סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
כתבה
 
מאת: עמוס אורן גבי שושן - לזכרו
 

 
 
עם כל הצער הנלווה למותו המיותר של שושן, אפשר להבין את הכתף הקרה ששיריו החדשים קיבלו מהרדיו. אולי הטקסטים חזקים ונוקבים, חושפניים וכואבים, אבל כדי להופכם לנחלת הכלל צריך היה מוזיקה טובה יותר, עכשווית יותר, מאתגרת יותר. מאוחר להגיד זאת לגבי שושן, אבל חסרונו של יועץ אמנותי ניכר מאוד באלבום. אחד כזה היה מייעץ לו בבניית הקונספט, מה להקליט, איך לשיר, וגם מה ומתי להוציא לרדיו"
מותו של גבי שושן חשף עימו כאב רב שחש האמן בחייו ובעיקר בשנים האחרונות. עמוס אורן נפרד


בניגוד לאופטימיות הרבה שמובעת בשירים החדשים שהקליט בעבור "מקום לשינוי", אלבומו האחרון, שראה אור בספטמבר שעבר, הדרך שבה בחר גבי שושן (66) לסיים את חייו מבטאת את ההיפך – ייאוש, תסכול, אכזבה, אי אמונה בעתיד וחוסר רצון לחיות.

"אם לא אצליח, לא יודע איך אחיה"

אני נוטה לאמץ דברים שאמר לא לציטוט לעמיתי יעקב לויתם מ"ישראל היום", שלו העניק את הראיון המקיף האחרון בחייו, בשלב מתקדם של הפקת האלבום החדש: "אם לא אצליח, לא יודע איך אחיה". משהיה ברור לשושן שהוא לא עומד בציפיות של עצמו, שהשירים החדשים לא זוכים לקבלת הפנים לה קיווה, ושהופעת ההשקה החגיגית שקיים במועדון שבלול בתל אביב לא מביאה את השינוי המיוחל במעמדו כזמר נשכח, הוא החליט להפסיק להתמודד, לוותר, לא לחתור נגד הזרם ובעצם להיפרד.

בדיוק ההיפך ממה שהוא חשב שהוא מסוגל לעשות בשירים החדשים, אותם כתבו ידידים ועמיתים למקצוע על פי מה שסיפר להם. הוא ידע הרבה כעס ועצב, בדידות ושנאה, יותר מדי שעות של יסורים בנשמה, אבל לא חשב - בשירים - לבכות על מה שכבר עבר, לא להאמין בעצמו, ושלא מאוחר. גם אם חלפו שנים בהן לא קיים הבטחות. לא, הוא גם לא מצא טעם לבקש עזרה. האמין בתמימותו של אותו נער בן 16, שכמו בשירים, האהבה היא שמנצחת. אז זהו, שלא. החיים הם סיפור אחר, כואב ולא צודק.

אם לשפוט לפי ההדרן שלא נשמע, הקריירה של גבי שושן הסתיימה עוד לפני שהחלה. ההצלחה הידפקה על דלתו כשהיה בן עשרים, כשקיבל את תפקידו של ברגר המרדן במחזמר "שיער". מלהקות רוק השוליים של הסיקסטיז, הפך לסולן "אחרית הימים", הרכב הרוק פורץ הדרך, ולזמר עטור להיטים בזכות שני אלבומים מצוינים בתחילת הסבנטיז. אבל גבי שושן לא ידע להתמודד עם מה שהחיים הביאו לו, לא השכיל להבין מה יש לו ביד, וחשב שישיג יותר מעבר לים, באמריקה.

כשחזר משם, עשר שנים מאוחר יותר, הוא היה כבר מי שהיה. הקריירה שלו הייתה מאחוריו, וכל נסיונותיו לשחזר את ארבע-חמש השנים היפים והזוהרות ההן, של "שש עשרה מלאו לנער", "בראשית", "להשתטות לפעמים", "ילדה קטנה", שיר לאוהבים הצעירים" ו"לילה בחוף אכזיב", עלו בתוהו. הוא יכול היה להתרפק על הזיכרונות של "יש לי יום הולדת", "אין מקום לשניים על עמוד החשמל" ו"התעמלות בוקר", אבל לא לחזור עליהם.

   


גבי-שושן2.jpg
גבי שושן (צילום: יח"צ)

זמר רוק כמו שזמר רוק צריך להיות

כמו רבים שנולדו בתקופה הנכונה וחוו אינטואיטיבית, כמעט ללא השכלה פורמלית, את התפרצות הסיקסטיז בכל הלהט והתשוקה, שושן חיקה את מה ששמע ברדיו ומה שלמד ברחובות האחוריים. הוא היה זמר רוק כמו שאתה מצפה מזמר רוק להיות. קול חזק, יציב, קצת צרוד בקצוות, לא חושש להתמודד עם גבהים. הבחירה בו ל"אחרית הימים" אולי הפתיעה באותם ימים (בכל זאת, בניגוד לחבריו בהרכב הוא לא היה יוצא להקה צבאית), אך בפרספקטיבת הזמן הייתה נכונה ואף גאונית. הוא שר כרוקר אמיתי. דוּך, יש לפנים, לא מסולסל, לא מיופייף. יכולות ואיכויות שמשך עמו לקריירת הסולו קצרת המועד, עם "נער שחור עיניים" ו"שירים שאהבנו".

כל האלבומים שהקליט מאז, רובם ככולם אחרי שובו לארץ ב-1984, לא הולידו להיט משמעותי אחד. אמנם היה לו קול מיוחד אבל בשנים שבהם הרוק הישראלי עבר תמורות משמעותיות, ויצירה אישית הייתה חיונית כדי לתקוע יתד ולייצר בולטות, שושן לא הצליח לעצב קול ולא אישיות בימתית שתשמש פלטפורמה לקול כזה. וכמו הקריירה המוזיקלית המתפוררת שלו, את פרנסתו מצא בפירורים בתיאטרון ובקולנוע, אף פעם לא בתפקיד ראשי (בסרטים "קזבלן", "השוטר אזולאי", "צומת וולקן", "תל אביב לוס אנג'לס", "שמש" ואחרים; בהצגות מוזיקליות דוגמת "אני שאיש לא מכיר" ו"אל תקרא לי שחו"ר; ואפילו בהצגות פרינג', בעיקר בתיאטרון הסימטה בניהולו של ניקו ניתאי).

גם מכריו מודים שגבי שושן היה אדם סגור ומופנם בחייו הפרטיים, ואפשר רק לשער מה התחולל בראשו ובמוחו נוכח הפער העצום שבין המעמד המיתי כמעט לו זכו להיטיו הגדולים, לבין אי יכולתו לממש זאת ו"להרוויח" מכך – לפחות לבנות לעצמו אקט בימתי שיאפשר לו להתפרנס על בסיס קבוע ממוזיקה.

אולם גם כשניתנה לו הזדמנות חוזרת ונהדרת, להצטרף ב-2003 לזמרת שרי ולזמר עוזי פוקס (גם הוא סולן לייט סיקסטיז, שבניגוד לשושן קרא את המציאות ותמורותיה ודאג היטב לעתידו מחוץ למוזיקה) במופע של להיטי שנות השישים והשבעים, שלהם ושל אחרים, הוא ניצל אותה חלקית בלבד, לא התמיד בה, ומן הסתם חזר לחלום סולו.

גבי-שושן-עידן-ששון.jpg
גבי שושן (צילום: עידן ששון)

מוות מיותר

בקיץ האחרון ניסה להגשים את החלום הזה. על סמך שירים כואבים שכתב במשך השנים, על השינויים האישיים והמקצועיים שעבר, על ההרגשות והתחושות שליוו אותו והציקו לו ועל התקפי החרדה והדיכאון שמהם סבל, הצליח לגייס (בהדסטארט) מאוהדיו הנאמנים את הכסף הנדרש להפקה אלבום השיבה. הוא דיבר על התאוששות מזמנים קשים ומתקופות אפלות, על קשיים שחישלו וחיזקו אותו, על ניסיון ששימש לו השראה, והפגין אופטימיות וביטחון. האלבום "מקום לשינוי" היה תקוותו ובנפשו, אולם למרבה האכזבה לא סיפק את הסחורה.

עם כל הצער הנלווה למותו המיותר של שושן, אפשר להבין את הכתף הקרה ששיריו החדשים קיבלו מהרדיו. אולי הטקסטים חזקים ונוקבים, חושפניים וכואבים, אבל כדי להופכם לנחלת הכלל צריך היה מוזיקה טובה יותר, עכשווית יותר, מאתגרת יותר. מאוחר להגיד זאת לגבי שושן, אבל חסרונו של יועץ אמנותי ניכר מאוד באלבום. אחד כזה היה מייעץ לו בבניית הקונספט, מה להקליט, איך לשיר, וגם מה ומתי להוציא לרדיו.

   

ביומיים שלאחר מותו של גבי שושן נשמעו טענות והאשמות של מוזיקאים וקולגות כנגד הרדיו, על הדרת זמרים ותיקים, ונגד המדינה שאינה תומכת בהם לעת זיקנה. שתי הכתובות שגויות, לדעתי. על מה תמיכת המדינה? לו היינו מדינה סוציאליסטית, שיודעת להעריך את תרומת העובד ותפוקתו, אפשר היה לדון בתגמול ראוי בהתאם לתרומתו החברתית והלאומית.

אבל איך ומדוע המדינה צריכה לתמוך בבעלי מקצוע חופשי, גם אם הוא אמנות? לסייע בשימור האמנות בהחלט כן. אבל לתמוך? כיצד? אמנים חיים ויוצרים למען עצמם ולפרנסתם. אף אחד לא מחייב אותם לעסוק במוזיקה. אם וכשהם מצליחים, הכל בסדר. אין תלונות. כולם נהנים. אנחנו מהשירים שלהם, הם מהכסף שמגיע אליהם בשלל דרכים (תקליטים, השמעות, הופעות, זכויות). בהחלט מסכים שחובת המדינה - ויותר ממנה, חובת האיגודים המייצגים את הזמרים והיוצרים, לדאוג אצל המחוקק לבצר את הזכויות ולהגדיל את התקבולים - אבל מכאן ועד לחייב את המדינה לתמוך בהם כשדועכת היצירתיות?

אם הם חיים ללא דאגות, כאילו אין מחר, ולא משקיעים בעתידם ולא שומרים בצד ליום סגריר, הם יכולים לבוא בטענות ובתלונות רק לעצמם. אדם עושה את בחירותיו ואת החלטותיו, ואם אינו יודע לכלכל את צעדיו - אין לו מה להלין. ובמקום להתלונן, עדיף שהאיגודים היציגים יבהירו לחבריהם מה זכויותיהם ואיזה חובות הם יכולים לדרוש מהחיים, אם בכלל.

קשה לבוא בטענות אל הרדיו. עם כל הכבוד לנו כמבוגרים, יש יותר צעירים בעולם, והם מכתיבים את הטעם, ממש כפי שאנחנו הכתבנו בצעירותנו. לו היו תחנות רדיו מתמחות ספציפים בז'אנרים, כמו תחנות הרדיו הפרטיות במדינות רבות בעולם, זמרים כגבי שושן ובני גילו, היו מוצאים את הנישה שלהם.

אך במדינה שבה כל תחנה אזורית חושבת פלייליסט וגלגל"צ במקום על בידול וייחוד, כמעט ואין מקום לישן והטוב. גם אין יותר זמן שידור יותר מ-24 שעות ביממה, ואין סיכוי בעולם להכניס לשידור את כל השירים הישנים, הלהיטים הנוכחיים וגם את היצירות החדשות, נוכח המספר היומי הבלתי נתפש של שירים חדשים שנשלחים לרדיו (ובמקום לדבר עשו חישוב פשוט: כמה שירים אפשר להשמיע בשעת שידור, אם אורכם נע בין 3 ל-4 דקות? וכמה ביממה? עכשיו התחילו להתקוטט על השעות הנחשקות יותר ופחות).

ומי בכלל ערב לכך שהשמעות ברדיו יקדמו ביקושים ואינטרסי הופעה של זמרים? ועוד לא דיברנו על כך שאנחנו מדינה קטנה עם שוק קטן, עם המון אמנים מוכשרים, הרבה מעבר לקיבולת האופטימלית שלו. ונוכח התחרות הגדולה והאכזרית ברור מראש שלא לכולם יש קהל ובטח שלא כולם יכולים להופיע באותם שלושה ימים של סוף השבוע. אז מה? המדינה צריכה לתמוך בקשיי הקיום?

   


08/02/2016   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע