (משפחת אלייב פורחת, כשהחותמת המובילה היא של אקורדיון), השירה שלה הכי סטרייטית, כמעט נקייה מהשפעות ערביות. הרגשות מאופקים יחסית, והשירה מתונה ושקולה. יחסית.

או "די לי" שנושא אופי מוכר, ים תיכוני, אפילו קצת יווני. נגינת גיטרה מקסימה של אבי סינגולדה נמזגת בשירתה הצלולה, המתייסרת והכל כך יפה של דיקלה. והכינורות (של רוניוס) משחקים תפקיד ממזג ומענג. וגם "בטח התגעגעת אליי" שאם הוא מזכיר את שרית חדד זה לא רק מפני שהיא שותפה בלחן ובנגינת הדרבוקה. זה פופ "מזרחי" מיינסטרימי שבידיים אחרות יכול היה לגלוש מהלֶוֶול הנכון לדֶרֶג הנחות, להפוך לשיר אהבה סתמי. ללמד כמה להפקה מוזיקלית יש חשיבות באמינות, וכמה טונציית השירה, החופרת פנימה ולא שוברת החוצה, היא מדד לאמת אמנותית.

"אתה לא בשבילי (Love is everything)" הוא פינאלה מפואר לאלבום נהדר. שזירת משפטים באנגלית בין שורותיו, במבטא שאי אפשר לחקותו, מעיד על הכוונה - לרחבת הריקודים. גם עבודת התכנות של אוחיון מעידה שהיא היעד, ולפיין ולבני משפחת אלייב אין אלא להצטרף לחגיגה שהופך נימה של עצב לשמחה גדולה וצוהלת כמו היתה סטיקר בחירות: "אתה זה בשבילי/ ובשבילי זה בשבילך/ Love is everything and/ Everything is love". ואם בחרתם נכון, בחרתם דיקלה.


דיקלה1-זוהר-רון.jpg
דיקלה (צילום: זוהר רון)

יכול להיות שבפי זמרת אחרת - לא חסרים שמות - השירים האלה היו נשמעים כפשוטם. שירי אהבה ופרידה, געגוע וערגה, והיינו חווים אותם לגמרי אחרת, ואפילו מחמיצים אותם. וזה מפני שרק הביצוע הייחודי של דיקלה, אינטנסיבית ונאמנה לרגש, מפלרטטת איתו ומתעלסת עם הבעתו, משמר את עוצמת הרגש, ומעניק לשירים חיות וחיוניות, כוח ונצח.

קל להגיד עליה שהיא בלתי מתפשרת. גם נכון לחשוב כך. אבל זו מלחמה על אמונה ועל דרך, מאבק על רכישת קהל ובעיקר שכנוע של משקיעים. וההתגייסות של רוני בראון, המנכ"ל הוותיק של חברת הליקון, לעמוד מאחורי דיקלה (גם כמפיק מוזיקלי שותף, לא רק כמשקיע) מעוררת השראה וקנאה.

וגם קריאות הידד.

באשר לעברית, שאמורה להיות משובחת בשל הקרבה למרחב האתני-שמי, אפשר היה להשתדל יותר.

דיקלה. ואם פרידה (הליקון)


למועדי מופעים >

23/11/2014   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע