סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: 6 מוזיקאיות עצמאיות
 

 
 
אלבומים חדשים של לאה שבת, נועה שמר, הילה רוח, סער ליבן, אורית נהרי ו-סטיבי


נועה שמר. עושי הסיכומים.

אלבום הבכורה של נועה שמר, מוזיקאית שנולדה, גדלה ולמדה בירושלים (ולא בשדה בין דשא לאבן...), בא בעקבות אי.פי. מקדים ("היפה והחיה" מלפני שלוש שנים) שמיוצג על ידי "את שומעת" (מלים: יעקב שעיה) אחד מבין תריסר, רובם ככולם שירים משוררים – דוד אבידן (שלושה), אמיר גלבע (שניים), יונה וולך, אגי משעול, חמוטל בר-יוסף, דוד אדלר, נוית בראל, וגם נעמי שמר אחד, שיר הנושא של חייה - הבחירה והמשא שהטילו עליה הוריה וניקוי השולחן מבחינתה.

לשמר הצעירה אין עדיין חתימת צליל ייחודית וחד-משמעית - לא בשירה ולא בסאונד - שאותה נזהה בלעדית כשלה. כמוזיקאית נסיונית (ואין דרך אחרת להגדיר את שיטת העבודה לפיה רעיון מוזיקלי עצמאי קדם ל"השתדכות" עם טקסט קיים) היא עדיין מחפשת את דרכה ואת צבעיה. תעיד התוצאה הארוכה (48:30 דקות) והעמוסה יחסית.

הבשורה היא בסקרנות ובחיפושים שמתמקדים ביחסי הגומלין בין מוזיקה למלים משמעותיות, ובדבקות – בניגוד לאחרות שחושבות מיינסטרים - בחירות יצירתית, לפחות בשלב זה של דרכה. מצד אחד אלבום מגוון, מצד שני אלבום מבלבל. הוא לוקח אותה בכיוונים שונים עם סאונדים מגוונים, אפילו יותר מדי.

תקשיבו ל"למעשה" (גלבע), שמספק את שם האלבום ותקבלו מושג: מזיגה של קלאסיקה וארצישראל, שיר משוררים וגיטרות רוק, קול פגיע וצלילים פסיכאדליים. הצד השני של הדיסק (כנראה מהתכוונות לגרסת וויניל) הומוגני יותר באווירתו המהורהרת (דוגמה מאפיינת הוא הסינגל "יצרח" שהפיק מוזיקלית דוד פרץ במינימליסטיות אופיינית), כש"צא מכאן" (אבידן) יוצא דופן במזגו הקצבי.

   

(עצמאי)

הילה רוח. רופאה במערב.

אלבום הבכורה של הילה רוח כסולנית (אחרי הריצה הממושכת בדרכים עם "כלבי רוח") הוא כל מה שאפשר לצפות ממימושה של הבטחה גדולה בסצנת האינדי.

רוח, זמרת-יוצרת, מגישה אלבום מגובש, מגוון, אמיץ ומעורר השראה, שלבו טקסטים מצוינים, אישיים, אפלים ומאתגרים, כתובים בלשון שירית (מן הסתם בהשראת "דובה גריזלית" של יונה וולך שפותח את האלבום כמעין מוטו), שחושפים ללא כחל ושרק כמעט את חייה של רוח כרווקה בעיר הגדולה, על החוויות, הפחדים והתקוות, הפרנויות והתשוקות, הפצעים והחסכים וגם ריחות המטבח, קולות המיטה וניחוחות האשפה.

רוק אורבני של נשמה תועה ומחפשת דרך, מלא אמירה ונפח, מלא גיטרות וסמפלרים, הפתעות וממתקים, בועט ובוטה, רועש ובוטש, אך מדויק וברור כמו שאפשר רק לייחל לו. "מוניות הן מחלת נפש/ נחמה ניידת, בחורה פח" היא שרה ב"אריה", מספקת את מידת הטירוף הראויה כדי ליצור סקרנות בריאה, הרבה בזכות ההפקה המוזיקלית הקשובה והממציאה שלה והעריכה המוזיקלית של יונתן לויטל.

13 שירים קצרים (37:17 דקות) שמצוינותם גם בתכליתיותם (ריתם סקשן משובח), בהתמקדותם ובאי התפזרותם לכל רוח. ב"הקו" היא מזכירה בשירתה את ההתפנקות האירוטית של אפרת גוש, אבל בדרך כלל היא עצמה בשירים נהדרים כדוגמת "אהוב", "תכף בת 30" החזק, "עייף אני" החריף והמרגש, בבלדה האירונית "משהו רע", ב"פרדוקס קו החוף", ב"נסיכה", ב"אלנבי" וב"תל אביב" הנועל, פולק עירוני אוהב של הפוך על הפוך ("שמעתי חברים מלכלכים עלייך/ ולכלכתי עלייך גם").

ככל שהפכתי באלבום לא מצאתי קשר לשמו, אלא כבדיחה פנימית פרטית כמוצע באחד הקרדיטים. מתאבן מצוין להופעת הבמה שלה.

   



הילה-רוח-נילי-פינק.jpg
הילה רוח (צילום: נילי פינק)



 (נענע דיסק)
 
סער ליבן. עזה תל אביב.

מעוטף עזה, מקום מגוריה של סער ליבן, תל אביב נראית כמו עזה – "תמיד בסוף הנסיעה אני בוכה דמעות של נגב מערבי/ מרחוק, מישהו כבר פתח את השער, זוג אופניים אדומים שנשכחו על המדרכה/ מחזירים לי את האוויר, הכי חשוב זה משפחה". ואכן, המגורים שם, הריחוק מהעיר הגדולה, יכולת התיאור, העמדת המשפחה במרכז ונימה מודגשת ומטלטלת של געגועים, הם תמצית הווייתה של ליבן, זמרת-יוצרת שמבשילה באיחור לאלבום בכורה.

השנים סייעו לה להתמקד. משאן מאפשר לה לחלוק את חייה עם אחרים. גם בעזרת טקסטים של אחרים, כמו רוני סומק ב"סירת נייר" הפותח (כסמל לרעיעותם של החיים), מיכל הופמן ("שמחת העוגות הבחושות" שבו היא גם ילדה עם חרדת נטישה וגם אמא מגוננת) ונעה אנג'ל (שנועלת עם "כמה ארוכות הציפורניים", שיאו הרגשי והמתפרץ של האלבום) ועד החיבור המיוחד שלה עם "בובת חייל" של גבריאל בלחסן ז"ל, שנותן ביטוי לסערות נפשיות גם בשירה ובהפקה המוזיקלית (של קובי והב, גם נגן גיטרות וקלידים ושותף בחלק מהלחנים, כשהעיבודים משותפים לשניהם ולשאר חברי להקתה - מאור ויזל בגיטרה חשמלית ודני בליך בתופים).

עשרה שירים, 39:57 דקות. זה פולק-רוק מלודי ומיינסטרימי, מדוד בדרך כלל, מתקשח ומעקצץ לפרקים. מסגרת הולמת לסיפורים האישיים שלה, ששורשיהם בילדות מסעירה ומכוננת, של מי שנמסרה למשפחה אומנת ("לילה לא נרדמת/ ישנה עם הבגדים/ שאהיה מוכנה אם תבואי", "1980"), ובמרכזם התשוקה להיות שייכת ולהיות מוגנת על ידי משפחה.

בשירה רכה שמלטפת את העור ובטון רוגע שחודר אל הלב, לפעמים מרגש ולפעמים מצמרר (כמו ב"לחבק"), ליבן מגוללת תחושות וסיפור חיים מרתק ועדיין לא רגוע, ממש כמו כמו התנועה בין מקום מגוריה המאויים לבין המקום שבו המוזיקה שלה קונה לבבות.

   

(עצמאי)

אורית נהרי. זמן מרפה.

אי אפשר להטיל ספק ביכולתה הקולית של אורית נהרי. גם אם השירים שלה לא מספיק מעניינים וגם אם הסאונדים שלה שימשו כבר אחרים, נהרי היא ווקאליסטית טובה, ראויה ובשלה. במיוחד ניכרים בשירתה השכלה, השפעה וניסיון ג'אזיים – סווינג, בי בופ, ביג בנד. צלילים של איזי ליסנינג שמקבלים ביטוי גרפי באיורים של ריאליזם נאיבי ובעיבודים ובהפקה מוזיקלית של דורון פלסקוב.

בנגינה משתתפים נגני אולפן ובמה מובילים, ביניהם ערן וייץ, שגם הלחין בעבורה את שיר הנושא שמצטיין במיוחד בקליפ מרתק ויוצא דופן.

הבעיה של נהרי, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיר הנושא, היא העברית שלה. "דבר לא ימלא את המקום שלך/ רק הזמן מַרפֶּה" היא שרה (ואף מנקדת, ואני תיקנתי מצירה לסגול) ומתסכל לתהות לפשר הכוונה: האם לכך שהזמן מרפא, כפי שמתבקש מהתוכן והמשמעות, או לכך שהוא מרגיע גופנית (במובן הפיזיותרפי נגיד) כפי שהיא מתעקשת אך אינו מסתדר (עם כל הכבוד לחירות הביטוי שלה).

למרבה הצער הבעייתיות הלשונית של נהרי צצה גם בשירים אחרים. "גלי חרטה גלי דאגה לום לראשי" היא שרה ב"גלי יסורים" הרוקי, עם ריתם-סקשן מבוטל ומהדהד. ניחא. אבל לא ב"רחובות זזים" הנועל, שבו היא כותבת ושרה: "משֹכירים שיכורים/ תלאים על תלאים/ חדרים מעובּשים/ החתולים שמנים". וזה לא מצחיק או משעשע לא כפסבדו-שירה  ולא כמשחקי מלים. גם לא ההמשך: "צוללים את הגלים/ עם בירות בחופים/ רוחות השינויים/ תופחות על הפנים". זו לא שירה. זה מקבץ של בורות וטעויות גסות בעברית. כמה חבל.

   

 (עצמאי)

לאה שבת. לגדול לצידך.

לאה שבת היא אולי לא אינדי, אבל בזירת המיינסטרים היא נדחקה לשוליים, לא תמיד בצדק. אלבומה החדש (11 שירים, 41:47 דקות) מספק תובנות בשני הכיוונים. מצד אחד, הוא לאה שבת כהילכתה. נשמה אופיינית, תמהיל סול, ריתם'נבלוז, ג'יפסי ולטיני, קול צרוד-חרוך, שירה שמשדרת נואשות, יצריות וחיות.

מצד שני הוא אלבום לא מהודק, אפילו מבלבל, בשימוש ובעירוב הלא ברור בספרדית לצד עברית. בגדול, "לגדול לצידֵך" הוא אלבום מאוד אישי, שמרכזו ניצבת דמותה (גם המצולמת) של דנה, בתה של שבת, שאתה היא חווה - בשיר הנושא במפורש, אך גם לכל אורכו - את ילדותה השנייה. מניפסט הורי שעניינו התנצלות, בקשת סליחה וגם הבטחה (לצלילי אקורדיון מפייס).

מחציתו הראשונה של האלבום היא קינה על חורבות האהבה, כשמתוך פירוק הקשר הזוגי, ההורי, המשפחתי שב"הייתי איתך" (פעם היתה אהבה, עכשיו יש משחקי גאווה) וב"אני אלך", מתקרבת לידה, צומחת בריאה חדשה: "התרחקתי מהשירים", מתוודה שבת בשיר חשוף של וידוי והתנצלות נגועים בלטיניות, כיוון שמצאה אהבה אחרת, באימהות, אולם דווקא היא – בהבנה שביכולתה להכיל - החזירה אותה לכתוב שירים.

גם הבלדה הנפוליטנית "נולד אל העולם" מעלה על נס את חשיבות המסגרת המשפחתית ככר לגידול ילדים, כשגם מ"החושך הוא בעצם אור" היא מבקשת להסיק שחושך הוא בעצם ילד שלא נתנו לו להתפתח לאור. כיון שלתחושתה היא נעדרה זמן רב מדי, חשוב לשבת להסביר, להגיד, לספר, ובעיקר חשוב לה שיקשיבו לה ושיסכימו איתה.

ולא רק בעברית כאמור, אלא גם בספרדית, מחציתו השנייה של האלבום, שנושאיו  זהים, אם אני יכול לשער על סמך מלות מפתח ב"פאסו קון פאסו", "אמאניינה", "קוראסן" ו"מֶה פָּרֶסֶה", אחד היפים באלבום, אם לא היפה שבהם, שכתוב (למרות חציו העברי "ונדמה לי") כשיר נושא לטלנובלה בערוץ "ויוה". רק המבטא ישראלי "מזעזע", נשמע יותר כספניולית מבית ולא ספרדית לייצוא. את "ומחר", השיר הנועל לצלילי שאנטי ים תיכוני, אמרו רבים לפניה: "אל תלך לי ממך/ אל תלך לבדך/ אל תעזוב את הילד שבך/ שלא יכול לדבר בשפה של גדולים/ כאילו, שלא עוצרים לרגע" .

  


לאה-שבת-אלדד-מאסטרו.jpg
לאה שבת (צילום: אלדד מאסטרו)


(פונוקול).

סטיבי  -  APP/OLOGY

סטיבי הוא כינוי הבמה של סיוון בר-לב, זמרת-יוצרת שמגדירה את עצמה כמלכת האייפון, מן הסתם על שם כלי הנגינה העיקרי שלה – אייפון. במהלך לימודיה באקדמיה למוזיקה בירושלים התוודעה בר-לב לאפליקציה שמיישמת יכולות של לוּפּר ובאמצעותה החלה ליצור ולפתח את המוזיקה שלה, והיא (ואפליקציות מוזיקליות אחרות) שמשמשת אותה גם על הבמה.

כמתבקש, המוזיקה של בר-לב נושאת אופי אלקטרוני רפיטאטיבי - שילוב של פופ, סול ואר.אנ.בי – עדכני (הפקה מוזיקלית של אלון פרץ, שמנגן גם בגיטרות, בס ותופים), קצפתי וקליט. למעשה זה אי.פי. באורך של 16:49 דקות בלבד ובו ארבעה קטעים רשמיים ועוד רצועת בונוס עלומת שם.

שם האלבום הוא משחק מלים שבתרגום חופשי ופרוע ניתן לכנותו תורת היישומון, אולם הוא בחזקת גימיק, כמו היצירה כולה, שספק בעיניי אם בר-לב יכולה להחזיק בעזרתה אלבום שלם. כאי.פי. הוא מאוד מרענן, מסקרן ומבטיח, ועובדה שהרעיון הצליח לגייס מספיק תומכי הדסטארט להפקתו. לארבעת השירים, כולם באנגלית, איכויות של להיטים.

  

 (עצמאי)



07/06/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע