סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה- 6 יוצרים עצמאיים
 

 
 
על אלבומים חדשים של מוטי ביקובסקי, גבריאל חסון, שחר כהן, דוידי, אורי מרק ונועם פנחסוב


מוטי ביקובסקי. בחוץ שקט.

לא מעט מנגני הגיטרות שאנו מכירים יש בהם משהו טווסי. אותו ניצוץ ראוותני-מגלומני שנוטה להתפרץ ולהתממש, על הבמה בעיקר, כשהסולנים שאותם הם משרתים מאפשרים להם זאת.

לא מוטי ביקובסקי. הוא איש צוות לגמרי, סיוויל סרבנט נאמן, שחקן אופי, נגן נשמה, לא פרונטמן. עטיפת "בחוץ שקט", אלבומו השני, מעידה על כך. ממנה לא תוכלו ללמוד איך ביקובסקי נראה. הדגש הוא על המיתרים והאצבעות. אלומת אור מסנוורת מסתירה את פניו. וזה בעצם הסיפור. ביקובסקי הוא נגן גיטרה, מוזיקאי של מוזיקאים, משרתם של הטובים ביותר, שגם שר. כדי להשקיט ולהשביע את בעירת היצירה הפנימית, יותר מאשר להתהדר בנוצות ולכבוש את הבמה כסולן.

הוא עושה זאת בצניעות אך באסרטיביות מעוררת הערצה, עם שני חברים מצוינים, עודד פרח בתופים ועודד שכטר בבס, שיש להם אמירה גם בעיבודים, ועם עשרה שירים על 30:25 דקות. אלה יצירות קצרות, מדויקות ומלאות, צבועות בגוונים שונים, הרפתקניים ועדכניים, מרשימות בסאונדים יעילים ומגוונים, שלוקחים את הרוק-פולק העירוני שלו למחוזות מרתקים, לרגע לא שקטים ולרגע לא משעממים.

לביקובסקי יש גם מה להגיד בקשת של נושאים - בעניינים אישיים של אהבה, זוגיות ומשפחה, ובנגיעות  חברתיות, צרכניות וגם פוליטיות - על גבי לחנים ידידותיים והגשה חמה ורגישה. הפתעה מאוד מאוד נעימה.

   

(נענע דיסק)

גבריאל חסון. טובל ושוכח.

בדומה לביקובסקי, גם גבריאל חסון הוא קודם כל נגן גיטרה, אולם מאסכולה ותיקה יותר, חניך הפרוג רוק והפיוז'ן של שנות השבעים. והדבר ניכר בייצריות הנגינה וב"צעקנות" המתאווה שלה, כדוגמת הנגנים המובילים של הרכבי הרוק האמנותי ו"המתקדם" מאותן שנים.

זה אלבומו הרביעי של חסון, מוזיקאי שחזר בתשובה, אם כי קשה לזהות ביצירה שלו - לא בטקסטים, לא במוזיקה ולבטח לא בנגינה - מוטיבים דתיים-אמונתיים כלשהם. וגם אם יש כאלה (כמו ב"השמיים מספרים"), קל להחמיץ אותם.

האלבום הוא שיתוף פעולה של חסון עם אחיו גיא חסון, גם הוא נגן גיטרה מחונן, מהצד הקלאסי, מתכנת וקלידן, מעבד ומפיק מוזיקלי. איתם מנגנים שמות כמו אבי אדריאן בפסנתר, גלעד אברו בקונטרבס ויובל מסנר בצ'לו.
באלבום (47:57 דקות) שנים עשר קטעים. שניים, הקצרים יותר, יצירות אינסטרומנטליות, ועשרה שירים שבהחלט מתכתבים עם מסורת הפרוג העשיר, גם במוזיקליות ובנגינה, גם בתכנים המטאפוריים, הלאו-דווקא ארציים (מלאכים, כנפיים, כוכבים, ירחים, שמשות; לגרמי השמיים נוכחות באיורי האריזה).

חסון מפתיע באיכויות השירה הרכה והבהירה שלו (מזכיר את מוש בן ארי), אולם בעיקר הוא גיטריסט מרשים, מחויב מאוד לסגנונו ולחיבורים עם השפעות שונות, ג'אזיות בעיקר (ראה הנגנים לעיל), ולא אחת נדמה שהשירה משרתת את הנגינה שלו או לפחות היא בת לוויה נעימה שלה. במלים אחרות, הוא עושה לי חשק עצום לאלבום רוק אינסטרומנטלי שכה חסר בנוף המקומי.

   

(התו השמיני)

שחר כהן. פה לאחרים.

קשה להעריך איך ולאן יתפתח  שחר כהן,בוגר בית הספר  Muzik בעקבות "פה לאחרים", אלבום הבכורה שלו (39:15 דקות). כיוצר, זמר ונגן גיטרה הוא מפגין כשרון, אך לא מצליח ליצור קול ברור בשלושת פרמטרים אלה.
ההשפעות מרובות וניכרות בעיקר בשירה שלו, אם כי לזכותו נזקפת הבחירה להלחין שירי משוררים ולאמץ שירים מוכרים שלהם. הוא מתוודה על כך בשיר הפותח "רציתי להגיד משהו" שמספק לאלבום את שמו והוא גם היחיד (מעשרה) שאת מלותיו כתב: "קשה לי לצעוק/ אז אני פה לאחרים/ מנסה ללבוש מבחוץ את הבפנים/ רציתי להגיד משהו/ אבל אני לא יודע מה/ אולי על עצמי אולי על מדינה".

אולי קשה לו לכתוב אך לא קשה לו לצעוק, ובדרכו גם הוא פה ישראלי, עדיין לא משוכלל כזמר. החספוס המסוים בשירתו מעניק לו לוויית חן (מזכיר במשהו את נועם רותם). הוא נע בין אמירה אישית, מסתלבטת משהו, לאמירה חברתית, שגם היא על גבול הדאחקה. בעזרתו של דודי לוי כמפיק מוזיקלי, כהן רותם נוסחאות פולק, בלוז ורית אנד בלוז לששת השירים הראשונים באלבום. כהן לא בוחל בגלישה מתחת לחגורה (ואל תוך התחתונים) ב"אלוהי המזכירות" (של יודית שחר) ובנגיעות אירוטיות מובחנות יותר ("הזוג" של אשר רייך בהופעה חיה, כאחד מארבעה בונוסים).

השיר הבולט באלבום הוא "סולו עראק" של רוני סומק ("נמלים שחורות מטפסות בקצות האצבעות/ צהוב מניקוטין/ טובל בקצה הכוס עלה של נענע/ האלכוהול מפרק את 'קליאופטרה' של עבד אל-והאב/ הכל ברור עכשיו/ סולו כינור/ סולו חליל/ סולו עוד/ אנחנו סולו עראק") מניפת צבעים, צלילים וטעמים, בהשפעה ברורה של אהוד בנאי, כשגם דודו טסה מבצבץ שם.
 
עוד באלבום שירים של דוד אבידן ("פתאום"), אשר רייך ("עכשיו אני זוכר"), אבירם מעיין ("זרעים של תודעה", שמזכיר את רמי פורטיס) ושניים נוספים של סומק - "הנשרים פשטו עם שחר" של מיקי גבריאלוב, ו"שיר אושר" ("אנחנו מונחים על העוגה...") של יוני רועה. גם שניהם בגרסת הופעה, מה שמעיד על כוחו, אם כי יש לו לאן להתקדם והרבה להשתפר, כיוצר וכזמר עם קול משלו. וגם בעברית. אין הִראו לו (אלא הֶראו) וגם הניקוד לְאחרים בשם האלבום הוא בעייתי. הנכון הוא לַאחרים.

   

(עצמאי)

דוידי. דוידי

אי.פי ראשון לדוד מוסקטל, חבר להקת שבק ס' שמוכר יותר בכינויו דוידי. שישה שירים שכתב והלחין, והפיק מוזיקלית עם גלעד לשם. ניגן בס, קלידים, דגימות ותכנותים וגם שר בכל השירים, אולם נעזר בנגינת הגיטרות של חברים ואורחים כאפי וייס,  אסף ברק ואסף סביליה, וגם בשירה של אביתר בנאי ("גרזן קטן", שהוא הכי "שיר" במיני-אלבום).

דוידי שומר על זיקה אל להקת האם שלו, בהיפ-הופ מרוכך בצבעיו המוזיקליים וגם בתכניו. בארבעה מהשירים דוידי עוסק בזוגיות ובמערכות יחסים. בולטים בהם "דבש" (שגונו לטיני) ו"רופא וחולה". רק בשניים הוא מעז להתעמת עם המציאות הישראלית - מצד אחד בניסיון להניח מאחור את החרדות והפרנויות הלאומיות ב"רדיפה", ומצד שני ברצון להתנער מתאוות הכוח והשררה שב"שליטה".

הקצב המונוטוני משהו מייצר אווירה לאה, לא מצהילת פנים, וכזמר דוידי נשמע משועמם משהו, חסר גוונים, לא נלהב, כשרק ההפקה המוזיקלית מזריקה חיוניות וחום ליצירה. 20:32 דקות.

   

(עצמאי)

אורי מרק. אין לאן לברוח.

איני יכול שלא לזכור את ההתלהבות שלי מ"לא לדבר על מין", אלבום הבכורה המפתיע של אורי מרק מלפני שש שנים. הוא הצדיק את האשראי ואת זמן ההמתנה ל"אין לאן לברוח", אלבומו השני, שממשיך לבנות אותו כאמן רוק מרתק וייחודי.

מבחינתי, אין על יוצרים שהטקסטים הם ליבת האמנות שלהם, ומרק - כממשיך דרך מצטיין של מאיר אריאל, אהוד בנאי, שלומי שבן ומיקי שביב - חוגג מילוליות אינטליגנטית, עשירה ומעשירה. גם אם גבוהה קצת, מתפלספת משהו ואינה נהירה תמיד, עדיין הנאה להתענג עליה, על משמעויותיה המרובות והמרובדות, על מקורות  ההשראה שלה ועל האסוציאציות וכפלי המובן שהיא מספקת.

הנה הפתיח לשיר הנושא: "אין לאן לברוח, את מנוסה/ מלח הארץ – טעם תבוסה"; זה מה שיש לו לומר ב"כשאבוא" הפותח: "האם הכמיהה לרצייה היא רצון/ מרצין וכבר חומד לצון/ בורח לנקודת קיצון/ אל עבר החלל החיצון"; וב"דוברת": "אספרסו קצר, ישיבה מול פונדק הדרכים/ בכל מלחמה יש אחים, האם אלחם על חיי?/ האם אפשרי להחזיר את גלגל החיים לאחור?/ אילו יכולתי לבחור הייתי בוחר בחיי/ בחיי שהייתי בוחר בחיים לא הייתי בוחר/ בברירת המחדל, שפיות ארעית שתגדל/ לשפיות מקובעת, רוגעת, פושעת".

מעלתו הגדולה של מרק היא שאינו מתקשט במלים יפות לתפארת המליצה, אינו מתחכם בעלמא. אלא נוטע את האמירה ביצירה מוזיקלית מרתקת ומאתגרת לא פחות, מרשימה בהבעתה, קולית וצלילית. אולי הסאונד לא אחיד. שישה מהשירים הופקו (בלונדון) על ידי גיל לואיס, שמספק כהרגלו רוק גיטרות לוהט ומצוחצח (עם מתופף בריטי אימתני בשם נייתן קארן). כשבאחרים מוסט הדגש אל קלידים (במיוחד ב"המצאת הגלגל" שהפיק דניאל רוט, וגם "אם לא תחכה לבואה" שהפיק מרק עצמו).

ובכל זאת, זה קליידוסקופ (ראו העטיפה!) של תשעה שירים ו-36:30 דקות, של כישרון מוכח, אדרנלין ברמה גבוהה, וכמוסות ביצוע מפתיעות בחיוניות ובמחויבות שכמעט ולא מוצאים ברוק המקומי.

מרשימים במיוחד "סיגלית לנדאו" הסנסציוני והחווייתי, שבודק שאלות זהות אפרופו הצלחתה האמנותית הבינלאומית, ו"הנה מוטלות גופותינו", תמצית המאבק והשכול מלאת ההוד והכבוד של חיים גורי, בלחן אמיץ וכפולק גיטרות נוקב וכואב, מלווה בשלישיית כלי מיתר, בהפקתו של עמוס בן דוד. גושפנקא לישראליות של מרק. אכן, אין לאן לברוח. גם מהתובנה שאפשר לעשות רוק בעברית משובחת וגבוהה, חפה מטעויות ומבורות.

   


אורי-מרק-חגי-הירשפלד.jpg
אורי מרק, צילום: חגי הירשפלד


 (צוללת הפקות)

נועם פנחסוב. לילה בלי שינה.

התיימותו הפתאומית מאביו שיבשה את התוכניות של נועם פנחסוב. המוות, בעיצומו של תהליך עבודה על אלבומו השלישי, קטעה את ההקלטות, ובמקומן הקליט פנחסוב אלבום שונה, שנכתב בהשראת הכאב והאובדן האישי.
התוצאה כוללת תשעה שירים (שמונה שלו, אחד שאול – "שיר בין ערביים" של יהונתן גפן ושלמה ידוב) לאורך 34:37 דקות. השיר העשירי, שלא הוקלט אך מילותיו מופיעות בגב החוברת, הוא ככתובת חרוטה על גבי המצבה המוזיקלית: "בכל מילה, בכל תו אתה נמצא/ בכל צעד, בכל יום אתה נמצא/ בכל פעימה, בכל נשימה, אתה נמצא/ אתה חי בי וכל שיר כאן, הוא אתה".

ואכן, "לילה בלי שינה" הוא אלבום עצוב שכמותו לא שמעתם זמן רב, אם בכלל. שירים שטבולים בגעגועים אין קץ, מבוצעים בשירה חרישית, מצועפת באהבה ומאוד מרגשת. ההתמכרות שלו לעצב האובדן מכמירה ונוגעת ללב.
העיבודים וההפקה המוזיקלית של ארנון זיו מוסיפים לבלדות הפסנתר צבעים וצלילים חיוניים של גיטרה חשמלית מייבבת בעדנה (כמו ב"הולך לעולמי" או ב"יגיע היום"), בנג'ו ("שיר בין ערביים" ו"ניפגש"), מצעים נוגים של כלי נשיפה ומיתר, ונגיעות של בוזוקי ("רוחות") וגיטרת סלייד, ואפילו אלקטרוניקה דקה ("זמן").

מצד אחד, התהיות הקיומיות שמתלוות אובדן ולאבל אישי, משותפות כמעט לכולנו. מצד שני, רק הזמן (שהוא מרפא לכל כאב, תובנה מתבקשת, ממש כמו החיים ממשיכים כרגיל) ילמד  אם השירים הללו של פנחסוב יהפכו לנחלת הכלל וישמשו פה לאחרים. רק חבל שבאלבום שהוא אנדרטת זכרון (ובהפקה עצמאית!) לא הקפיד פנחסוב על העברית ויש בו יותר מדי טעויות צורמות (כמו הֶקשבתי ב"זמן").

   

(Play Records)



26/04/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. האלבום של נועם פנחסוב
ירון , ירושלים (30/04/2015)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע