סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן רשמים מפסטיבל הפסנתר 2015
 

 
 
שלומית אהרון ורונית שחר מוחמצות, נצ'י נצ' מעורר גאווה פתח תקוואית וצחי הלוי מרגש


שלומית אהרון - עוד הזדמנות הוחמצה

בניסיון משותף שלי ושל היושב לשמאלי להסביר-להבין איך ומדוע מתקשה הזמרת שלומית אהרון להחזיק בשיא את הקריירה שלה, סיכמנו-הסכמנו שנינו שהיא זמרת מופלאה, ווקאליסטית בחסד ומבצעת מרגשת. אז מה לא עובד אצל אהרון שהיא אפילו לא מצליחה למלא את מופע ההשקה שלה את אלבומה האחרון "שקט אמיתי", בערב הפתיחה של פסטיבל הפסנתר, באולם אסיא?

ההסבר שלי פשוט וכמעט בנאלי. היא אכן זמרת משובחת, אחת הטובות שהיכרנו. הביצוע שלה את "תמונה קטנה" (מלים: שחר אריאל, לחן: מרקטה אירגלובה מהסרט "Once") הוא מעמד אופראי-קלאסי-קולנועי מפעים באיכויות שמעמידות בצל את סלין דיון, ממש כמו "עוד רגעים אחדים" (שכתבה ותומר הדדי הלחין על מידותיה הקלאסיות) או "אגדה אבודה" הוותיק (שכתבה ביחד עם יובל דור, בעלה לשעבר) שאיתו היא בוחרת לסיים את ההופעה.

אולם הרגעים הבימתיים הגדולים באמת של שלומית הם כשיש לצידה גבר או גברים. אז משתחררת הנשיות שלה, הסקסיות העצורה שבה יוצאת למחול מאתגר ומסעיר, והבמה ניצתת בלהט ותשוקה שגם אם אינם מיניים, הם מקצועיים בעליל. ראו את שיתופי הפעולה שלה עם "הכל עובר חביבי", ייבגני שפובלוב ושלושת הטנורים. לבד, כסולנית, היא מתקשה לשחזר את הרגעים והרגשות האלה.

לכאורה, פסטיבל הפסנתר איפשר לה, בהנחת עבודה בסיסית, ליצור שילוב-עימות כזה. אולם הבחירה במיקי גבריאלוב, לא תדלקה את המופע שלא נבנה סביבו וגם לא סיפק את הסחורה. וזאת מבלי לבוא בטענות לגבריאלוב שהוזמן בצדק, כמי שהלחין את "הלב יזכור" היפה (מלים:ארז ברזוליק) באלבומה האחרון והתארח לביצוע קורקטי שלו. אולם במקום לתת לזה סיכוי, עם לפחות שיר אחד נוסף (היה כזה בתכנית, "הכניסיני תחת כנפך", אך נפל), ההזדמנות לא מוצתה וגבריאלוב, שהוגדר כ"אורח מיוחד", סיים את חלקו בביצוע סולו של "הופ הופ" הטורקי והלא שייך שלו.

נכון ששלמה ארצי (שכתב שניים משירי "שקט אמיתי": "תגיד לי" על געגועיה לאביה ו"לונדון" שאותו אימצה בחדווה כאילו היה סיפור אהבה שהיא חוותה) היה אופציה חלומית, מרגשת ומסעירה יותר, אבל גם הסטת הפסנתר למרכז (זה הפסטיבל, לא?) והפקדתו, ולו אד-הוק, בידי נגן-זמר עם יכולת לדיאלוג קולי, היו מכניסות יותר, צבע, עניין ודרמה. במיוחד בלהיטי העבר "על מדרגות הרבנות" ו"הלילה", אך גם בסטנדרטים "רועֶה ורועָה" ו"שני שושנים"  ואפילו ב"נהיה אשר נהיה" שכתבה עם בנה דניאל.



שלומית אהרון צילום ליאור רוטשטיין.jpg
שלומית אהרון: (צילום: ליאור רוטשטיין)


 

עם דרור אלכסנדר, פסנתרנה הוותיק, זה לא יכול לקרות (וגם אליו אין טענות). וכך, למרות הניסיון לצבוע חלק מהשירים בגוונים אתניים ושל מוזיקת עולם (הפקה מוזיקלית של אייל מזיג), קיבלנו את שלומית אהרון המוכרת בלבד, ללא ערך מוסף. לאוהדיה אולי זה מספיק. אני יצאתי בתחושה שעוד הזדמנות הוחמצה.

שלומית אהרון, שקט אמיתי. אולם אסיא. רביעי, 21 באוקטובר 2015

נצ'י נצ' - אחלה סוואגה
 
"תגיד, אתה מעריץ ותיק של נצ'י נצ'?", ניסה להסתלבט עליי, מן הסתם כאחד המבוגרים בקהל, הצעיר שהתיישב לימיני. "עוד מלפני שהוא ידע שהוא כזה", ניסיתי להתחכם. "כן", אמר. "גם אנחנו. אנחנו משערי תקווה", הוסיף ורמז לחבר שלצדו. "הו", אמרתי. "אני עוד מקודם. מהשכונה בה גרו אביו ודודיו בפתח תקוה".

נצ'י נצ' (לבנבן באמהרית, כינוי שהדביקו לרביד פלוטניק, בן 28 בעוד חודשיים, חבריו יוצאי אתיופיה עימם הקים את "פרודוקס", הלהקה שבה ביטא לראשונה את כישורי הראפ שלו) הוא אחד השמות הלוהטים בזירת ההיפ-הופ הישראלית בשנה החולפת, ואחד הטוענים לכתר "מלך הראפ של המזרח התיכון", אחד השירים המובילים ב"ברוכים הבאים לפתח תקוה" אלבום הסולו השלישי שלו, שעל כנפיו הגיע לפסטיבל.

קיום הופעת היפ-הופ בפסטיבל הפסנתר הוא בגדר משימה בלתי אפשרית, במיוחד על הבמה הזערורית (אף שגלשה אל השורה הראשונה) של אולם קאופמן שמשמש בימים כתיקונם כאולם קולנוע, ואין לו כלל אחרי הקלעים.
הוסיפו לזה את ההחלטה האמנותית האמיצה לקיים הופעה אקוסטית (?), ללא כלים חשמליים, אפילו לא מחשבים, והעובדה שקהל הצופים מנוע מלעמוד (אולם קולנוע, עם שיפוע מודגש ותקרה גבוהה...) באירוע מוזיקלי שעמידה היא חלק מה-DNA  שלו, ותעריכו עוד יותר את הסכמתו ונכונותו של נצ'י נצ' להרים את הכפפה.

ההופעה התבססה בעיקר על שירים מאלבומו האחרון (תשעה משנים עשר!) ומאלבומו הקודם "בור ועם הארץ" (2013). התנאים לא היו אידיאליים כאמור, אבל עם הרבה הומור, רוח טובה ואופטימיות, להיטים מוכרים לאוהדיו הנאמנים, והיענות נלהבת שלהם, שחזר בדבקות על מילות, שורות וסיסמאות מפתח (בום שאקה לאק!) ושרו בכל מקום שאפשר היה, פלוטניק התמודד בגבורה עם המשימה.

הוא לא זמר, כפי שמוכיח ההומאז' האמיץ שלו ל"עבודה שחורה" של אהוד בנאי, אבל הוא ראפר בנשמה, עם כשרון קופירייטרי לפאנצ'ים מחורזים, לציטטות אינטליגנטיות, לפראזות קליטות,  ללחנים תכליתיים ולביטים כובשים. הוא גם מאלתר בקלילות. "תהיו סבלניים אתי", חזר וביקש נוכח הסיטואציה. ובאחת הפעמים קבל: "אתם נורא מפויסים הערב. זה מפני שאתם לא בבארבי?".

אני אוהב את הגישה הרכה וטובת המזג שלו לצופים. יש לו אחלה סוואגה, אם להשתמש במלה אמהרית שגורה אצלו. הדוביות הגופנית שלו מתבטאת לא רק ביחס לקהל ובתנועה, אלא גם באמירה ובנושאי השירים, שמבטאים ומקיפים מגוון עניינים זוגיים ומשפחתיים, חברתיים וחינוכיים, ויש בהם המון אהבה, הערכה והכרת תודה לעיר הולדתו, כמובע בשם האלבום ובשורות חלק לא מבוטל מהשירים, כמו "יום חדש", להיטו הנוכחי בגלגל"צ, "תהילה" סינגל קודם על אהבת נעוריו, אחת ג'ניפר לופז מפתח תקוה, או "למרות הכל" – לכאורה שיר של זוגיות, השתדלויות והשלמה עם חסרונות, למעשה שיר על זהות וגאווה עירונית. וכפתח תקוואי אני בהחלט גאה בו.

גם המוזיקה של נצ'י נצ' מגוונת. ניזונה מהשפעות רבות, מאתיופיה ("מוזיקה טובה") עד ג'מייקה ("איידישע ראסטה מן" הרגאיי-בלוזי או הדאנס הול ב"סבבה"), ושופעת מחוות מרגשות - כמו ב"חסידה צחורה", קולאז' יפהפה וצובט, שמוקדש לאמו שנפטרה כשהיה בן 12, ב"כלב מי שלא אוהב אותך", גם הוא הומאז' למוזיקה ים תיכונית (עם ציטוט מ"השמחות" של ישראל ברייט), או "ממשלה זה פשע מאורגן", ששאל בערמומיות מקולגות היפ-הופ ששרים באנגלית.

   

אי אפשר שלא להחמיא לארבעת הנגנים שאתו: שחר בר לי בכלי הקשה, שהחזיק את הקצב, דוד בנימיני בבס אקוסטי, רן רייטן שתמרן בכשרון ובפני ספינקס בין פסנתר, קלידים ואקורדיון, ובעיקר איציק פצצתי, שכשמו הרהיב בהפקה המוזיקלית, בגיטרה, בהשמעת קולות ובמיוחד בשירה וירטואוזית ממש. בבארבי, אני משוכנע, זה נשמע פצצה.

נצ'י נצ' בפסטיבל הפסנתר. אולם קאופמן. רביעי, 21 באוקטובר 2015

צחי הלוי- חם בלב וטוב בנשמה 
 
ההפתעות מחכות במקומות הלא צפויים. כמו ב"כיוונים" של צחי הלוי. לא יודע מה גרם לי לבחור דווקא בהופעה זו במשבצת הזמן שלה. בכל זאת, את הסרט המהולל "בית לחם" ואת סדרת הטלוויזיה המוערכת "פאודה" לא ראיתי. וכשראיתי אותו לאחרונה, ממש עם צאת אלבום הבכורה שלו "כיוונים", אי שם ב-2013, לא יצאתי מגדרי. הימרתי (ולא מפני שנולד בפתח תקוה) ולגמרי לא הצטערתי.

להלוי, שבטרם הקריירה הקולנועית המפתיעה שלו, נחשף ב-The Voice, אישיות בימתית מקסימה וכובשת. כזו שמתחילה משום מקום ומחלחלת עמוק פנימה, עם השקט הפנימי, החיוך המתוק, הדיבור הרך והשירה המרגשת.
בהופעתו שהתארכה מעבר למתוכנן (ככה זה כשנהנים) הוא כלל שירים מאלבומו הראשון (שישה) ואחרים - חלקם חדשים וחלקם גרסאות שלו לשירים של אחרים. הוא עשה זאת (עם גיטרה אקוסטית לפרקים) בארבע שפות שונות (עברית, אנגלית, צרפתית וגם ערבית) כשאותו מלווים שלושה נגנים: אלון פרימן בפסנתר, שי חממי בבס חשמלי וספיר עספורי בכינור, עוד וסאז.

הסאונד האקוסטי הבליט את איכויותיו כזמר מחונן, בעל טעם משובח, וכווקאליסט מיומן (ולא מפני ששירת ב"מיומנה" ואולי כן) השש לכל אתגר של משחקי קול, שינויי טונים וסולמות מרשימים ופאלצט מרהיב (כפי שהדגים ב"ערב עליי" מ"כיוונים").

הלוי ששר בעיקר על אהבה וזוגיות, על חיפוש עוגן בחיים וטעם להם, רצוי בשניים. הוא שר (בישיבה!) ברוח טובה ובנעימות, תמהיל מנומק של שירים מכיוונים שונים, שמתגבשים בסופו של דבר לאיזה בלוז ישראלי, שיש בו גם השפעות אנדלוסיות, גם רוקאבילי, וגם הזמנה לכפיים ולחאפלה.

ההופעה התחילה באיטיות ובהססנות יחסיות (עם "סביבון" הוותיק ו"ולי יש אותך", הסינגל האחרון שלו ברדיו), התחממה ב"האחת" וב"ערב עליי", והמריאה דווקא עם "טמלי מעאכּ" (במקור של הזמר המצרי עמר דיאב) שהוא שר ב"פאודה". הרבה רגש ואמפטיה יש בשירתו בערבית, ולא פחות גם ב-Love Song העוקב של "הקיור", שמקבל טוויסט מרתק עם נגינת הפסנתר ועדיין נשאר המנון הופעה מסעיר גם בביצועו.

   
 

גם השירים החדשים – "אנה אלך" (שחיבר במיוחד לנישואי חבר ועתה הופכו לנחלת הכלל), "הי הי הי (בא לי קצת ללכת)" הרוק'נרולי, "ג'יימס דין" באנגלית, גם הוא רוקי-פולקי-בלוזי ו"מלך קטן" בצרפתית, כראיי אלג'יראי (שני האחרונים נכתבו עם בנו) - הפכו כבר בהיכרות הראשונה, לידידים ותיקים, לחברים רצויים ולחביבים על הקהל וכפות ידיו.

לבקשת הקהל הוא נעתר עם "החיילים רצים" בהרכב נגנים מלא, וקינח (רק הוא, האקוסטית ופרימן בפסנתר) עם Feeling Good של נינה סימון האגדית ("It’s A New Dawn, It’s A New Day, It’s A New Life") בביצוע נפלא, עוצר נשימה. שמונים דקות של חם בלב וטוב בנשמה. גם אם לא כיוון, הוא קלע בול.

צחי הלוי, כיוונים. גלריה ישראלית. שישי, 23 באוקטובר 2015 



צחי הלוי צילום שרון עובדיה.jpg
צחי הלוי (צילום: שרון עובדיה)

רונית שחר שרה ג'וני מיטשל- דורש עיבוי, עיצוב ומיצוב
 
גם האכזבות מכות במקומות הבטוחים. בעצם, אכזבה היא מלה גדולה ואכזרית מדי להתמודדות של רונית שחר במחווה לג'וני מיטשל. הוגן יותר לומר שיש לה עוד עבודה אם כוונתה להציג הומאז' מכובד וראוי למורשת של אחת היוצרות החשובות בפולק-רוק של המאה העשרים. במיוחד אם נקודת המוצא היא אישית – השפעתה של מיטשל על שחר כמוזיקאית, זמרת ויוצרת.

הרעיון נהדר. להשתמש ב-Blue אלבומה המשובח של מיטשל מ-1971, לחגוג 45 שנה לצאתו (לאורך השנה הבאה) ולכלול שירים מתקופות ואלבומים אחרים ואת המוזיקה שלה בכלל. הכתיבה האישית, הכנה וגלויית הלב והצבעים המלנכוליים-נוסטלגיים, הולמים היטב את הסאונד המכונס והאינטימי של שחר. אגב, את Blue ייצגו רק שני שירים – שיר הנושא ו-River. באותה מידה יכלה לחגוג 45 שנה ל-Ladies of the Canyon מ-1970, שממנו שאלה ארבעה להיטי ענק - For Free, Big Yellow Taxi, Woodstock ו-Circle Game.

מצד אחד, שחר הצליחה להפוך לשלה את 15 השירים בהופעה. מצד אחר, ציפיתי למשהו אחר, קצת אחר לפחות. גם לניסיון כלשהו לתרגם חלק מהשירים לעברית. אם לא תרגום מהוקצע, לפחות תרגום חופשי וחלקי, כזה שמשובץ וזרוע בין שורות השירים. מלבד באחד, New York, שבו התחברה לראשונה במופע לגיטרה חשמלית, זה לא קרה.

גם הציפייה האחרת, להאזין לשירים של שחר שמתכתבים עם מיטשל או שנכתבו בהשראתה, נכזבה. שחר הודתה שהמסע בתוך עולמה של ג'וני מיטשל הוא גם מסע לתוך עצמה, אבל הזכירה רק שיר אחד שכתבה, בעקבות For Free, אולם לא רק שלא דגמה אותו גם לא נקבה בשמו. כמה מאכזב.

הרגישות האנושית והחברתית של מיטשל, מתאימה לרגישות ההבעה והשירה של שחר, כמו היכולת להפוך תמונות וזכרונות מן העבר לשירים נוגעים וכואבים. אולם להבדיל מהשירה, אין בכישורי הסיפורת הנבוכים והמהוססים של שחר, להבהיר את נקודות ההשקה ואת התמונה בכללותה. היא מלמלה משהו בהקדמות ל -Amelia (על הטייסת אמיליה ריינהרט שהיעלמותה הסעירה את העולם) Cherokee Louise, Chinese Cafe ול- For Free (על נגן רחוב שפגשה בתחתית) אבל לא סדור וקוהרנטי.


 
רונית שחר (תמונת יחסי ציבור)

ואולי צריכה שחר להיעזר בסמכות מומחית ובקיאה (יואב קוטנר, קובי מידן או בועז כהן למשל) שתנסח בעבורה את סיפור הרקע, של מיטשל ושלה, שתבהיר את הרקע לשירים, את נקודות ההשפעה וההשקה. ואם היא עצמה לא תספר אותם, שיעשה זאת מנחה-אורח או מישהו מנגניה, ובלבד שהמחווה אכן תהיה מחווה מושלמת. לא קונצרט מוסבר, אבל מתובל בפרטים מהותיים ואף פיקנטיים, בהחלט כן. כי לגלות שהיא קראה ספרים על מיטשל ועשתה מחקר ממש כמו שחקן שנכנס לתפקיד במחזה או בתסריט נחשק, ולספר אנקדוטה שולית על כיוון גיטרה במשך שעתיים, זה לא מספק.

על פניו, החומרים מצוינים. גם Bethlehem, Come in from the Cold, Brave, Help Me ו-Both Sides Now שם. גם הרכב הנגנים מצוין – שחר באקוסטית ובחשמלית, ורד פיקר בפסנתר, בקלידים ובשירה, קרן טפרברג בתופים ואורי וינוקור בבס. יש בשר למופע מנומק בעבור אוהדיה ואוהבי השירה של ג'וני מיטשל. אבל שחר חייבת לעבות אותו, לעצב ולמצב אותו.

עוד אספר כי רגעי השיא בהופעה היו בהתארחותה של מאיה איזקוביץ' המופלאה. גם היא תלמידה וממשיכה, של מיטשל ושל שחר. לא רק שגנבה את ההצגה, בצבע ובאנרגיה שסיפקה, גם שרה את השיר היחיד של שחר במופע, "תרגעי עכשיו".

רונית שחר, מחווה לג'וני מיטשל. אולם קאופמן. שישי, 23 באוקטובר 2015



25/10/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע