סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן "בדד" בפסטיבל ישראל: הפקת מופת
 

 
 
מאיה ונינט, היו אחראיות גם למעמד המרגש והביצוע המרסק של "ים של דמעות", ואיך שלא...כשקולה של טייב קורע את הדממה, מעיר רוחות של אלפי שנים בעיר העתיקה, מצית געגוע עמוק ומציף את העיניים בים של דמעות. כמה שנים עברו מאז ניצנים? טייב עדיין מוצאת בתוך נשמתה כוחות ותעצומות נפש להאפיל על עצמה, כמי שאומרת שהשיר הזה הוא שיר כאב ניצחי ואתגר בלתי נגמר"
אנסמבל בן 12 מוזיקאים בניצוחו של רע מוכיח יצר הפקה פסטיבלית מפוארת משירי זהר ארגוב


את הוויכוח האתי-מוסרי נניח בצד. לטעמי, הוא כבר לא רלוונטי. המורשת המוזיקלית – המושרת בעצם, כיון שלא היה יוצר - של זהר ארגוב, חזקה מכל מחלוקת. עובדה שהיא שורדת, מלווה וחיה איתנו ביום יום. חוצה רשימות שידור, נוכחת בציבוריות וחודרת גם מבעד לחלונות סגורים ולאטמי אוזניים. עדות לחיוניות השפעה והשראה מיתיות כמעט בפופ הישראלי ובחברה שסביבו.

הרוקנרול היכה בשנית

ההפקה המוזיקלית של "בדד", המסע המוזיקלי שהוביל המוזיקאי רע מוכיח בשירים של הזמר זהר ארגוב בעבור פסטיבל ישראל הנוכחי, היא אחת המוצדקות והמנומקות יותר שנשמעו במסגרת זו השנה ואולי גם מאז ומעולם.

אפשר לחלוק על מיקומה, בחצר מוזיאון מגדל דוד בעיר העתיקה של ירושלים. אתר פתוח, לא הכי נוח לישיבה, לצפייה ולהאזנה. מדוע לא, אם כבר מורשת, באחד מאולמות היוקרה של תיאטרון ירושלים? בדיעבד, נוכח מוצקותה התמאטית-מוזיקלית, התכבדה הפקה מיוחדת זו במיקום נדיר, מרהיב ויפהפה, במיוחד בתאורה הלילית הקסומה, שרק הלמה והשלימה את החוויה החד פעמית במחיצת השירים של ארגוב והאנסמבל של מוכיח.
 
שלושה שבועות קודם לכן פתחה את הפסטיבל הופעתו של שלום חנוך בבריכת השולטן, מרחק יידוי אבן מהמוזיאון. סוף סוף, נאנחנו בהנאה ובסיפוק, נכנס הרוק'נרול בשער הראשי של הפסטיבל. אולם לא ציפינו שהוא, הרוק'נרול, יחזור ויכה שנית ועוד במקום הכי לא צפוי ועם ההפקה הכי מפתיעה, דווקא אצל זהר ארגוב.

טוב, לא לגמרי רוק, אבל אלה היו האנרגיות. כי ככה זה אצל מוכיח, מהנועזים, ההרפתקנים והמיומנים במוזיקאים שלנו ב-25 השנים האחרונות. וכמי שהתחנך על קלאסיקה, נשם רוק'נרול והתאהב באלקטרוניקה, הוסיף מוכיח בסוף השבוע החולף להפקות המופת שלו עם ברי סחרוף ("סימנים של חולשה" מ-93', ו"אדומי השפתות" מ-09') הפקת מופת נוספת.

   



בדד-דודי-סעד04.jpg
"בדד", צילום: דודי סעד


ביצוע מרסק ל"ים של דמעות"

החיבור ל"אדומי השפתות", שהתבסס על השירים של ר' שלמה אבן גבירול, מתאים יותר לענייננו, ולו רק מחמת הריחוק הבסיסי לכאורה בראשית התהליך, והחיבור בין מזרח למערב שהוא הוליד.

מוכיח, מחלוצי השימוש במחשבים, בתכנות ובסאמפלרים בפופ המקומי, עשה זאת גם לזהר ארגוב, עם חבורה של 11 נגנים וזמרים, ועם עיבודים מלאי נפח, ששילבו אלקטרוניקה, שכבות של קלידים ודגימות, עם גיטרות רוק'נרול, ביטים וקצבים מזרחיים בתופים (שלו) ובכלי הקשה מגוונים (בידי חבריו לאנסמבל), וסיוע משני נשפנים מעולים, גרשון וייסרפירר (שזכה למחרת בפרס התיאטרון על כתיבת המוזיקה להצגה "צוענים של יפו") בטרומבון ואבישי כהן בחצוצרה. שני אלה הוסיפו לצליל גם גרוב, גם ניחוח ג'אז ביג בנדי, ובעיקר עסיסיות של תזמורת שמחות ים תיכונית - גלימה חדשה ומרהיבה לשירים, שאותם שמענו כבר מאות ואלפי פעמים, אך לא כך.

אפילו לא את שיר הנושא (מלים: עמשי לוין, לחן: עוזי מלמד), שבביצועו התכבדה נינט טייב לנעילת החלק הרשמי, קודם ההדרנים. טייב, היחידה שניצבה על הבמה מתחילת המופע (עם "אלינור") ועד סופו, עניין של שעה וחצי (ללמד על האנסמבליות חסרת האגו של האירוע), השאירה הרחק מאחוריה את הילדה הנרגשת של "כוכב נולד", וטענה את שירתה בבגרות ובתבונה של אשה ואמא (!) בידיעה העמוקה ש"גם דמעות הן רק הבל/ שיר מזמור אין לסבל/ שיר מזמור של אילמים". אך גם בדעתנות של אמנית סקרנית ומתפתחת.

פינאלה מרשים זה היה האפטר-שוק של שיא הרגש והרעד שבלב. טייב ומאיה בלזיצמן, שמנהלות זוגיות בימתית יציבה ופורחת במופע משותף, היו חתומות על השיא הכפול שקדם רק במעט. ראשיתו עם "אל נבקש" (מלים: תמי לוי, לחן: משה נגר) אותו שרה בלזיצמן כמעט א-קאפלה נטו, רק בליווי צביטות זהירות בצ'לו, מתפרקת וממגנטת במחויבות ובמסירות שלה. "יש דברים נסתרים/ לא נבין לא נדע/ נעשה גם דברים/ שנראים בלי סיבה/ לא צריך כל דבר/ לחקור ולשאול/ לפעמים גם מותר / לא לדעת הכל". קולות הרקע של נינט ומשיכות הקשת של אדם שפלן על הגיטרה החשמלית, רק הוסיפו מסתורין לאניגמטיות הבלתי פתורה של השיר.

שתיהן, מאיה ונינט, היו אחראיות גם למעמד המרגש והביצוע המרסק של "ים של דמעות", ואיך שלא. רק שתיהן על הבמה (עם גרשון וייסרפירר נשען מאחור על העוד החשמלי כניצב מלח משתאה), כשקולה של טייב קורע את הדממה, מעיר רוחות של אלפי שנים בעיר העתיקה, מצית געגוע עמוק ומציף את העיניים בים של דמעות. כמה שנים עברו מאז ניצנים? טייב עדיין מוצאת בתוך נשמתה כוחות ותעצומות נפש להאפיל על עצמה, כמי שאומרת שהשיר הזה (מלים: זמירה חן, לחן: רפי גבאי) הוא שיר כאב ניצחי ואתגר בלתי נגמר.



בדד-דודי-סעד03.jpg
"בדד", צילום: דודי סעד

חתרני ומאתגר

כמרומז לעיל, מעבר לכבוד שהמופע חלק למורשת המוזיקלית של ארגוב - ועל כך הוא ראוי להצדעת ריספקט בלתי משתמעת, גם למפיק והמנהל האמנותי חיים שמש - חוסנו היה בכבוד וברצינות הגישה למעמד בכלל. בניגוד ל"כבר עברו השנים", ההצדעה שיארח אמפיפארק ראשון לציון בראשית החודש הבא, שבו צפויה רכבת אמנים וזמרים לעלות לבמה ולשיר ממיטב להיטיו של ארגוב, מופע זה הושתת על היכולות והכשרונות המגוונים והמשותפים של אחד עשר מוזיקאים.

הם (כולל תום מוכיח בבס) תפקדו כאנסמבל הומוגני לכל דבר. במיוחד ראוי לציון חלקם של הזמרים (נוסף על בלזיצמן וטייב, גם רביד כחלני ושי צברי) שאמנם נסוגו בסיום חלקם אל הירכתיים, אך המשיכו להיות חלק מההתרחשות בנגינה בכלי הקשה למיניהם (בהם פחי תיפוף ומכונות תיפוף אלקטרוניות) וגם גיטרה חשמלית מלווה (בידיה של טייב). נטעו הרגשה שמישהו עמל, התאמץ והשקיע בחגיגה המוזיקלית ובגיבוש הצליל, שלרגע אחד לא היה מזוייף או מתחנף, אלא חתרני ומאתגר, מאחד ומאלף. גם מעלף.

גם לא חלקו של יהודה קיסר, נגן הגיטרה החשמלית האגדי, ש"לוהק" בתבונה כנגן אורח, כנציג לצליל האותנטי. ואין מה לחשוד בכוונות "מסחריות" ובקריצה לטעם הקהל בהצטרפותו של הקיסר עם המגבעת, בעיקר מפני שנשמר בסוד והגיע כהפתעה נעימה. ואפשר לראות את תפקידו כמאזן בין הסאונד הרוקי והאלקטרוני שהובל על ידי מוכיח בתופים והוד מושונוב בקלידים ובמחשבים, לבין הנגינה החמה והמתרוננת של פעם.

ולא אתפלא אם ליהוקו נבע גם מהתחושה שישנם שירים שהגנום שלהם חזק מהכל ולשדם האתני אינו ניתן להמרה. כמו "עת דודים כלה" (מלים: ר' חיים בן סהל, לחן: עממי) ששר צברי (וקיסר ניהל דו קרב אינסטרומנטלי עם מושונוב), "עוד יום יבוא" (מלים של יוני אאיטרו, דדי חובשי, יורם טהר לב, צוריאל לוי ושלומי סרנגה, לחן: אברהם דוד הכהן) שכחלני סילסל וחולל בווירטואוזיות, ו"סוד המזלות" (מלים: אביהו מדינה, לחן מדינה ומשה בן מוש), כהדרן אחרון, שאותו צברי סיים בשירת נשמה כשל זמר פלמנקו ניחר, ובתקווה משותפת ש"כל מה שנותר ...הוא רק לצפות/ ובעתיד הלוואי ותתגשמנה התקוות".

יודעים מה? גם ההדרן הראשון, "הפרח בגני" (מלים: אביהו מדינה, לחן: מדינה ומוש בן מוש), שייך לקבוצה זו. אמנם כהן פתח אותו בסולו מלומד ומרחיק עדות בחצוצרה, ומוכיח לקח אותו למחוזות הרגאיי בג'מאיקה, כשכחלני, הסולן, פיזר למענו את הדרד-לוקס שלראשו, כמזדהה עם הז'אנר, אבל בנשמתו "הפרח בגני" היה ונשאר (ומן הסתם גם יישאר) תפארת הפופ הים תיכוני, ולא משנה איך יעבדו אותו.


בדד-דודי-סעד01.jpg
"בדד", צילום: דודי סעד

הפקה פסטיבלית לתפארת

כאמור, טייב פתחה את המופע. בהפתעה, מאחורי התופים דווקא, הטריטוריה הטבעית של מוכיח. במאוואל רוטט ומרטיט שלא הבטיח את "אלינור" (מלים: ג'קי מקייטן, לחן: כריסטוס ניקולופולוס) אך מימש בתאווה וביבבה את עובדת היותה יפה כמו מלאך, וגם רימז בפרוג העוצמתי שחולל מולה מושונוב שקווי המיתאר אמנם יישארו אתניים אבל הצורה תחצה גבולות.

צברי, ברגישותו האופיינית ובאיפוק לא אופייני, שר את "עוד דקה את נעלמת" (מלים ולחן: רמי לב), והמשיך בשירה מרשימה הרבה יותר, עוצרת נשימה אפילו, עם "את לי לילה", אחד הקאוורים הגדולים של ארגוב (מלים: יואל גוב ארי ובעז שרעבי, לחן שרעבי). כחלני, מנהיג יאמן בלוז, ההרכב האתנו-אפריקאי-ג'אזי, והקול הכי נאמן למקור בערב, סילסול בווירטואזיות את "נכון להיום" (מלים: שאול בן שאול, לחן: אבנר גדסי).

בלזיצמן, תחילה עם הצ'לו בהמשך עם תשוקתה, התעמתה עם "עד מתי אלוהיי" (מלים: עוזי חיטמן ללחן טורקי). הבקשה שלה היתה שקטה ומצמיתה, מגייסת את הכאב מתהומות הלב, נותנת אות לגעש קלידים וגיטרות (כולל של נינט!).

את "עינייך החומות" (מלים: סוזי סרנגה ללחן יווני) היא החלה בשירה, באותה מסירות תובענית ובלתי מתפרשת, כשצברי תומך מאחור בפאלצט מטורף. טייב, מעמדה אחורית, עם החשמלית, טוותה את סיפור החלומות של "מה לך ילדה" (מלים ולחן: משה נגר), כשבלזיצמן מצטרפת בשירה ומוכיח מנהל את השיר כג'אנגל-פסיכאדלי מהדהד.


מה אגיד? מופע נהדר, מרגש ומלהיב. הפקה פסטיבלית לתפארת. עכשיו נותר רק לחכות לאלבום, לחלוק את ההישג הגדול עם מי שנשארו בבית.



בדד-דודי-סעד02.jpg
"בדד", צילום: דודי סעד


בדד, מסע מוזיקלי בהשראת זהר ארגוב., במסגרת פסטיבל ישראל 2015,  מוזיאון מגדל דוד ירושלים. חמישי 18 ביוני 2015


למועדי מופעים >

21/06/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע