סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: חן רותם
 

 
 
יש הלימה מפתיעה בין היצירה של רותם, כפי שהיא מובעת ב"בחוץ חלום בלהות", לבין הלוק שלה. היא רזה, גרומה אפילו. את תווי פניה המחודדים משלימה תסרוקת א-סימטרית, גברית משהו. הקול שלה נמוך, לא שמח, מתאים לקדרות של השירים. קול מהאופל, עם ארומה מאוד ייחודית. אלא שכאן מסתיימת ההתאמה, ועל הבמה נוצר פער גדול בין השירים ומטענם לבין הביצוע הנדרש כדי להרימם לחוויה האלבומית"
בעוד שאלבומה של חן רותם יותיר אתכם משתאים, המופע לא מעביר את העוצמה והייחודיות של האמנית


כששומעים את חן רותם ברור לגמרי מדוע בחרה בעמיר לב כמפיק המוזיקלי של "בחוץ חלום בלהות", האלבום השני שלה.

אם יש מקבילה נשית ליצירה הרזה של לב, זו שמסתפקת במשפטים קצרים בחתירה להבנה ולהכלה, לחום ולקשר, זו ששורטת את הנשמה ופוצעת את הלב בלחנים התמציתיים, הכמעט לא מורגשים, בהגשה הדברנית ובנגינת הגיטרה החמה והדעתנית, חן רותם חתומה עליה. ולב, שותפה לדרך, לא הכתיב או כפה אותה. הוא רק עזר, דייק וניקה.

מוזיקה שמותירה אותך פעור פה

"בחוץ חלום בלהות" הוא מסוג האלבומים שמשאירים אותך פעור פה ובלב הומה. מטען של רגשות מתפוצץ לך בפנים ואתה מנסה לברר מה פתאום ומאיפה זה נפל עליך. רק שמונה שירים (על 30:55 דקות) אבל איזה אימפקט. הכל חשוף, מסעיר, מרגש, מטריד ומעורר מחשבה. ואם הוא מזכיר את האלבומים של לב, זו רק תעודת כבוד לרותם.

"בחוץ חלום בלהות/ אנשים בתבניות/ ינסו להגיד לך/ שלכתוב שירים זה מותרות", היא שרה ב"שיר ערש", השיר שמעניק לאלבום את שמו, נועל אותו, ולטעמי גם המשמעותי ביותר שבו. למרות היותו הרך והמפויס בחבילה היצירית והרוגשת, הוא זה שמסכם-מקפל את כל הסיפור.

"ילדים סביבך יבקשו סוכריות חמוצות מילדות/ או חריפות מגעגוע// אבל אתה ישן בסלון/ כלבים על הפיג'מה/ והריח שלך כל העולם// בחוץ חלום בלהות/ מסכים מהבהבים/ ינסו ללמד אותך/ לספור את השטרות/ ונערים סביבך בעיניים בורקות/ ינסו לגלות לכולם את הסודות שלך// אבל אתה ישן בסלון/ כלבים על הפיג'מה/ והריח שלך כל העולם// לחבק אותך/ לסגור את הדלת לאט". שיר שהוא מיקרוקוסמוס. בבואה לקן המשפחתי, הביתי, מול האימה שבחוץ. גם כעוגן שפיות בחיים המטורפים שלנו.

היצירה של רותם אינה שגרתית. השירים שלה גבריים בצורתם וגם בהגשתם, אם כי ספק אם היו יכולים להיכתב מנקודת הראות המיוסרת שלהם על ידי גבר (שאינו עמיר לב). רותם, שאלבום הבכורה שלה "מה יגידו", התייחס לחתימת הפרק הקיבוצניקי בחייה, בוחנת הפעם את חייה ליד ומול הגבר שאיתו ואותו היא חיה.

חן-רותם-איתמר-דובק1.jpg
חן רותם (צילום: איתמר דובק)

קול חצץ וגבריות מתפוררת

"תאהב אותי", היא מבקשת בקול חצץ ובשירה גרוסה בשיר הפתיחה. הפואטיקה תמציתית, יבשה כמעט. זו חלקת אלוהים הקטנה שלה. חוגגת עשור לזוגיות בטיסה לאמסטרדם: "מקומות טובים/ ארבע שעות בלי אדמה/ דיילת עייפה/ סכו"ם מפלסטיק/ שכחנו להוציא את המצלמה". מגיעים למלון – "נשיקות מלוכלכות/ חיבוקים קצרים/ מכבים אורות – בסוף אתה משאיר אותי ערה". חסכים וחסמים נפשיים, אטימות רגשית, קשיי הבעה.

כן, הזוגיות סובלת עדיין מ"כאבי גדילה". הם נאבקים עליה: "חצי עיניים על חצי ריטלין/ חצי שעה מקלחת/ פחות זוכרת, מתאמת מילים/ שלושים שנה בורחת... כל הסלון שלנו פצעים פתוחים/ השמיים בהירים/ כל הסלון שלנו פצעים פתוחים/ הילדים מסודרים// אני אומרת לך/ לא להסתער על שום גדר בינתיים/ תנסה להרגיש זה כאבי גדילה/ מזל שלא ויתרנו".

מונחים ומושגים צבאיים זולגים פנימה אל השירים, משקפים ספק את הזוגיות שלה, ספק את החיים כאן בכלל, של הלם קרב ושריטות נפשיות: "לקחו לו את הראש בג'נין/ עכשיו הוא מכין קציצות קינואה ביפו... לפעמים הוא מצליח לישון בלילות/ בשבתות כשאבא מכין דגים/ הוא יוצא למרפסת לשתות// ואני תמיד הולכת בצד של הצל/ באה לחבק אותו באמצע היום/ הוא אוהב שאני לא שואלת/ תמיד מבקשת לטעום" ("ג'נין").

והגבריות המתפוררת של "אימון חצי שנתי", של אחוות חיילי מילואים, הרצון להיות אחד מהחבר'ה מפעם גם כשהגוף כבר לא יכול להתמודד: "בברזיה החלודה לפני שהם יצאו, שתה כדור/ "כדור אחד זה לא נחשב פגיעה במערכת"/ הוא כבר הבין שבלעדיו הוא לא יוכל ללכת". יותר ספוקן-וורד משיר: "זו פעם אחרונה, הבטיח לעצמו/ אבל ידע שגם בחורף הוא יגיע/ חברים לא שוכחים ובסופו של יום/ הם מחשבים מי בא וכמה הוא הזיע/ פתח את הארון עם המדים/ ונעמד גאה מול פני הילדים/ האבא הצעיר מדי, אם הם היו יודעים". לא מיליטריזם גאה, אלא היפוכו, לפחות מנקודת מבטה.

בנוסף ישנם גם שני שירים פוליטיים לגמרי, ישירים ומכווני מען. "מילים ברורות" עובר מן הפרט אל הכלל, מהבית אל החברה, אל המדינה. קו ישר ממיתוסי שואה, קוממיות ולאומיות אל המחאה החברתית מלפני שלוש-ארבע שנים. פניה ישירה לראש הממשלה, רק שמו נעדר. "מחכים לאות, עדיין במדבר/ אין עקבות בחול, מחזיקים עם השיניים/ הרוב המדמם שלא בוחר להתקומם/ רק לעמעם את האורות/ עומד בתור ומצמצם את השורות... אנחנו לא צעדנו סתם את המדבר/ ולא ברחנו סתם ביערות... זה לא הדור של המופתים והאותות/ זה זמן להחלטות/ מאמינים פחות/ אפשר עוד לנסות לקרוא את השברים/ חומות וביצורים ואמהות בוכות/ אל תסתכל עלינו מההר/ אל תחפש איך לנמק את הבחירות// תגיד מילים ברורות/ תגיד מילים ברורות// כי אין לנו משה שיגמגם לנו עתיד...".

ו"אין מלך" שקורא לסכסוך המדמם בשמו המפורש, שם וכאן: "ובימים ההם אין מלך/ רק אדם לאדם ודם/ וכמעט ששכחנו/ למרות שהבטחנו/ שנזכור את כולם/ בחרנו שם למלחמה הבאה... ירח מאיר/ על ג'בליה ועל תל אביב/ והאור החיוור/ לא מפסיק לפזר/ רסיסים רסיסים מסביב// בטון מזוין בינינו/ אדמת מריבה מתחת/ ושווים קצת פחות חיינו/ ונותרנו מעט, עבדים לפחד".

יצירה אמיצה, דעתנית ונוקבת. מאתגרת, תובענית, נוקטת עמדה. הלחנים, כאמור, רזים. ההפקה המוזיקלית נזירית משהו. בסיסית. גיטרות (נמרוד גלבוע, שהלחין את השיר "ג'נין", ויצחקי פרנקו), בס (זיו מן), תופים (אודי גלברט). סאונד שהוא חיטוט בנשמה, גירוד העצבים החשופים. ומי שירצה לדלות מוטיבים והשפעות באמירה, בהבעה ובצליל של עמיר לב, מוזמן.

חן-רותם-איתמר-דובק2.jpg
חן רותם (צילום: איתמר דובק)

הפער בין האמנית באלבום לאמנית במופע

לא רק אני מוצא את "רציפים", השיר השמיני, יוצא דופן באלבום. בהיותו שיר אהבה, וגם בפנייה שלו, לאשה. גם חן רותם חושבת שהוא קצת לא שייך, עובדה שלא כללה אותו, יחיד מהאלבום, במופע ההשקה שלו. את שבעת האחרים היא ריכזה בחלקו הראשון של המופע, כמו אומרת - זו אני עכשיו, וכך אני רוצה להישמע. צודקת. חמשת השירים שהשלימו את המופע, בחלקו המסיים, נשמעו אחרת לגמרי, פחות רוקיים ופחות זוויתיים, יותר פולקיים ויותר מעוגלים. אבל בל נקדים המאוחר.

יש הלימה מפתיעה בין היצירה של רותם, כפי שהיא מובעת ב"בחוץ חלום בלהות", לבין הלוק שלה. היא רזה, גרומה אפילו. את תווי פניה המחודדים משלימה תסרוקת א-סימטרית, גברית משהו. הקול שלה נמוך, לא שמח, מתאים לקדרות של השירים. קול מהאופל, עם ארומה מאוד ייחודית.

אלא שכאן מסתיימת ההתאמה, ועל הבמה נוצר פער גדול בין השירים ומטענם לבין הביצוע הנדרש כדי להרימם לחוויה האלבומית. לטעמי, רותם לא חיה מספיק את השירים. הם שלה, אין ספק, אבל ההגשה שלה מרוחקת, מנוכרת. היא עושה את המינימום. שרה. אבל לא מעורבת – לא בהתנהלות הבימתית, לא במחוות הגופניות, לא בהבעות הפנים.

האישיות הבימתית שלה סגורה ומופנמת, בקושי מפגינה רגשות וגם לא מרגשת. קשה ללמוד משירתה מה היא מרגישה ומה יחסה לשירים שלה. מאכזב לראות אותה בהופעה. לסערה שהיא מחוללת באלבום אין הד והמשך ראויים על הבמה.

יכול להיות שבהיעדר נרטיב מוצק ברפרטואר הצעיר והנבנה שלה, רותם מתקשה בבנייה נכונה של ההופעה. משום מה היא פותחת עם "ג'נין" ורק אחריו מגיע "שיר ערש", כסוג של מוטו ראוי. אך במקום ליצור רצף הגיוני בין "אין מלך" ל"מילים ברורות", היא "תוקעת" ביניהם את "תאהב אותי", שגורם לזגזוג מבלבל.

האמת היא שרק את השניים האלה, הפוליטיים, היא חיה יותר. הנושאים בנפשה והיא שרה מתוך סערת נפש, בהתלהבות מסוימת ובהרמת קול. אולם שוברת בעצמה את התדמית, כשבסולו הגיטרות של "אין מלך" היא מפנה את עצמה מהזירה, מתיישבת בצד להאזין לנגינת חבריה, כלא מעורבת, אפילו כמעריצה.

זה נכון, מגיעים תשומת לב וכבוד לנגניה. יש לה הרכב מצוין, נשמע פצצה. הדוק, דחוס, בשרני. הולך יפה בעקבות המנטור עמיר לב, למרות שבניגוד אליו ולנטייתו להפליג בנגינת גיטרה, השירים שלה קצרים מאוד על הבמה.

חן-רותם-איתמר-דובק5.jpg
חן רותם (צילום: איתמר דובק)

נוכחת-נפקדת

אבל ללא קשר, רותם חייבת למצוא מה לעשות עם עצמה. אי אפשר שתיעלם במהלך ההופעה (הקצרה) שלה עצמה. אולי תצטרף בנגינה בגיטרה אקוסטית (כפי שעשתה רק ב"מילים ברורות"), אולי תשקשק בכלי הקשה, אולי תפזם את עצמה לדעת, ואולי – מומלץ ביותר – שתיקח שיעור במשחק מול מצלמה. כל מה שצריך כדי להתגבר על החסמים האישיים שלה.

זה בלט אפילו יותר בשירים שבהם התארח עמיר לב. ב"כאבי גדילה", שבו רק הצטרף בנגינה, היא שוב יצאה להפסקה. הלו? כמה פעמים בחיים יוצא לך לעמוד על במה אחת עם לב? בשני השירים שלו היא בכלל הייתה על תקן נוכחת-נפקדת. קשה להבין מדוע לא השתתפה בשירה של "עננים שחורים". הרי השיר הוא בעניין את ואני. חבל שוויתרה. יכלה לזכות בחוויה מעצבת ומלמדת, ואולי גם מפשירה ומשחררת.

גם ב"פעם בחיים" היא שרה רק את חלקה, בית אחד, ונסוגה שוב לצד. לרגע נדמה היה שבשיר הזה השקיעה יותר מאשר בשלה, בהפיכתו לזוגי, אבל הדיאלוג היה קצר מדי ולא עקבי.

רותם חייבת לעבוד על האינטראקציה הבימתית. במיוחד כשהסינרגיה הזאת חיה בחלק המסיים של המופע, עם שירי הפרידה מהקיבוץ, שאליהם היא עדיין מחוברת יותר. היא מזדהה איתם יותר, לא מנוכרת להם כמו לחדשים. גלבוע, נגן הגיטרה המובילה שלה, מצטרף בשירה של "שישי בצהריים" ו"יורש העצר", וחוזר איתה להדרנים עם "שומרת לילה" הצובט בלב מזכרונות הלינה המשותפת בקיבוץ ועם "איפה אתם בחג", גם הוא שיר כאב של ילדה שכמהה לחום. את שניהם מלווה זיו מן בבס אקוסטי. כשאת השיר הנועל, "הוזה המדינה", בגוון פולק-קנטרי, מנגנת כבר כל הלהקה.

בצער רב אני נאלץ לקבוע שחן רותם מרשימה יותר באלבום מאשר על הבמה. היא רק צריכה לעבוד על עצמה.

חן רותם
. בחוץ חלום בלהות (עצמאי).
חן רותם בהופעת השקה. תמונע תל אביב. שלישי, 9 בפברואר 2016

   


למועדי מופעים >

16/02/2016   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע