סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: עדן בן זקן ושני יצהרי
 

 
 
שני אלבומי בכורה נשיים מוכיחים שעולם הפופ הים תיכוני נשלט על ידי גברים


אם אתם מבקשים הדגמה לכך שהפופ הים תיכוני נשלט בידי גברים, מותאם לצרכים של גברים ונכתב בידי גברים, אלבומי הבכורה של עדן בן זקן ושני יצהרי, הם דוגמאות מצוינות.

עדן בן זקן - מלכת השושנים

מתוך עשרה שירים של בן זקן, רק אחד נכתב בידי נשים, כמו "מנגינה", אותו כתבו חנה ודנה לפידות, אם ובתה. לטעמי, זה השיר הכי חשוב באלבום, השיר הכי מרגש בו, ובקול הכי נכון שלה ובשבילה. את השאר חיברו גברים ולא תמיד ניתן לדעת אם אלה החיים שלה, כפי שהיא ביקשה שיכתבו, או אלה הגחמות שלהם, כלומר כפי שהם היו רוצים להישמע בפי נשים.

למרבה המזל עדן בן זקן נחלצת איכשהו מהמלכודת, בזכות נעוריה התוססים והכובשים, שעוררו הרבה סימפטיה בעונת ה-X-FACTOR שבה נטלה חלק. אלבום הבכורה שלה אינו מושלם. בכלל, יותר מאלבום  הוא אוסף להיטים. ככה זה כש-11 שיריו (אחד הוא הומאז' ל"אלבינה" של אישתר) הופקו מוזיקלית בידי שמונה מוזיקאים שונים (עם בולטות לעוד, בגלמה, ג'מבוש ו...בנג'ו). אבל הוא מחזיק אותה כמרעננת הרשמית של הסצנה, אם לא כביצת הזהב שלה.

היא שרה על אהבות ונעורים, על חוויות מהשכונה ומהמרחב ועל רצון לכבוש את העולם, על אף שכאן הלב, תרתי משמע. למרות שחלק מהשירים הם בלדות בכי, בצליל טורקי-ערבי שכמו ממשיך את דרכן של מלכות כזהבה בן ודיקלה, ההרגשה היא שבן זקן מצליחה לכייף ולוקחת את החיים בקלות, ושרה במשובה, עם קריצה ממזרית ומודעת לעצמה. וגם אם זה לא כך, כיף לחשוב שיש מישהו שמרענן במשחק ובהומור את הז'אנר הרציני כל כך, לפחות מאז "יאללה לך הביתה מוטי" של שרית חדד.

עדן-בן-זקן-גיא-כושי-יריב-פיין.jpg
עדן בן זקן (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

   


שיר הנושא ("קוראים לי בשכונה מלכת השושנים/ כל מה שבא ליד אני הופכת לקוצים..."), "כמה רזית" ("מאמי מאמי, מה תגיד לה כשהיא עצובה/ כמה רזית, את עוד רגע נעלמת..."), "נרדמת" ("סגרנו חדר עם מרפסת, שילמנו גם תוספת... הזמנו ים של פינוקים לחדר...") או "שומרת מרחק" ("...אני יודעת כבר לאן אתה נוסע/ אז לך לשם ואל תחזור בחזרה"), מתובלים באותו הומור, גם עצמי, ולא רק במלות השירים, אלא גם במבע, בהגשה ובטון השירה.

שלא לדבר על "לטוס לאירופה" הקופצני של הנרי שנשמע אמנם כמו שיר ששרית חדד ויתרה עליו אבל גם כתשובה ל"טרמינל 3" של דודו אהרון, ואפילו ל-"שיכורים מאהבה" תשובה אלקטרונית כפולה לבלגן של ליאור נרקיס ול"תל אביב" של עומר אדם, שנועל את האלבום (לפני שני רה-מיקסים, ובסך הכל 48:32 דקות) בידיעה שאין לנו ארץ אחרת.

גם הרצינות "הקלאסית" של "שורף לי בעיניים", לא תקלקל בעבורה את השורה. כי בן זקן היא מתוקה אמיתית. בת עשרה משעשעת ומשועשעת, מצחיקולה, שובבה ומתוקה. שרה שירים נעריים של בת גילה, פופית כמו שגילה מתיר ומציע. היא עדיין לא מבושלת מספיק. כך למשל, לא יזיק לה פיתוח קול, כדי לפתוח לה יותר את הגרון, שלא תישמע עצורה בשירה ובהפגנת רגשות. אבל יש מקום להאמין שהיא תתבשל ותתחשל ואם תתחיל לכתוב וליצור בעצמה, ולהיות אחראית ושקולה בבחירותיה, אולי יש כאן בסיס למלכות חדשה.

רק בסבלנות איתה. לא להיטים בפרוטה, ומפיק אחד, בבקשה! כי האופי, הצבע, הדעה והאמירה ("פיסה מזכרוני"? "שומרת מרחק"?) חשובים הרבה יותר מההצלחה העכשווית. במיוחד אם עדן בן זקן רוצה להתמודד על הבכורה ולא להיות מודחת בסיבוב הבא.

עדן בן זקן. ארומה/NMC united

  



שני יצהרי - י'בניתי

אצל שני יצהרי, גם היא פליטת ריאליטי זניח, המצב בעייתי עוד יותר. כמי שסומנה כטוענת לכתר כבר לפני שנים ונשחקה מאז בידי כוחות גבריים (שאף הובילו אותה לעימותים משפטיים), אלבום הבכורה שלה, שמורכב מ-12 רצועות, בהן עשרה שירים מקוריים, על פני 45:05 דקות, מפורר עוד יותר. ראשוני שיריו הוקלטו כבר לפני שש שנים, והאחרים ראו אור מאז לאורך השנים.

וכך יצהרי התמלכדה: מצד אחד, חייבת היתה להוציא ולהיפטר מהאלבום המייסר והמתיש הזה, שגזל את היפות בשנותיה; מצד שני, אולי עדיף היה לגנוז אותו, ולפנות את המאמצים, המשאבים ותעצומות הנפש לאלבום הבא, הראשון באמת שלה.

למרבה הצער, הדילמה הזו מומחשת ומקופלת בין רצועות האלבום. אמנם שיריו מייצגים אהבה נכזבת, פצועה אך מתגברת, ואשה מנוסה ובוגרת, כזו שאי אפשר לעבוד עליה ("כמה כמה") וכזו שהיא פאם פאטאל ("צמוד צמוד" ו"היא רוצה"). אולם כמי שהחליטה (או החליטו בעבורה?) לגמור עם האלבום הזה אחת ולתמיד, הוא אלבום עייף, חסר להט ותשוקה, חסר בו שפיץ ושירים לנצח. אין בו מה שהיא עצמה מבקשת ב"מה שמגיע לי" מ-2012, של דן פרבר ואורן עמנואל: תרגשי אותנו, תבעירי בנו אש.

שני-יצהרי-צילום-ערן-לוי.jpg
שני יצהרי (צילום: ערן לוי)

  


זה גם מפני שיצהרי, המוכשרת לכשעצמה, לא מצליחה לטוות אמירה וקול משלה. ראשית, כל השירים נכתבו בידי גברים. אף לא יוצרת אחת; שנית, אולי במוצא, בשם, במראה ובזיהוי, יצהרי משוייכת אוטומטית לצד הים-תיכוני של הפופ. בפועל – זה לא הצבע, הקול ואף לא ההעדפה האמנותית שלה. הסלסול טבעי והמובנה בקושי מורגש, והיא נשמעת כמו הרבה זמרות אחרות, רק לא כמו ששני יצהרי צריכה להישמע.

ב"תמסור לו", פופ של מוזיקת עולם שפותח וב"קצת מזל", פופ שמנסה להיות דרמטי ולרגש, היא חיה בטריטוריה של מירי מסיקה; ב"תכזינה", לכאורה הלהיט המוביל של האלבום, שיר על גברים מריירים למראה החתיכה של השכונה, היא רוצה להיות ריקי גל (ואם יורשה לי ניחוש, זו נטיית הלב שלה); על "צמוד צמוד" מאפיל צלה הגדול של שרית חדד; וב"מה שמגיע לי" היא נשמעת כאחת הסולניות חסרות הפנים של עידן רייכל.

שיר הנושא, שיר כאילו אישי, על השאיפה להצליח כנגד כל הקשיים, שנשמע כמו פגישה בין הג'יפסי קינגס למוש בן ארי, מאפיין יותר מהכל: העיבוד מזרחי-כביכול, אבל היא שרה פופ נטורל לגמרי, כך שאם יש זהות ים תיכונית היא מטושטשת לטובת נטיה פופית מובהקת.

כמו בריבוי רצועות דנסיות, למועדונים, על בסיס אלקטרוניקה, מחשבים, תכנותים וסינתיסייזרים: "כמה כמה", "היא רוצה" (עם גיטרות רוק'נרוליות מפתיעות!), "גלובוס" ו"אגו" שאמור היה, ב-2011, כשיתוף פעולה של יוסי גיספן ועדי ליאון, לספק לה להיט דגל, ואין בו שום הומור, קריצה או חיוך. רק אותה רצינות תהומית ים תיכונית שורשית. וזה אף שהכותבים (להוציא שניים-שלושה) לא נחשבים יוצרים "מזרחיים" (גם לא יוני רועה) – לא מגזרית ולא אמנותית.

ההרגשה היא שיצהרי לא שרה את השירים הנכונים לה, כמו ההחלטה השגויה אמנותית והמיותרת סגנונית לחדש - כבר ב-2013 - את "יעקב" של ללדין, ועוד פעמיים, גם כרה-מיקס דאנסי. יותר מזה, נדמה לי שהיא לא אוהבת את השירים שהיא שרה, ושהיא רוצה בכלל לשיר שירים אחרים, בידיעה שרק איתם היא תוכל להתמודד בליגת העל.

בשביל זה צריך שקט תעשייתי, הכוונה, אסרטיביות ועקשות, יצירה אישית, מומלץ נשית, והפקה מוזיקלית חד-ראשית ולא אוסף של מעבדים שמאבדים ביחד את הכיוון. ובעיקר ליצור ולבדל את הקול.

שני יצהרי. Play Records

  



30/11/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע