סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: רמי קלינשטיין וקרן פלס
 

 
 
כשהם יושבים מאחורי פסנתריהם הם שרים אחד לשניה ולהיפך, במלוא העוצמה, בכוונה יתרה ובאמת גדולה (כמו שהוא שר, לאהובה חדשה, ב'קרוב אל ליבך', או כפי ששניהם שרים, בדיאלוג, את 'אם אלה החיים', מרגעי השיא בהופעה). הם מפגינים הצגה מתוקתקת אך מרגשת של זוגיות. מתרפקים אחד על השני גופנית (היא בעיקר, כדלהלן) וגם מילולית. 'איזה חתיך!', היא עורגת אליו, והייתם צריכים לראות באיזו עדינות ורגישות הוא מנסה לתקן את האיפור בעיניה. לא תמיד הרומן המאוחר הזה מושלם (את 'אהביני' למשל הוא שר לקהל ולא אליה, כמתבקש מאופיו של השיר) אבל הם שכנעים ואמינים בזוגיות החדשה שלהם."
מפגש הענקים בין קליינשטיין לפלס טעון ומתאווה, מלא תשוקה ולהט, ונדיר בנוף הפופ הישראלי


החיבור בין רמי קלינשטיין לקרן פלס לא מפתיע. הם שניים מהבולטים ביוצרי המיינסטרים בפופ המקומי העכשווי. שני רומנטיקנים מוצהרים. והאלבום המשותף שלהם נשמע כמו מימושה של אהבה ממבט ראשון, כמו תוצאה של רומן חטוף וסוער, גם אם לקח לו שנים לקרות ועוד שנתיים כדי להבשיל.
 
באים מן הפסנתר
 
להרגשתי פלס "מרוויחה" יותר משיתוף הפעולה הזה. היא מופרית ממנו יותר, ממש פורחת בו. מוציאה מעצמה עוד, אולי כהוכחה לכשרון חסר הגבולות שלה ולכך שהיא זקוקה לגירויים כדי למקסם אותו. קלינשטיין מצד אחד ממשיך בקו הכתיבה המרוככת ואוהבת האדם של "מתנות קטנות" (שהוא לכשעצמו שיר של חסד), מצד שני הוא כמו נשמע מופתע לגלות את עצמו מחדש. בהתבוננות לתוך עצמו הוא מוצא מקומות ופינות שבהם לא נגע או שכבר הספיק לשכוח, והוא נהנה לחזור אליהם ולהאיר אותם.
 
שניהם באים מן הפסנתר. הוא עם המטען הקלאסי של ילדותו ונערותו והניסיון העצום שצבר ביצירה ובהפקה מוזיקלית לעצמו ולקולגות. היא עם הלימודים ב"רימון" והפוריות היצירתית העצומה של עשר השנים האחרונות, שהביאה אותה לכתוב לאחרים ולעצמה, וגם לתיאטרון, בהצלחה מעוררת הערכה. ביצירה של שניהם טבועה השראה מאוד אמריקאית, שמתפרצת בגדול באלבום משותף זה.
 
יש במופע המון תשוקה ולהט. פחות בטקסטים, ש"בורחים" לעיסוק בעולם בכלל ובחיים בפרט, יותר  במוזיקה ובהפקה המוזיקלית (של עמוס בן דוד), ובעיקר בביצוע, בשירה שלהם. אני מתקשה למצוא מפגש טעון ומתאווה שכזה בפופ הישראלי, ואם כבר יש כאלה הם קצרי מועד (צביקה פיק ורותי נבון ב"רקדן האוטומטי", גלי עטרי ומני בגר ב"דואט פרידה", נמרוד לב ואורלי פרל ב"זה כל הקסם", ארי גורלי ורעות יהודאי ב"דבש"). רק שיתוף הפעולה של ריקי גל ומתי כספי, הוא היחיד אולי שנמשך יותר מאלבום. אפילו עם רעייתו הראשונה ריטה, קלינשטיין לא קיים קשר זוגי אולפני ממוקד שכזה. 
  
במושגים של ימינו זה בפירוש מפגש ענקים. תחשבו על מפגש מדומיין של מפץ בלדות רומנטיות עצומות מבע למבוגרים בין אלטון ג'ון ל...ברברה סטרייסנד. בעצימת עיניים ובהצערת הגיבורים הם יכולים להישמע כמו אוליביה ניוטון ג'ון וג'ון טרבולטה הצעירים ב"גריז".
 
קלינשטיין כבר לא מתבייש במה שהוא, כבר לא מצטדק על שהפך למאמי, שריכך את הרוק'נרול לטובת פופ לכל המשפחה. ופלס, שמסתערת בכל הכלים שבידיה על ההסכמה הלאומית, במיוחד ב"כוכב הבא" (רמי, אגב, "ברח" מ The Voiceבגלל נחמדותו שיצאה מהארון), אין לה בעיה עם זה. להיפך, בהופעה המשותפת שלהם היא אף שואפת לעבור לצד שלו. ועוד נגיע לכך.





   

 
יאללה לברודוויי!
 
באלבום עשרה שירים על פני 37:54 דקות. אפשר, עם לא הרבה מאמץ, לזהות מהלכי הלחנה שלו, רעיונות ואופני התבטאות שלה. אבל זה לא רלוונטי וגם לא חשוב מי אחראי למה, מפני שמניין השירים הם בהחלט יצירה משותפת  - בכתיבה, בהלחנה, בביצוע. אלבום "פוליטי" מהבחינה הזו שהוא דן בחיים הנוכחיים של כולנו. מה הם מציעים, מה כדאי להוציא מהם, מה אפשר לאבד בהם, מה ניתן להרוויח בהתנהלות אופטימילית מולם, ואיך, בכלל, מומלץ לנהוג, לחוות ולמצות אותם.
 
שיר מפתח מבחינה זו הוא "עדיף אהבה". אהבה היא אמנם תמיד העניין שלשמו מתכנסים יוצרים ושרים, ובכל זאת יש להם ערך מוסף עקרוני: "עדיף אהבה/ מלחיות בלי לטעות, בלי לנסות להשתחרר/ מהפחד לוותר על מלחמות/ עדיף אהבה, מלירות על אחרים/ ולא לראות שכל זה לחינם אם הכאב לא נעלם...". והעולם הוא הרקע, התפאורה, מקום התרחשות החיים וקרותם, ומקום המפגש שלהם כיוצרים.
 
ארבעת השירים הראשונים עוסקים במישרין בחיים ובעולם. "עדיף אהבה" הנזכר; "תודה" הפותח שהוא הודייה על כל הטוב שבעולם (שהוא בבחינת "הסיר המבעבע הזה, המעלה עשן...", "עמק הכזב..." וגם "הקצת דפוק", באחד השירים האחרים) שבשבילו כדאי לחיות; "לחיות" שדן בשאיפה למצות מן העולם את הטוב שבו: "לחיות בלי חרטות/ או לפחות לנסות להיות מאושר/ עד כמה שאפשר/ ולחיות את הזמן שנשאר/ לפני שהשער נסגר"; גם "עד אשר ישוב". אמנם נכתב במהלך "צוק איתן" וניתן לפרשו כדאגה לשובם של יקירים מן המערכה, אבל הוא שיר לכל עת, שעניינו הכמיהה אל השלום ("יש לנו מה לאבד בכל סיבוב/ העיקר לא לפחד עד אשר ישוב"). רק שלושת האחרונים משולבים בהופעה, מן הסתם בהסכמה על המכנה המשותף הרחב מכל. 
  
 
קרן-פלס-ורמי-קלינשטיין-שלומי-פינטו2.jpg
רמי קלינשטיין וקרן פלס (צילום: שלומי פינטו)


החטיבה האהובה עלי יותר באלבום הם ארבעת שירי "המחזמר שטרם נכתב". השלושה שבלב האלבום וזה שנועל אותו. אלה מהווים מבחינתי את הצידוק העיקרי לשיתוף הפעולה שלהם, לגישה הדואטית של האלבום. "היום הראשון" הוא בלדה תיאטרלית מהסוג שכל מחזמר ינכס לעצמו: גבר ואשה שרים לעצמם וגם זה לזו על נקודת השפל, רגעי חוסר התקווה והאמונה, שמהם אפשר רק לצמוח ולגדול, כאילו העולם כולו נברא עכשיו.
 
"רגע שקט" הוא דואט מחזמרי, אפילו אופראי, משוכלל הרבה יותר. התמה שלו דרמטית, משברית. על הארעיות שבחיים, על הזוגיות שמיצתה את עצמה. לעומת "לחיות", שמונה את הדברים שלמענם כדאי לחיות ואותם מומלץ להספיק, השיר הזה מונה את הדברים הקטנים, הבסיסיים, שבני הזוג כבר השיגו בחייהם (הפגישה, הטיול למדבר, הקפה בפינה, מקלחת זוגית, ארוחה משפחתית), ועליהם מעיבה עננת פרידה, שמנבאת גם שאיפה לרגע של שקט (וההפקה המוזיקלית מיטיבה לתאר בצלילים את התחושות);

שיאו של המחזמר שעדיין לא נכתב הוא "היה שווה". שיר בינזוגי שכולו נופת צופים ופוצי-מוצי הדדי. האוהבים מתאחדים, מגלים את רגשותיהם בכל עוזם ומודים שבשביל הרגע הזה "היה שווה לעבור את הכל"; ואילו "עוד ניפגש" שחותם את האלבום, הוא הפרידה עצמה. הנאהבים עומדים משני צדדיו של הגשר, שרים אחת לשניה בעיניים מצועפות אהבה, אבל פרידתם הגורלית, בלתי נמנעת: "מה יהיה מחר, מי יידע לחזות?/ דברים גדולים קורים מהר/ וזה תסריט שלא אתה כתבת... יום אחד עוד ניפגש". ואם לא תסריטאי-מחזאי מקומי, יאללה לברודוויי!

שני השירים הנותרים הם לכאורה שירי הסולו שלהם בפרויקט. "מושלמת" שהיא שרה, אולי לעצמה, אולי לבת או ליקירה אחרת, ואולי למוכת גורל ("כמו אנשי הגשם שסופרים טיפות/ רק העיניים לעולם לא נרטבות"). נשמע כמו שיר שאם היה נמסר לביצועה של ריטה, היא היתה מעיפה אותו לשמיים (ואולי לא מאוחר בעבור קרן). ו"ככה היא אוהבת" הוא השיר "שלו", כשהסכריניות הרומנטית שלו מתכתבת עם שנות החמישים המוקדמות, עם בלדות של פעם ודרמה של פעם, של תמימות חסרת תקנה, של "רומנטיקנים מסוממים".



  





 
לא מוותרים על האגו
 
ההופעה שזה עתה הושקה היא עניין שונה לגמרי. כמעט ואין קשר בינה לבין האלבום. מתוך 19 שירים ועוד מחרוזת משותפת אחת, רק שלושה כאמור, שנכתבו על ידיהם במשותף. האחרים הם השירים הפרטיים שלהם, שכל אחד מביא מהבית, בהכנה לרילוקיישן. לאריזה מחודשת ולהשקתם בפורמט אחר, חדשני. פחות עבור קלינשטיין שכבר שר חלק מהשירים עם ריטה (אם כי לראשונה בקריירה שלו הוא מנסה להכיל שירים של אחרים לאורך מופע שלם) יותר עבור קרן שלראשונה חולקת את השירים שלה עם מבצעים עמיתים (וגם פעם ראשונה שזמרת-מבצעת, ולא ריטה, מעניקה טוויסט נשי לשירים "הגבריים" שלו).
 
לא שהם מוותרים על האגואים שלהם. היא, עם כל נדיבותה, גם לא מסוגלת. אבל הם בהחלט יוצרים יישות פרפורמרית חדשה ומשותפת. הוא, הגמלוני משהו בהתנהלותו הבימתית, יכול לעזוב את הפסנתר ללא חשש. יש מי שתטפל בקלידים. ולה יש סוף-סוף הזדמנות להשיל אחריות מעל כתפיה ולצאת לחקור את הבמה כפי שכנראה חלמה לעשות כל חייה.
 
הם פותחים את ההופעה ישובים אצל שני פסנתרי כנף שחורים הממוקמים במרכז הבמה, כנף אל כנף, כשקימוריהם שלובים אחד בשני. האינטימיות שמלווה את שלושת השירים הראשונים ("תודה" המשותף, "תפוחים ותמרים" בגרסת הנערה, "ואת" בגרסה שאינה הראל סקעת; רק תנו לקלינשטיין בלדות אהבה של פסנתר!) נשמרת גם כשהצליל העוטף מתרחב עם הצטרפות להקת הליווי – עדי גולדשטיין בקלידים, אייל הלר (הרגיש והרבגוני) ואודי שמחון בגיטרות, בנצי גפני (חבר המועצה הוותיק) בבס, קרן טפרברג (הפנטסטית כתמיד) בתופים ועמוס בן דוד, בכלי הקשה והפקה מוזיקלית.
 
כשהם יושבים מאחורי פסנתריהם הם שרים אחד לשניה ולהיפך, במלוא העוצמה, בכוונה יתרה ובאמת גדולה (כמו שהוא שר, לאהובה חדשה, ב"קרוב אל ליבך", או כפי ששניהם שרים, בדיאלוג, את "אם אלה החיים", מרגעי השיא בהופעה). הם מפגינים הצגה מתוקתקת אך מרגשת של זוגיות. מתרפקים אחד על השני גופנית (היא בעיקר, כדלהלן) וגם מילולית. "איזה חתיך!", היא עורגת אליו, והייתם צריכים לראות באיזו עדינות ורגישות הוא מנסה לתקן את האיפור בעיניה. לא תמיד הרומן המאוחר הזה מושלם (את "אהביני" למשל הוא שר לקהל ולא אליה, כמתבקש מאופיו של השיר) אבל הם שכנעים ואמינים בזוגיות החדשה שלהם.


קרן-פלס-ורמי-קלינשטיין-שלומי-פינטו1.jpg
רמי קלינשטיין וקרן פלס (צילום: שלומי פינטו)
 
המופע מתנהל כפינג-פונג. שיר שלו, שיר שלה. "על הגשר הישן" ו"רצה הביתה", קרוב אל ליבך" ו"לייק וואנאקה", "אהביני" ו"לשם", מתנות קטנות" ו"אם אלה החיים", "אהובת הספן" ו"מבול", "בגידה" ו"רק אלוהים ישפוט אותי". השיוויון נשבר רק בשלהי המופע, כשיתרון הוותק שלו, "מזכה" אותו בשני השירים האחרונים - "עניין של זמן" ו"צעיר לנצח", כשביניהם משולבת מחרוזת דנסית, עם תקליטנית (!), ובה דוגמיות מ"כל הציפורים", "נובמבר" ו"פג'ו 92" שלה, "כמו אש על הפנים", "בוא" ו"עטוף ברחמים" שלו.
 
הם שרים ביחד, בהיפוך תפקידים, בחלוקה מחודשת ובעיבודים מיוחדים. בדרך כלל בישיבה, אבל גם בעמידה ואפילו בתנועה. מתחילים עם פסנתר. הוא מחליף לאקורדיון, היא תיקח מקלדת נישאת או תנשוף במלודיקה, שניהם ינגנו במקלדות נישאות. הם שרים כל אחד מעמדתו, אבל היא תבוא אליו, וגם הוא יבקר אצלה, ושניהם יגיחו לקדמת הבמה, יישבו על שפתה ואפילו יירדו לסיור היכרות קצר עם הצופים בקרב הקהל. ויש, אם חששתם לרגע לנטיות הסטנד-אפ שלה, לא מעט התבדחויות וירידות הדדיות, ברוח טובה ובנקמה מתוקה (שלה בו, על שלא קיבל אותה ללהקה הצבאית...). 
 
הקרקס מתחיל בשיר הרביעי, "על הגשר הישן", שיר על קרקס ושני אקרובטים. גם הם, במיוחד היא. לא חדלה להפתיע במעשי משובה בימתיים. תתיישב על הכסא שלו כשהיא בגבה אליו. בהמשך ("לשם") תתיישב על הפסנתר שלו עם רגליים פשוטות אל מול פניו. תיעמד על כנף הפסנתר שלו, תעבור לשלה, לא תחדל לענטז באגנה, להתרוצץ על הבמה, ולבסוף לחזור ולשכב פרקדן, שוב על הכנף שלו.
 
דומה שפלס מגשימה את כל חלומות הרוק'נרול הבימתיים הפרועים שלה, כולל מעשי עגבים עם הנגנים. ההשתחררות שלה מהתלות בפסנתר מאפשרת לה לתרגם את מרכיבי השילוש הקדוש להשתטויות, עיכוסים ורוק'נרול. דא עקא, השירים שלה, גם בעיבודים הסופר-מפרגנים של בן דוד, אינם רוקנרול. הכי קרוב לרוק שלה הוא "מבול" וגם אותו היא יותר מדבררת, כראפרית (רמי נוהג כך ב"לייק וואנאקה" שלה, יותר מדבר מאשר שר), והיא עוד צריכה לתרגל את פוזת הרוקרית לפני שתתרגל אליה.
 
יותר מדי פעמים היא מפזזת כגרופי, מעריצה מושבעת, שלא יודעת את נפשה מרוב התרגשות על הכבוד שנפל בחלקה. מוותרת על כל ההגנות ושמירת מרחק, ולא מתנהלת כאמנית עם פאסון, כזו שאמורה להסעיר ולחולל את ההתרגשות, ולא לחולל בעצמה.
 
ועדיין היא מתנהגת כמנוסה והבוטחת והוא משחק את המובך. גם עבורו המופע המוחצן הזה הוא יותר מכל מה שעשה עד היום (כולל עם ריטה). קרן, בהתנהלות חסרת העכבות שלה, מביאה אותו עד הקצה. ואני מעדיף את ישיבת הקוצים, חסרת הסבלנות שלה, על קצות האצבעות, מחוברת בכל נימיה, לנגינה, לשירה, לשירים, על פני הישיבה הנינוחה יחסית שלו. הוא עושה לה כבוד, נותן לה ספייס, מגשים לה את החלום, והיא, ללא בושה, גונבת לו את ההצגה. אין לה הקלאסה של ריטה, אבל יש לה טמפרמנט של פלס.
 
לא התלהבתי מהסיום הדנסי. נראה לי חיקוי לא מוצלח למסיבת הריקודים של המקצוענים הצעירים (אצל עברי לידר) שבוע קודם באותו מקום. אבל רגע הנעילה, עם "צעיר לנצח", היה מעמד מרגש. הם סיימו את השיר א-קאפלה, כשהנגנים מצטרפים אליהם בחזית הבמה לקידה ולשירה משותפת שנמוגה לאיטה, והקהל מגיב בתשואות תודה סוחפות.

ובהחלט יש על מה.


קרן-פלס-ורמי-קלינשטיין-שלומי-פינטו3.jpg
רמי קלינשטיין וקרן פלס (צילום: שלומי פינטו)


רמי קלינשטיין וקרן פלס. אבי גואטה/ אן.אם.סי.יונייטד
רמי קלינשטיין וקרן פלס. השקה לאלבום המשותף. היכל התרבות תל אביב. רביעי, 10 בפברואר 2016


למועדי מופעים >

14/02/2016   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע