סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן ג'יין בורדו - ממתק חכם ומשובב
 

 
 
ביצירה של ג'יין בורדו יש סתירה פנימית. מצד אחד, המוזיקה שלה היא אמריקאית לגמרי, קאנטרי-פולק. מצד שני, הטקסטים שלה ישראליים לחלוטין. לכאורה, מה הקשר ביניהם ובין הראשונה אלינו. למעשה, זו אדפטציה מוצלחת ביותר שמנתקת את הפולק ממקורותיו הסביבתיים והאנושיים, וטוענת אותו באמירה, הומוריסטית בעיקר, מקומית למהדרין. ג'יין בורדו "מנצלת" את הסוגה המוזיקלית לצרכיה היא, כפלטפורמה קלילה, יעילה ובעיקר קליטה, אקוסטית במהותה, להעברת ההומור המשובב והכובש כשירי פופ לכל דבר."

ההופעה הראשונה של הרכב הפופ המרענן באולם נגה ביפו היא לא פחות מאבן דרך וניצחון גדול



אני מרגיש נבוך, מאוחר הצתה ואפילו קצת מנותק בכתיבה, רק עכשיו, על ג'יין בורדו, ממתק הפופ הישראלי המושמע ביותר בגלגל"צ ב-2015. בכסילותי, לא הצלחתי לנצל עיתויים ראויים והזדמנויות קודמות, לעשות זאת. למזלי, מסלול הנסיקה של השלישייה ממשיך לספק ריגושים ושיאים, וגם להפעיל בעבור שכמותי את הפתגם "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא".
 
אם לא הובנתי כהלכה, ברצוני להבהיר שאלבום הבכורה חסר השם של ג'יין בורדו – דורון טלמון, כותבת השירים, הסולנית והקשקשנית (מלשון כלי הקשה, מצילות ופעמונים), אמיר זאבי, נגן הגיטרות, ומתי גלעד, בס, קלידים וקסילופון (וקונטרבס על הבמה) - מלווה אותי תקופה ארוכה, ומתוך היכרות במתיקותו ובמקסימותו, נזקקתי לתירוץ שינמק היטב את האיחור בכתיבתי עליו. דומה שהופעתו של ההרכב באולם נגה היפואי (משכנו של תיאטרון גשר) בסוף השבוע החולף, היא הפלטפורמה הזאת.
 
כנגד כל הסיכויים

זו היתה הופעת ניצחון. הראשונה שלהם מחוץ לזירה המקובלת של פאבים ומועדונים (בעצם, קדמה לה גיחה לפסטיבל הפסנתר לפני מחצית השנה, אבל גם היא חלק מנתיב הקידום) שנועדה לסמן ולחגוג את המעבר שלהם מהרכב אינדי ללהקת מיינסטרים. ויותר משהיצירה המוזיקלית שלהם (לא) היתה אלטרנטיבית ומאתגרת לרגע, דפוס ההתנהלות העצמאי היה כשל להקת שוליים שכובשת את המרכז.
 
יחסית להרכב אינדי ג'יין בורדו היא להקה עסוקה ביותר שהופיעה המון במהלך השנתיים האחרונות, כולל לא מעט פסטיבלי מוזיקה נחשבים, זאפות וגם בארבי. אבל ההופעה בנגה, הראשונה שלהם שבה שמם מוכר את הכרטיסים לקונצרט נטו (ללא "סיוע" של מזון או משקה), יכולה להיחשב כאבן דרך וכניצחון גדול - ניצחון שלהם כנגד כל הסיכויים (עם סוגת המוזיקה שלהם), ניצחון שלהם כנגד כל המקטרגים על טעמם של קובעי מדיניות הפלייליסט בגלגל"צ (והם נגררו, נגד רצונם, למחלוקת הזו), ניצחון שלהם על הביטחון העצמי הנמוך וחוסר האמונה שלהם בעצמם.
 
וגם הם, שכבר הצליחו לגייס את הציבור למימון אלבומם הראשון (באמצעות הדסטארט), נראו עדיין משתאים ולא מאמינים בהצלחתם למלא את האולם.
 
באופן מפתיע הצופים שאיכלסו את נגה לא היו הקהל הצפוי. לא רק בני עשרה, חיילים וצעירים שאליהם כוונה כביכול היצירה המוזיקלית הקלילה והרעננה שלהם, אלא גם מבוגרים יותר. רוצה להגיד שזאת היתה עוד הוכחה שג'יין בורדו היא לא פיקציה, אלא משהו שתפש על אמת, שהיכה שורשים, שהגיע לאנשים. וכלל לא משנה העובדה שנגה הוא אולם ידידותי יותר לבני גיל מבוגרים יותר. ואת ההופעה הזאת אפשר בהחלט לראות כשדרוג וכתעודת בגרות בהצטיינות. 



להקת ג'יין בורדו (תמונת יחסי ציבור)


המוזיקה אמריקאית, הטקסטים מקומיים
 
ביצירה של ג'יין בורדו (ומי שעדיין לא יודע, אלו שמותיהם של שני סוסיה של טלמון...) יש סתירה פנימית. מצד אחד, המוזיקה שלה היא אמריקאית לגמרי, קאנטרי-פולק. מצד שני, הטקסטים שלה ישראליים לחלוטין. לכאורה, מה הקשר ביניהם ובין הראשונה אלינו. למעשה, זו אדפטציה מוצלחת ביותר שמנתקת את הפולק ממקורותיו הסביבתיים והאנושיים, וטוענת אותו באמירה, הומוריסטית בעיקר, מקומית למהדרין. ג'יין בורדו "מנצלת" את הסוגה המוזיקלית לצרכיה היא, כפלטפורמה קלילה, יעילה ובעיקר קליטה, אקוסטית במהותה, להעברת ההומור המשובב והכובש כשירי פופ לכל דבר. 
 
באלבום עשרה שירים קטנים ומתוקים כאלה (על 40:58 דקות). שירים לא חשובים ו"לא רציניים", אבל כתובים בהרבה כשרון ומחשבה ומשקפים מן הסתם את מציאות חייה ודמיונה של טלמון, תל אביבית בכל הווייתה, אולי יוצרת הפופ הישראלית הראשונה (עם כל הכבוד לאיה זהבי פייגלין, ויש הרבה כבוד) שמצליחה לאתגר בדחני-פופ כדני סנדרסון ויוני בלוך. ויכולים להתפוצץ כל מסורבי ההשמעה בגלגל"צ. לכשיכתבו שירים בריאים וחכמים כאלה, גם הם ייכנסו לרשימות ההשמעה.
 
אין הרבה עומק, מסר וגם הגיון במלים כמו "...בוא ונתקלח בשניים/ ונוזיל ת'חשבון של המים/ כך נחסוך אגורה או שתיים/ וניסע לטיול לשבועיים" מ"על סבון וחיסכון" המתוק להפליא ("בועות" בהופעה), אבל כעוד וריאציה לשיר אהבה יש בו הרבה רעננות, מקוריות והפתעה. כך גם במשחק המלים המשועשע של "כשעמדתי בשמש בלי מקום מוצל/ לי הבטיח שיאהב אותי גם כשלא קל/ ונשארתי לעמוד בשמש בטוחה/ והוא לא נשאר לעמוד בהבטחה" מתוך "כוויות", שנוסך עצב מתוק ונונסנסי בהרפתקת חוף קיצית ומשרטט-מציע אותה כבסיס לסצינה קולנועית. 

   




להקת ג'יין בורדו בתיאטרון גשר (צילום: מאיה סלע)





ממש לא קלולס
 
הכישרון של טלמון פשוט נשפך מכל כיוון וחוגג בכל שיר, וקל להבין את הפופולאריות שלהם ואת ההזדהות עימם. ב"עינב", הלהיט הגדול של האלבום, המנון קנאה-הערכה לשוברת לבבות יריבה, היא גולשת לשפה קצת בוטה ("בוא נאמר שעינב היא כשרונית וגם יפה/ בוא נאמר שהזונה גם בחורף שזופה/ היא כמו מכה בזרת מרגל הכיסא/ כמו חצץ בסוליה שאף פעם לא יוצא/ צריך לזרוק לים/ את העינביות שבעולם/ ואז בטוח ישתפר מצב הרוח של כולם") אבל עדיין חיננית וטהורת כוונות. שיר של בנות – תודו שאין הרבה כאלה – שמזכיר את רוח הלהקות הצבאיות של פעם.
 
ב"קרן שמש" היא מצדיעה בבדיחות (בלחן משותף עם גלעד, שנשמע ווסטרן לכל דבר בהפקתו המוזיקלית של תומר ישעיהו) לתרופות של סבתא וב"איך אפשר שלא להתאהב בך", אולי השיר היפה ביותר שלהם, היא משמשת פה - לצלילי קנטרי מעוגל וקלאסי -  לכל המאוהבות מעל הראש שרק מבקשות שלא ישברו להן שוב את הלב. ואיך אפשר שלא להתאהב בשיר, בה ובהם.
 
עם זאת יהיה עוול להציג את ג'יין בורדו כקלולסית. דומה שהמחצית השניה של האלבום רצינית יותר בהתכוונותה, על אף שהיא ממשיכה להתעקש על ההבעה ההומוריסטית. זה מתחיל בשיר המסע "לא פשוט לי" (לפגוש את אהובה לשעבר ולחשוב שהוא יכול להיות שוב שלה); נמשך בהסבר המקורי, גרסת החבר'ה, לתופעת ההתמכרות לשתיה בקרב צעירים, ב"וויסקי" המערבוני ("כל היום היא רק שותה, בצהריים וגם בבוקר במיטה/ שותה כוסית ואז לנוח, אחרי עוד בירה גם לקינוח/ היא לא ידעה ולא אמרו לה, היא כועסת שכלל לא דאגו לה/ בלי עבודה היא מתייפחת, היא אבודה ואין לה שום גרוש על התחת"); עובר ב"מעגלים" (מלים: מיטל קדוש) שממשיל – ולא בראשונה - את הזמן לרכבת ("זאת לא אני שמתקדמת/ זה רק הזמן שמתרחק..."); מטפטף ב"גשם יורד" שמסמן עננה בזוגיות ויש בו ניואנסים ים תיכוניים – היחיד מן האלבום שלא נכלל בהופעה; ומסתיים ב"עיניים ירוקות", היצירה הארוכה באלבום, גם הרצינית ביותר בו, הרהור פילוסופי למחצה ("אני רואה בהן אותי/ כמו שרציתי תמיד להיות/ אני רואה בהן אותי/ כמו שקיוויתי להיות...") שזוכה לכסות מוזיקלית המנונית כשל מזמור כנסייתי.




להקת ג'יין בורדו בתיאטרון גשר (צילום: מאיה סלע)




הופעה כמו בסיקסטיז

כאמור, ג'יין בורדו הביאה לבמה רק תשעה משירי האלבום. הוסיפה להם שירים שלא נכנסו אליו, אחד (לפחות) חדש ("סבא") וקאוור אחד, עיבוד בדמותם ובצלמם ל"אול יו ניד איז לאב" של הביטלס. חלקה הראשון של ההופעה, עדיין ללא הנגנים האורחים בהופעה החגיגית, רזה ומתומצת אף יותר מן האלבום. ובכל זאת הם מצליחים לשחזר את הפופ-פולק-קאנטרי הנהדר שלהם רק עם הגיטרה האקוסטית של זאבי, הקונטרבס של גלעד, הקשקשנים שבידי טלמון, השירה הקצפתית והמענגת שלה וההרמוניות הקוליות שהם עוטפים אותה. 
 

טלמון, לבושה בשמלה בהירה ובגזרה רפויה שמדכאה כל סימן למיניות (זמרת לכל המשפחה?), שרה ברצינות תהומית ובפני פוקר את הטקסטים הכי הומוריסטיים שלה. בין השירים היא וחבריה מרשים לעצמם להתבדח ולצחקק. בנגינה הם סופר רציניים ואפילו מעוררים השתאות נוכח העושר והצבע של נגינתם. וכלל לא מפריע שהם עושים זאת כמעט מבלי לזוז מעמדותיהם. ההופעה אולי סטאטית, השירים מלאי תנועה ובחלל האולם אנרגיה כייפית.
 
זו רק גוברת עם הצטרפותם של נגני "תזמורת הקאנטרי" שלהם – דניאל בלוך בתופים, עוזי רמירז בגיטרה חשמלית ובעיקר בבנג'ו, אבנר קלמר בכינור וספי ציזלינג בחצוצרה. הם משתלבים בהדרגה, מ"מצב רוח" (האדם כאלגוריה לעץ ואולי להיפך), דרך  "קרן שמש" שבו הם מתרכזים במרכז הבמה ושרים (בית אחד) סביב מיקרופון אחד, וכששבים לעמדותיהם הכינור והבנג'ו  מדהירים את הקצב קדימה; ביצוע יפה במיוחד של "כוויות", המורכב במהלכיו והתובעני (ממנה) בשירה; "בועות" המתוק והמלהיב זוכה להמחשה ולהאדרת האווירה בדמות בועות סבון שמופרחות לחלל האולם; ב"רכבת" מתעצמת האנרגטיות במוזיקה ובנגינה; ועד סיום הלא רשמי עם "כל מה שאתה זקוק לו היא אהבה" בתוספת של יוקלילי. את ההדרנים הם פותחים עם "עיניים ירוקות", רק שלושתם, ותזמורת הקנטרי מצטרפת לשניים הנוספים  - "עינב" הבלתי נמנע ו"לא פשוט לי". 
  
ההופעה, מלווה בתאורת רטרו כשפנסי הווינטג' הגדולים שמשרתים אותה משמשים גם כתפאורה, משלימה את האלבום ומשמרת את רוח הנעורים העולצת של ג'יין בורדו. היא נמשכת 70 דקות בלבד אבל מהנה ביותר. הזכירה לי הופעות של פעם, מהסיקסטיז, כשהן התארחו על במות של אולמות תיאטרון.
 
לא יודע כמה זמן תמשיך ג'יין בורדו לרוץ בפורמט הזה. מכיוון ששירים חדשים כבר זולגים לתוכו, האלבום השני נעשה קרוב ומוחשי, ואני רוצה לקוות – בשבילם ובשבילנו – שהם יידעו להתחדש ולא למחזר את עצמם. יש לי יסוד להאמין שהם מסוגלים ליותר, אפילו להרבה יותר, אם ביחד ואם כפרטים. הניסיון שלהם בהרכבים אחרים, במיוחד של טלמון ב"קאט אאוט קלאב" של ניצן חורש, שבו היא יותר נשית ונועזת, תומך בהרגשה זו. ומעניין יהיה לעקוב אחרי ההתפתחות וההתקדמות של הרכב מוכשר וחכם זה.

  




דורון טלמון (צילום: מאיה סלע)


ג'יין בורדו. נגה יפו. חמישי, 17 במרץ 2013
ג'יין בורדו. ג'יין בורדו (עצמאי)
 

למועדי מופעים >

20/03/2016   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע