סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: עידן יניב כוכב פופ
 

 
 
אני חייב וידוי קטן. לא עשיתי חיים קלים ליניב בהתייחסות הקודמת שלי אליו. פשוט לא האמנתי לו. נכון שמשפט כמו 'צריך קודם למות כדי להיוולד מחדש' הוא לא הכי מקורי, אבל הוא מספיק חזק להאמין שבאלבום הזה יש משהו ממנו, מתוכו, אפילו מלבו, גם אם לא הוא כתב את השירים. כנראה שצריך משבר, מכה הגונה או איזו בומבה לקריירה, כדי להתבגר ולדעת להתגבר"
הזמר שהחל דרכו לפני עשור מראה שהמעבר מהז'אנר הים תיכוני לפופ הושלם


המיתוג של עידן יניב כזמר ים תיכוני עושה לו עוול. גם אם הזהות הזאת סייעה לו בראשית דרכו, לפני כעשור בלבד, הוא דואג לרוקן ולאיין אותה. "בדרך לעצמי", אלבום האולפן החמישי שלו - והשביעי שלו בכלל, עם עוד אלבום הופעה ואלבום אוסף (הספק אופייני למבצעים ים תיכוניים ושמן על מדורת המיתוג) - נזהר מלהיות כזה.

זמר פופ לכל דבר ועניין

השינוי חל הרבה הודות למפיק המוזיקלי שלו (עשרה מתוך אחד קטעים באלבום, שאורכו 36:26 דקות) - המעבד ונגן הקלידים והתכנותים אורי אבני, מוזיקאי ורסטילי, שעשה בשנים האחרונות דרך נאה מן האינדי האינסטרומנטלי הפרטי שלו, אל לב זירת הפופ-רוק המקומית.

בין היוצרים עימם חלק את כשרונו אזכיר את אלברט סופר, קטלין רייטר, לירן דנינו, דניאלה ספקטור, מוקי, דיקלה (ההופעה) ומופע הארנבות של ד"ר קספר. כשבוחרים מפיק מוזיקלי כמותו, לא מקבלים מוזיקה ים תיכונית, לפחות לא בהגדרותיה העממיות.

אמנם שיר הנושא, שנכתב על ידי נועם חורב וניצן קייקוב והופק מוזיקלית על ידי האחרון, נגוע בפומפוזיות כוחנית אירוויזיונית סטייל שירי מימון, אבל האלבום מתמקד בפאואר פופ ומתמצב בנקל בנישה של עילי בוטנר וילדי החוץ ושל גיא ויהל, של פופ-רוק גיטרות ופסנתר, נגיעות של מחשבים ושירה עוצמתית.

אכן, יניב של "בדרך לעצמי" הוא זמר פופ לכל דבר ועניין. גם כשהאלבום מנוקד בבלדות פסנתר ("יכול להיות אני" של חורב ותומר הדדי היא הבולטת בהן, שאף הציתה את דמיונו של אבני לכתוב לה אינטרו אינסטרומנטלי), בנגיעות אלקטרוניות בולטות יותר ("הבטחת" של אדיר גץ) ופחות, בפופ אייל גולני ("בואי נדבר" של דולב רם, חי אילון ופן חזות), בהיפ-הופ ("הכל מהכל" של חי אילון) ובגוונים אתניים לא מורגשים של בלקן ("ילדת חופים", עינת הולנדר ואבי אוחיון), לטיני ("שורף עוד בוקר", יניב, אוחיון ומאור תיתון) ואמונה ("הכל בידי שמיים," יניב וברכת השחר, ש"פוגע" לטעמי במרקם, אבל נראה ששילוב תפילה באלבום היה חזק מיניב ומאבני).

עידן-יניב-רון-קדמי-1.jpg
עידן יניב (צילום: רון קדמי)

חיפוש עצמי

לא כל השירים באותה רמה, מבחינת העניין ואיכות הלחנים. שיר הנושא הוא המשמעותי והחשוב שבהם, שיר מפתח שמסמן שיבה לעניינים אחרי משבר משמעותי, אולי גם השיר הנכון והאישי ביותר של עידן יניב עד כה: "בדרך לעצמי/ ירדתי נמוך/ את כל מה שפשוט/ למדתי לסבך/ בעולם המשוגע הזה/ רואים הכל הפוך/ כדי לצאת נקי/ צריך להתלכלך... ופגשתי את עצמי/ שלם ומפורק/ הולך על חבל דק/ מחפש ת'משמעות ...כדי להיוולד מחדש/ צריך קודם למות". שיר חיפוש (ומציאה, מן הסתם) עצמי.

אני חייב וידוי קטן. לא עשיתי חיים קלים ליניב בהתייחסות הקודמת שלי אליו. פשוט לא האמנתי לו. נכון שמשפט כמו "צריך קודם למות כדי להיוולד מחדש" הוא לא הכי מקורי, אבל הוא מספיק חזק להאמין שבאלבום הזה יש משהו ממנו, מתוכו, אפילו מלבו, גם אם לא הוא כתב את השירים (אלא רק שניים מהם). כנראה שצריך משבר, מכה הגונה או איזו בומבה לקריירה ולהתנהלות פזרנית וחסרת דאגות, כדי להתבגר ולדעת להתגבר.

עוד חשיפה מן המין הזה, עוד הצצה אל הפנימיות שלו ויניב יכול לעשות קפיצת מדרגה משמעותית באמנות שלו. אלא שזה לא קורה הרבה. קצת ב"יכול להיות אני", בלדה יפה ומפותלת, כנה, רגישה וכואבת (אלדד ציטרין בנגינת פסנתר מכמירה), על אהבה מוחמצת ("זה היה יכול להיות אני/ אבל בסוף זה הוא"); קצת ב"הכל מהכל" (עם הראפר אי.זי. ארז שרון) כשיר עידוד שלאחר מות האהבה; ועוד פחות מזה ב"זה יותר מדי", בלדת אוהבים אופיינית של פבלו רוזנברג ("...לפעמים את פוחדת/ כל כך שנפסיק לאהוב/ לפעמים את שואלת / אם מה שנשאר זה מספיק לי/ תני לי יד/ תני לי יד/ זה יותר מדי").

האחרים הם שירים רגשניים, מרשימים פחות באמירה. במיוחד הלהיט "הִבטַחתְ", שלא הצלחתי להבין בו אם זו היא שלא עמדה בהבטחותיה או זה הוא שהבין שטעה לגביה (אלא אם הכותב אדיר גץ התכוון לתעתוע). ובנאליים דוגמת הרצף של "שורף עוד בוקר", "ילדת חופים" ו"עד שמצאתי אותך", שכדוגמתם שמענו לא מעט ולא אחת.

עידן-יניב-רון-קדמי.jpg
עידן יניב (צילום: רון קדמי)

   

 

מעבר לפופ גם על הבמה

גם הסט הבימתי מעיד שעידן יניב הוא לא זמר "מזרחי" אלא מכוון פופ. גיטרה (הדר לוי, עם סולואי רוק למכביר), בס (דני שניידרמן), תופים (אלמוג ליזמי), מגובים בקלידים ובמחשב (רועי נויפלד, זה שפגשנו אצל שי לי עטרי), כשהדרבוקה (בידיו של ברי יחזקאל) נחבאת אל הכלים. העיבודים וההפקה המוזיקלית של המופע הם פופ-רוק. אם כי הצליל צעקני מדי, מיותר לטעמי. לא צריך להפגיז. צריך לשקוד על המינון הנכון. ומה הרע בצליל הרך ו"השפוי" יותר, האקוסטי למחצה, של "בדרך אלייך" (שהוא שר עם סגיב כהן, אחד מאורחיו בהשקה)? למה להיאבק עם ווליום ולא להפגין בניחותא יכולת קולית, שרק התעצבה, בגרה והתחזקה עשר שנים אחרי הלהיט המכונן "חושב עליה"?

עוצמת הנגינה יכולה להעיד על כוונה לחתוך ולהינתק מכבלי עבר. אבל ההמרה והמעבר לפופ (שכבר קיבל ביטוי ב"על הרחבה", אלבומו השלישי, 2009) עדיין לא הושלמו והוא לא חי אותם מספיק. כאישיות בימתית יניב קצת אנמי. לא חי מספיק את השירים, לא מזיע אותם. אוצר התנועות והמחוות שלו דל, אם בכלל. ולא, טיפוס על שולחנות כבר לא נחשב ג'סטה, וגם לא יציאה מגניבה. ואם ילמד מאורחיו, סגיב כהן ודור דניאל, התנהלות בימתית, הוא יכול רק להרוויח.

חמישה שירים מהאלבום החדש משולבים במופע הנוכחי. "זה יותר מדי" ו"הבטחת" (עם לוי מייבב בחשמלית) ממש בפתיחה, ו"יכול להיות אני", בביצוע יפה ומרגש רק עם הפסנתר של נויפלד, אחרי "לא מוותר" שכתב לו דניאל לאלבומו הקודם. עם סגיב כהן הוא שר את "בא הביתה" (של רמי לב ועדי לאון מ"חכי לי", אלבומו השני, 2008) ואת "בדרך אלייך" של כהן, לפני שיפנה את הבמה ל"מהמרחקים" של אורחו, שבחר הפעם להקדיש את השיר (שכתב לגלי עטרי) למדינה "בעת הזאת...".

   


"חושב עליה" (במקור, דואט עם ליאור דטאוקר, יוצר השיר) מנוגן כבלדת רוק – אולי כך נכון יותר להתגבר על הפחד ועל הריקנות, לפני עוד שניים מ"בדרך לעצמי", שיר הנושא, שלדעתי חייב לקבל דגש רב יותר בהצגתו, ו"הכל מהכל" עם צהלות של תכנות אבל ללא מעברי ההיפ-הופ שבאלבום.

את החלק הרשמי הוא מסיים בשלושה שירים עם דניאל. שני הראשונים הם "בין החלומות" (שבו דניאל מדבר בחוסר נימוס על "אצלכם בז'אנר" ואני תוהה על מה הוא מדבר) ו"קורא לך" של דניאל, בו יניב נתפס מקפץ לראשונה במופע. את השלישי, "את יפה", כתבו דניאל וסמדר שיר לאלבומוה שני של יניב, ושניהם מבצעים אותו מתוך הקהל, אבל בהבדל גישות מרתק - בעבור דור זה המנון רוק להפעלת המונים, אצל יניב זה שיר להתחבק ולהסתחבק איתם.

גם שתי מחרוזות ההדרנים שבסיום המופע לא מקבלות הנחות ים תיכוניות. במיוחד הראשונה, עם להיטים עליהם גדל כ"סוד המזלות", "ב.מ.וו.שחורה" ו"בחוף של פורטוגל". השניה מבוססת על להיטים שלו - "סרט הודי", "מה עם אהבה", "אנשים אנשים" וההומאז' ל"רכבת לילה לקהיר" של משינה, שכבר הקליט כבונוס מפתיע לאלבומו הקודם.

שורה תחתונה: עידן יניב עשה התקדמות יפה אבל לא מספקת. אני מעריך את הנכונות שלו לדבוק בקו אחר מזה שמזוהה עמו, אבל יש לו עוד עבודה ובעיקר הוא זקוק לדבקות, סבלנות וחומרים ראויים נוספים. כי כפי שזה נראה כרגע, שירים אולי יש לו (לא מספיק), אבל לא הופעה.

עידן יניב. בדרך לעצמי (Play Records)
עידן יניב, מופע השקה של בדרך לעצמי. זאפה הרצליה, ראשון, 10 בינואר 2016

למועדי מופעים >

13/01/2016   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע