סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן רות נודלמן ואבישי רוזן ב"שירת הים"
 

 
 
בשלוותה הפנימית ובעיניה הטובות והבורקות נודלמן מרתקת. לבד, רק עם פסנתר ניצב, שמולו חיברה מן הסתם את שיריה, היא מגישה אותם בעירום, כביום היוולדם. שמונה מהאחד עשר. מצמידה כל אחד לפרק או לאנקדוטה מחייה, מודה שהכי קל לה עם האינטימיות והכי כיף לה לספר על מה השירים ואיפה הם נחבאים בחייה"
הזמרים הצעירים השתתפו בפסטיבל - הזדמנות לבדוק אותם בהופעה מול אלבומיהם האחרונים


על פניו פסטיבל "שירת הים" הוא אירוע של אינטגרציה יהודית, בין קהלים חילוניים, מסורתיים ודתיים. מגמה זו נשמרת בעיקר בהפקותיו היוקרתיות, המועלות באולמותיו הגדולים.

בעקיפין מהווה הפסטיבל חלון ראווה למגמה שצברה תנופה בשנים האחרונות והיא התקרבותם של יוצרים מרקע דתי אל הפופ החילוני ואולמותיו הקטנים של התיאטרון משמשים כבמה וכזירת היכרות וחשיפה לקירוב יוצרים אלה אל קהל חילוני. לא תמיד בהצלחה המצופה.

רות נודלמן יודעת מה היא רוצה מעצמה

לרות נודלמן התוודענו לפני כארבע שנים בשלבים הראשונים של כוכב נולד 2012. מן הסתם במסגרת חיפושיה אחר האמת האמנותית שלה והדרכים להגשמתה. אל אלבום הבכורה שלה, "קווי מתאר" שראה אור לפני פחות משנה, הגיעה אחרי כברת דרך נאה של שירות בצה"ל, לימודי מוזיקה באקדמיה ושלוש שנים ברימון, כשהיא נשואה ואם לשניים. פרטים נחוצים להבנה שהיא יודעת מה עומד לפניה ומה היא רוצה מעצמה.

האזנה לאלבום ובו 11 שירים, שחלק לא מבוטל מהם טופטף לרדיו לאורך השנים שקדמו לצאתו בתמיכת גולשי הדסטארט, 39:57 דקות בהפקתו המוזיקלית של דודי לוי, עשויה לציירו כיצירה אקלקטית, נוכח ריבוי ההשפעות (מקלאסי וג'אז ועד רוק'נרול) שמאפיינים אותו. נקודת המוצא היא אמונה, אולם הכתיבה הפיוטית הייחודית של נודלמן, ששואלת תבניות מהתפילה ומוהלת אותן במבע חילוני בהחלט, מבלבלת באשר לחד משמעיות המסרים. האם אלה שירי אהבה גשמיים או רוחניים? האם הם לקב"ה או לגבר? הם הם שירי זוגיות או אמונה? האם הם מחפשים קשר או רק מנסים לפרש אותו?

רות-נודלמן-אריק-סולטן.jpg
רות נודלמן (צילום: אריק סולטן)

   

דרכה המיוחדת למצוא הקשרים, עולם הדימויים העשיר שלה מהטבע (אצטרובל, רקפת) ובכלל, והזגזוג שלה בדרכי הפנייה - אם במישרין, ואם בדיבור אל עצמה בגוף שלישי - מוסיפים לאניגמטיות הכוונה. אולם יותר מכל, אלה הלחנים המורכבים והמפותלים שהופכים את יצירתה למסובכת, קשה למיקום וקשה לפיצוח. אין בהם שם רמז למקורות אמנותיים ולשורשים דתיים, וצבעי ההפקה המוזיקלית, הרגישה, הזהירה והמזהירה בדי-עבד, של לוי, לא עוזרים בהכרח בפיענוח, רק מגבירים את המסתורין.

במפתיע, ההופעה מארגנת את חומרי האלבום, נותנת בהם סימנים ועושה סדר בשירים וצדק עם נודלמן. רק שמונה צופים קידמו את פניה, אולם זה לא הפריע לה להיכנס חגיגית וגאה כבת מלך ולשמור על חיוך, חדווה פנימית ומאור פנים לכל אורך ההופעה, ולספר את חייה באמצעות השירים. בסיום אגב, ספרתי כבר עשרים צופים.

למן הדרשה הקצרה בפתיחה - שלא לפחד לחלום ולא להפסיק את החיפוש - דברים שלמדה מהרב אברהם יצחק הכהן קוק, שעם "מי שאין נפשו" שלו פתחה ("מי שאין נפשו משוטטת במרחבים/ מי שאינו דורש את אור האמת בכל לבבו/ אינו סובל הריסות רוחניות/ אבל אין לו גם כן/ בניינים עצמיים// אבל האדם מי שנשמת אדם בקרבו/ נשמתו לא תוכל לחסות/ כי אם בבניינים שהוא בונה/ בעמלו הרוחני"), ועד דברי התודה בסיום, אחרי השיר "רקפת", על הזכות לנהל בית כנסת בנווה צדק ולארח בביתה אנשים ולו רק כגמול לאנשים האחרים שפתחו בפניה דלתות במהלך חייה.

בשלוותה הפנימית ובעיניה הטובות והבורקות נודלמן מרתקת. לבד, רק עם פסנתר ניצב, שמולו חיברה מן הסתם את שיריה, היא מגישה אותם בעירום, כביום היוולדם. שמונה מהאחד עשר (הותירה בחוץ את "פגישה", "הייה לי הר" ו"אצטרובל", שזוכה להפקה מכמירה ויפהפייה באלבום, ואולי משום כך בקשה לא לפגוע בו). מצמידה כל אחד לפרק או לאנקדוטה מחייה, מודה שהכי קל לה עם האינטימיות והכי כיף לה לספר על מה השירים ואיפה הם נחבאים בחייה.

"שטח אפור מתוק" מתייחס לתקופת נערותה ולימודיה, לגילוי שמול החינוך הדיסציפלינרי הדתי הנוקשה יש גם צבעוניות חילונית; איך, ילדה של אבא, שהקפידה על כל שבת בבית כנסת לצידו, גילתה את מוזיקת הרוק, מצאה שמוזיקה היא דת והחליטה ללמוד באקדמיה, כאיור ל"עוד מעט (אני רימה)" של פנחס שדה; מדוע האזהרה לא להסתכל לאחור (כאשת לוט) לא עובדת עליה ומדוע היא מסתכלת ללא חשש אל החושך, לפני שהיא שרה את "מלח" ("...לומדת את הכללים רק בשביל לשבור אותם/ לא סובלת הבל, אולי אני הטיפשה") המרגש;
עוד סיפרה על החלטתה (אותה הגדירה כ"בינגו") ללמוד ברימון, על התוודעותה לשיטת ימימה ועל האופן שבו גמלה בלבה ההחלטה להתתחתן (למרות שגילה דאז, 28, נחשב לחריג לצעד כזה בציונות הדתית) והשמיעה תוך כדי את "תני בי אור" המצוין, בביצוע חזק, רוקאבילי לפרקים, ואת "תיבת הנגינה", המורכב והמושפע מן המוזיקה הקלאסית (אפרופו מהלכי נוקטורנו), אולי היפה בשירי האלבום.

ואחרי שאירחה את דודי לוי בשירים שלו ("קוהלת", "מלאך" ו"כל הזמן שבעולם) ושל קורין אלאל ("זן נדיר", שבביצועו גילתה עוצמות ונשמה גדולה, חזרה לסיפור שלה, להבהרה שלא משנה כמה הרחיקה לכת, נשארה קרובה לאלוהות ("חקוק בבשר"), ולשלושת חלומותיה העיקריים - להישאר דתיה, לבנות בית משלה ולהמשיך לעסוק במוזיקה, ושהכל יסתדר לה ביחד, כמבוא ל"רקפת" ("מפילה עוד חלום ועוד חלום/ מתירה עוד קשר בפקעת גורלה"), השיר החשוב ביותר שלה, המוטו לחיים וליצירה שלה, היחיד שיש בו אלמנט של תפילה או לפחות פיתול של ניגון בנוסח טעמי המקרא, ונגינתה עזת הביטוי היא רק הד לסערת הנפש הפנימית.

את המסע אל רות נודלמן צריך להתחיל מההופעה. אחרי חוויית ההופעה וההיכרות עם הסיפור כולו, יותר קל, נהיר ומובן לחזור אל "קווי מיתאר" שלה. בקונטקסט הזה, בדיאלוג האמיץ עם חייה, האלבום קוהורנטי, מתקרב לבשלות. המסר – אל תפסיקו לחלום, אל תפסיקו ליצור – מתחזק.

   

ג'סטין ביבר של המגזר הדתי

ההנאה אצל נודלמן יצרה ציפיות לקראת המפגש עם אבישי רוזן, טין איידול בן 17, ג'סטין ביבר של המגזר הדתי, מי שהיה סולן וכוכב הרכב הקינדערלאך ובגיל 13 השיק את אלבומו הראשון. "מי שאני עכשיו", אלבומו השני, הופק מוזיקלית על ידי לא פחות מרמי קליינשטיין, עדות לכך שהתשוקה של הזמר והיוצר הצעיר, ממומנת על ידי בעלי אמצעים ועניין.

אין לי סיבה שלא להאמין לכוונות של רוזן, כפי שהן מובעות ב"תקופה חדשה", אתו הוא גם פותח את ההופעה: "אין לי דרכים, נתעקלו הן כולן/ והכי נכון להישאר/ כשהרגשתי מוכן לכבוש את העולם/ הקול שבתוכי התבגר// משתנה, מתהווה, מתפלא/ אבל בסוף היום רוצה רק יותר/ כוכבים הם עולים עם השחר יורדים/ ואני רוצה להישאר". טבעי ולגיטימי למי שנגע בתהילה ורוצה לחיות לצידה.

אולם גם בשיר זה, כמו בשיריו האחרים, שהוא כתב וחיבר את כולם - העוסקים בהתבגרותו, באמונותיו כנער צעיר, ברגשותיו, תקוותיו ומשאלותיו על החיים והאהבה - פשוטים ופשטניים מדי לטעמי, מעושים בכוונותיהם וזקוקים עדיין ליד מכוונת של כותבים מנוסים ומקצועיים. ולא מצאתי בהם, למרות הכיפה והציציות, שום דבר עם אמונה דתית. אלה שירי פופ לכל דבר ועניין. לא ניגון ופיוט, לא עומק ואמונה, רק ביטוי לצעיר שמבקש לטרוף את העולם ומתחזה כמי שאינו יודע "לאן לפנות" ו"לאן אלך עכשיו", שני שירים לכאורה שונים, שרק "מתאהב" מפריד ביניהם.

אבישי-רוזן-ענק.jpg
אבישי רוזן (צילום: יונתן ויצמן)

   

השאלות שרוזן שואל אולי רציניות אך לא משכנעות. הוא כבר יודע את התשובות, והן - בוגרות ככל שיהיו - לא מסתדרות עם גילו הצעיר. אי אפשר להתכחש לנסיונו הבימתי לאורך השנים, שהנחיל לו בטחון עצמי רב, אסרטיביות מפתיעה, גינונים "מקצועיים" מול קהל, אבל לך תאמין לילד בן 17 ששר: "מתאהב, זה אף פעם לא קרה לי/ איתך זה אמיתי/ מתאהב, כל היום אני חשבתי/ האם זה רק אני/ או שאת תישארי איתי"; או: "ואחזור עוד אחזור אלייך/ אחרי שאחזור אל עצמי... את התקווה היחידה" ("אחזור", השיר הפותח באלבום); וגם: "עכשיו נופל עלינו/ כל מה שבנינו שנים/ בואו נתפוס מחסה/ שלא ניפול על/ אותם החלומות הכי יפים" ("הכל מתפורר").

בא לי לצעוק: "רבאק! בחייאת!", אבל אסתפק בהבעת צער וספקנות. זה לא אמין. אולי כך צריכים להתבטא בז'אנר (הפופ) הזה. אבל זה לא מסתדר לא עם הגיל הזה ולא כנציג המגזר הזה. ואם כן, זה מלאכותי ומעושה. ולגמרי לא צנוע.

אני לא מזלזל בכשרון של רוזן. אי אפשר להגיע לאן שהספיק להגיע בלי כשרון. אולם עדת המעריצות, ובמיוחד הצווחניות שבהן, לא עושה עליי רושם. בשביל להיות ביבר, צריך יותר מאשר טיפול מוזיקלי מיומן של קליינשטיין, וליווי בימתי מלוטש של רביעיית נגני רוק מהוקצעים, ביניהם בנצי גפני בבס, ניר גבע בגיטרות ואסף רייס בתופים. את כל אלה ניתן לשכור בכסף. אולם כסף לא יכול להסתיר את הבוסריות של אבישי רוזן כיוצר וכזמר מבצע.

ובינתיים הוא נשמע כעוד אחד, ללא קול ייחודי. גם באלבום שהפקתו המוזיקלית חסרת טעם וריח וכמותה יכול היה קליינשטיין להלביש על כל מי שמשאבים בידיו, וגם על הבמה שבה הפער בין הקול, השירה והמראה של רוזן, לבין הגיל, הנוכחות והיעילות של נגניו – עצום ורב עוד יותר. מה שמגדיל עוד יותר את נביבותו ככוכב פופ.

ובכל זאת יש לאבישי רוזן הופעה שנמשכת שעה. כלולים בה שבעה משירי האלבום החדש, ששיר הנושא בו, אולי הצנוע היחידי והמפוקח שבהם ("כל הזמן ניסיתי לחפש ולבקש/ להתרחק ממה שיש/ את האמת רק למגר/ וזה לא שלא ניסיתי לשקר/ אבל בסוף תמיד חוזר..."), מסיים את חלקו הרשמי. בולטים בהם להיטי הרדיו "הייתי בורח" (ששואף לחזור אל ההתחלה) ו"טיפות של רוח" (שמכיר בחשיבות הדרך שיש עוד לעשות) ויש בו מודולציה קולית מפתיעה שמרמזת שיש לרוזן לאן להתפתח כזמר.

ביניהם הוא משלב שני קאברים ("תן לי כוח" של אריאל זילבר ו"יש בי אהבה" של ארקדי דוכין; לא חוסר מודעות לשיר שיר כזה?), שניים-שלושה שירי פסנתר (ללא הלהקה ובהפעלת הקהל) וכמה להיטי הופעה מוכחים כמו הדקלום (הרחוק מהספוקן וורד המוצהר) של "יום כיפור" ("אני דתי אבל יש לי המון סימני שאלה..."), ההמנון "אהבה ישראל בנשמה" (שמרשים בשיתוף הפעולה בין הקהל לבמה ולהיפך) ושירי אלבומו הראשון (כהדרנים) "אלפי ילדים" (לבד עם הפסנתר) ו"תן לי סימן" התיסלמי באופיו.

יחסית לנודלמן, האולם היה מפוצץ בקהל אבל ריק בתוכן. ללמדנו פעם נוספת שלא התכונה סביב הקנקן חשובה, אלא תוכו.

   


פסטיבל שירת הים , תיאטרון גבעתיים .
רות נודלמן , קיי מיתאר . שני , 25 באפריל 2016
אבישי רוזן , מי שאני עכשיו . שלישי , 26 באפריל 2016

למועדי מופעים >

01/05/2016   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע