סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן ערב מחווה לקליק: נותנים בראש
 

 
 
ביוזמת המחווה ללהקת הקליק, העלתה חמש להקות אינדי עכשוויות לירושלים, אפשר לראות סוג של תיקון עוולה מתמשכת. גם בעבור סצנת האינדי המקומית, הרוחשת וגועשת בשלל כשרונות וסגנונות, ובעיקר בעבור חלוצים ונחשונים. כי תיקון של ממש ראוי שיתחיל מהמייסדים"
חמישה הרכבים עשו כבוד לאחת ממייסדות מוזיקת השוליים בפסטיבל ישראל בצורה לא מתפשרת


החברות בין הרוק'נרול לפסטיבל ישראל מתהדקת. רוק'נרול היה תמיד בן חורג בעבור הפסטיבל. אמנם תת-המשבצת "רוק" בקטגוריית "מוזיקה" התנאתה בשמות וביוזמות אולם הקריצה היתה בדרך כלל מיינסטרימית.

שלום חנוך בבריכת הסולטן אשתקד, אסף אבידן לפני שנתיים בבנייני האומה, שלומי שבן וכוורת (בנפרד) ב-2013 במתחם התחנה ובבריכה (בהתאמה), וגם תיסלם ב-2009 במתחם מוזיאון ישראל.

רוק הארד קור, אלטרנטיבי, של השוליים, היה זר לרוח הפסטיבל, ונסיונות עבר (כמו זירת הרוק מטעם חברת התקליטים הירושלמית "התו השמיני", שאירחה באופן חד פעמי ב-2007 אמנים והרכבים כמו דפנה והעוגייות, קולומביה, רונית רולנד והדס דגול) היו יותר לצאת ידי חובה, זריקת עצם לסתום פיות. עובדה שהתפוגגו ללא המשכיות.

תיקון עוולה מתמשכת

ביוזמת המחווה ללהקת הקליק, שהעלתה חמש להקות אינדי עכשוויות לירושלים, אפשר לראות סוג של תיקון עוולה מתמשכת. גם בעבור סצנת האינדי המקומית, הרוחשת וגועשת בשלל כשרונות וסגנונות, ובעיקר בעבור חלוצים ונחשונים. כי תיקון של ממש ראוי שיתחיל מהמייסדים. ובמרחק הזמן "הקליק", האחות הדחויה של "תיסלם" ו"בנזין" מראשית השמונים, יכולה בהחלט להיחשב כלהקת שוליים מרדנית, חתרנית ובועטת, שגם אינה נחשבת לאמא של רוק השוליים בישראל, אמנותה - במסר, בסאונד ובמראה לפחות, סללה דרך בעבור ממשיכים וממשיכות.

דומה שיותר מכל אמן או הרכב אחר, פעלו דני דותן (כתמלילן) ואלי אברמוב (כמוזיקאי), מייסדי הלהקה, במכוון כאנטיתיזה למוזיקה ישראלית עד אז, לא להיות חלק ממנה ובמודע גם לא להישמע כמוה. בניגוד לאמנים אחרים שחתרו לצמצום המרחק והפערים מן השוליים למרכז, הקליק היו ונשארו - גם ב"אני לא בפסקול", אלבומם המאוחר שראה אור רק לפני שנה - נאמנים ללא התפשרות לנס "הגל החדש" אותו הניפו באמונה ובמחויבות.

רשמית הלהקה היתה קיימת ופעילה אינטנסיבית כארבע שנים, במהלכן הוציאה את שני אלבומיה המיתולוגיים "אמא, אני לא רוצה להיגמל" (81') ו"עולם צפוף" (83'). הראשון (בהרכב ה"קלאסי", עם דותן כסולן, אברמוב כנגן גיטרות, עובד אפרת כבסיסט וז'אן ז'אק גולדברג כמתופף) היה "אישי" יותר ובו מחזור שירים על מעגל החיים, מהיווצרותם ברחם ועד לאחר המוות, השני היה ביקורתי, "חברתי" וכלל התייחסויות, חלקן בדיעבד, לתופעות ולעמדות חברתיות, מחינוך דרך מגדר ועד פציפיזם. האריזה, של האלבומים (עדיין כאריכי נגן) ושל ההופעות, היתה מאוד תיאטרלית ודרמטית, מסוגננת ומודגשת. וביחד עם הטקסטים הטעונים והשיריים של דותן הציעה חבילה של אמנות טוטאלית.

מעשית "הקליק" המשיכה להתקיים, כמותג לפחות, וגילתה סימני חיים מדי פעם. כמו באיחוד ב-1988, שהניב את אלבום "הופעה חיה בזמן אמיתי", הוצאת מארז הדיסקים קופסה משולשת ובו אלבום "חדש", עם שירים נדירים ב-2002, הופעות איחוד נוספות (ב-2004 וב-2011), והשקת חומרים מוקלטים חדשים - אי.פי עם ארבעת השירים האחרונים שהקליטה עם מתופפה האגדי ז'אן ז'אק גולדברג, שנפטר בדצמבר 2006, והאלבום "אני לא בפסקול", שראה אור מספר חודשים לפני מותו של אברמוב.



ערב מחווה ללהקת הקליק (צילום: Talnido-studio)

מופע המחווה: ניצוץ קליקי

למרות שאת המופע הפיק גוף מסחרי בעל אינטרסים ברורים לטובת אמניו (המון וויליום), אני מקבל את הנמקת היסוד שחמשת ההרכבים המצדיעים הושפעו מהקליק, בגישה, בסאונד, בהתנהלות, אפילו בתפישת העולם המוזיקלית.

גם בגילו המתקדם, אביב מארק (ועמיתיו להרכב אור אדרי, קובי כהן ודני אברג'ל שהחליף את רם אוריון באופן חד פעמי) שומר על חיוניות פרובוקציה וטירוף, שאפיינו אותו גם בשלבי קריירה מוקדמים יותר (כמו "סאבוויי סאקרס" מראשית הניינטיז). מלווה בשתי גיטרות, בס ותופים, בנגינה רועשת ובוטשת, מלאת אנרגיה, מארק עדיין מתנהג כמו הילד הרע שמכניס לכולם בשכונה.

אביב מארק והנצח (שעד לא מזמן, הם היו "המוות") עושים גראג' רוק מלוכלך, מטונף ומפחיד. הוא סטאטי, מעט כפוף, אבל נהנה לנגן, לשיר, ובעיקר לצעוק את המלים. אלא שבהידרשות שלו למלות השירים, לא הצליח לשכנע אותי ש"הקליק" אכן חשובה לו והשפיעה עליו, ושהוא ממלמל את שיריה מתוך שינה ולא התחבר אליהם חצי שעה לפני ההופעה. קצת להשקיע בשינון אם אתה רוצה לשכנע ש"כל האמת" (איגו-אינטריגו) אכן מתרוצץ ומבקש להתפוצץ, או שאתה מזדהה עם האהבה הנואשת ב"אני אבוד" ("אני לבד - אני אבוד / להיות איתך - רוצה להיות צמוד/ להיות בכיס - בכף היד/ אני אבוד - אני כל כך לבד/ רוצה להיות איתך - אני לבד אני אבוד") ושאינה מן השפה לחוץ. אבל "חרא מדינה" (של הסאבוויי סאקרס) היה מענג, ממש כמו באותם ימים, כי בעצם שום דבר לא השתנה.

"המסך הלבן" היתה לטעמי האקט הכי מפתיע, מרענן ו"קליקי" במחווה. שלושה מוזיקאים שבוויז'ואל המוקפד (יחסית) והמושקע שלהם ניכרת הערכה אם לא השפעה של להקת הקליק. הם מעדיפים דווקא את הצבע הלבן בניגוד לשחור של דותן וחבריו, אולם באקססוריז הציוריים ובאיפור המודגש (ממשקפיים עגולים, דרך קרחת מטופחת ועד מכנסיים קצרים) הביאו משהו מרוח האסתטיקה המקורית של הקליק. לגילברט ברויאר בשירה, אורגן ומצילה, גבריאל ברויאר בגיטרה ואורי רנרט בתופים פרפורמנס מרתק. גילברט הסולן פרובוקטיבי ומתנועע כמו אורנג אוטנג, הצליל הפוסט-מודרניסטי שלהם מרדני-חתרני, דיסטורטי ומעצבן לפרקים, אבל בנוי ומחושב להכעיס ולעורר.

הבחירות שלהם לימדו על הזדהות מוחלטת עם מושא המחווה. ו"ילד מבחנה" של הקליק היה לכוד בין גרסאות מורכבות, ארט-רוקיות, לשירים שלהם ("אמא מה קרה לחלב" ו"רק בקבר") שגילו ניצני המשכיות אבל בעיקר בלבלבו בין היוצרים ואת היוצרות. המסך הלבן הוא הרכב לא קל לצפייה ולהאזנה, אבל מאוד שונה, מיוחד ואינדי ביצירה שלו, שזה לכשעצמו מצדיק את השתתפותו.

גם הילה רוח המוכשרת והעולה, בלוק בלונדיני הוליוודי, הוכיחה שיש בה ניצוץ קליקי ושבדין היתה זכאית למחווה. עם שתי גיטרות (היא וקוסטה קפלן) ולופר, בס (יונתן לויטל) ועידו אשר (תופים) הכניסה רכות נשית מפתיעה ולא אופיינית למעמד, אם כי גם היא נמוגה באסרטיביות של גראנג' ומפלי הגיטרות. גם היא "כאלה" כבסנדביץ' את השירים של הקליק בשירה שלה.

ובין שני שירים מ"רופאה במערב", אלבומה המצוין האחרון ("עייף אני" ו"דובה גריזלית", שמשניהם נמתחת קו ברור ליצירה של הקליק), השמיעה את "מונדינה" הסקסי, בצליל מטורף, כל כך סמיך, חם ועוטף ושואב, ואת "אינקובטור" המיתולוגי, השיר עם מלה אחת, בקצב משודרג אפילו, שגם היום אי אפשר לעמוד בו. הצגת תכלית של אנרגיות, תשוקה ומחויבות.

ל"ועדת חריגים", הרכב משולש תל אביבי, שכבר חרג מסצנת האנדרגראונד המקומית לטובת העולם הגדול, יש בעיה. למרות שהם הגיעו מוכנים, עם שירים שנלמדו על פה, קשה להבין באיזו שפה שר יובל הרינג, נגן הגיטרות והסולן. והיה צריך תרגום להסברים מאונפפים שלו כדי לקבל מושג מהבלחי המלים והמשפטים לגבי זהות השירים. ובכל זאת על הביצוע שלהם ל"צלקת קטנה", אותו הם מבצעים גם בהופעות השוטפות שלהם, זכה למחמאה מיידית מפי דני דותן - "זה היה מאוד מדויק".

אפשר להאמין להרינג שהסביר כי בדק איפה הייאוש של הקליק נושק ליאוש שלו, במיוחד כשבחר לבצע את "סוף למסע" מ"אני לא בפסקול" ("אנחנו בוחרים שירים שנגעו בנו, לא אלה שהיו קלאסיקות. אבל זה יהיה..."). עם דן בלוך בבס, יובל גוטמן הפנטסטי בתופים (פשוט מתופף יוצא דופן, עם מוזיקליות משלו, שאי אפשר להישאר שווה נפש כלפיה) ותגבור של נגנית הקלידים מיקי טריאסט (בשירים בעברית; הקינוח היה בשיר שלהם באנגלית שגם אותו התקשיתי לזהות, לצערי), ועדת חריגים נשמעה הכי רוק, הכי הם, והכי לא קליק. אולם כנציגת אינדי נאמנה זה בהחלט לגיטימי ומובן.

לI Was A Bastard, הרכב חדש יחסית, עם ניסיון בפסטיבל אינדי מקומיים (אינדינגב, יערות מנשה), לא יצא לי עדיין להתוודע. גם לא לחיבור שלו ללהקת "הקליק". הלהקה, בה חברים נוה שפרוני, סולן וגיטרה, אחותו כליל, בס, אור דרומי בקלידים והקשה ומיכאל יצחקי בתופים, נעל את הערב הארוך עם כבוד וסטייל ועם שתי קלסיקות של הקליק - "אמא אני לא רוצה להיגמל" ו"גולם".


ערב מחווה ללהקת הקליק (צילום: Talnido-studio)



הבעיה של הצוללת הצהובה

אמנם לא תל אביב, העריסה המחבקת בה האהבה הקליק לפעול, אולם כילידי ירושלים, וכמי שאת פעילותם המוזיקלית החלו דותן ואברמוב כבני נוער בבירה, הצוללת הצהובה היוותה לכאורה חלל ראוי לסגירת מעגל. למעשה הבחירה במקום לא הצדיקה את ההתכנסות (ולא מהבחינה המוזיקלית, שכבר פורטה לעיל).

איני מחפש אשמים אבל מישהו - בחשיבה האמנותית, בסקר השוק המקדים, בשיווק או ביחסי הציבור - פישל. להערכתי נכחו באולם כמה עשרות צופים, אולי 70-80 איש. לא יותר ממאה ברגעי השיא. מספר מאכזב בכל קנה מידה. גם לא לטעמו של עובד אפרת, חבר הקליק, שציין באוזניי כי אינו מופתע. לדבריו, גם הניסיון של הלהקה להופיע במקום לאחר צאת אלבומם האחרון, היה כישלון, בהיעדר קהל. ובכל זאת ללא צופים רוגש ומתרגשים, מתלהבים ומריעים, המחווה יצא חסר. והמחשבה כמה קהל יכול היה המחווה לרכז, לו התקיים בתל אביב, לא הירפתה.

זאת ועוד. לגבי דידי, זו גיחתי הראשונה למועדון ירושלמי ותיק זה. ראשונה ולצערי אחרונה. החשש המוקדם, שמנע ממני ביקור במקום לאורך כל השנים, התגלה כמוצדק. למרות שיחות הבהרה והרגעה מקדימות מצד אנשי "הצוללת", שהבטיחו שהעישון אסור בתחומיה, ושהאיסור נאכף בתקיפות, לא התאכזבתי לגלות שהבטחות לחוד ומציאות מזיקה לחוד.

תחילה הינחתי שמעשה מגונה (או מהנה, תלוי בנקודת המוצא) בגראס, אינו נחשב עישון סיגריה בהוראת החוק. אולם כשאף אחד מצוות המועדון לא העיר או היתרה בפני המעשנים (אנשים בודדים אך חצופים), הבנתי שאין עם מי לדבר. בעצם ניסיתי לדבר עם אחד העבריינים, שהזדהה כעודד פרח, המתופף שהחליף את ז'אן ז'אק בהקלטות האלבום האחרון של "הקליק", שהצית סיגריה אחר סיגריה כאילו התנהל בסלון ביתו. פרח נשמע נפגע ומאוכזב שהערתי לו על העישון (ולא, מן הסתם, הערכתי את פועלו המוזיקלי), ואף הגיב בביטול, ללא ניסיון להתנצל, על כך שבעטיו עזבתי את המקום. ובעצם, על מה הפליאה: עשב שוטה אחד, גם אם הוא מדמה עצמו לפרח, מצמיח ומדרבן עשבים נוספים. בהיעדר גנן.

למזלי 88FM שדרו את המופע לייב, וכך לא הפסדתי - ויזואלית כן, אודיו לא - את I Was A Bastard. אולם האכזבה מהיעדר אכיפה, התראה וסדרנות מינימלית, היכתה בי כעלבון. אחזור על כך בפעם המי יודע כמה: גם לבני תרבות שאינם מעשנים מגיעה ליהנות ממוזיקת רוק. וזאת גם לתשומת לב ארגון הגג, פסטיבל ישראל, כדי שייטיב לבחור את שותפיו בעתיד.



להקת הקליק (צילום: מיכה קירשנר)



פסטיבל ישראל. מחווה ללהקת הקליק. הצוללת הצהובה ירושלים. חמישי, 26 במאי 2016


למועדי מופעים >

29/05/2016   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע