סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן יונתן דגן: קוסם של צלילים
 

 
 
המוזיקה באלבום יפהפייה. אין מה להגיד. משחררת, מרגיעה ואפילו משכרת, אבל השירים קצת סתומים ובוהים, לא משמעותיים, חסרי פשר או תובנות עמוקות. על הבמה המוזיקה היא חסרת גבולות, חסרת מחסומים, זורמת ושופעת בכל הכיוונים, ובחלק השני של ההופעה גם חופשית, לא מחויבת לאלבומים הקודמים, נאמנה יותר לצליל האלקטרוני השמח של J. views והרבה יותר מלהיבה. היא הרימה את הקהל על הרגליים, הובילה אותו למחיאות כף קצובות והשרתה על החלל פילינג של סול ואופוריית פולחן."
איש המחשבים הקר J. views מפתיע על במת בית האופרה כליצן ולהטוטן תוסס שחי את המוזיקה


אשליה של חלום ודמיון
 
את המוזיקה של יונתן דגן, היוצר שמאחורי J. views, אי אפשר וגם לא נכון להגדיר. הכותר בו בחר, כמו הניסיונות לתרגם אותו לעברית (המראות, החזיונות או שמא נקודות המבט / ההשקפה של ג'יי, הלא הוא ג'ונתן), מעידים שהכל בעיניי ובאוזני המתבונן והמאזין ומשאירים אותה לפרשנות פתוחה.

אפשר כמובן להשתמש בהגדרה הזמינה "מוזיקה אלקטרונית", אך כיון שיש בה מכל סוג (גם אמביינט וגם צ'ילאאוט, וגם ניו אייג' וגם מוזיקת עולם), מכל צבע ומכל טוב (כמעט), מכיוון שהיא תחושתית וחווייתית לכל דורש, ובעיקר מכיוון שהיא מאוד ידידותית ומסוגננת, זהירה וגם מנחמת, חושבני שהתיאור הכי נכון שלה הוא מוזיקה "ישנה" בלבוש "מודרני".

מבחינת מוזיקלית דגן לא המציא שום דבר חדש. היצירה שלו קונספטואלית, תבניתית, מוצגת כבנויה סביב נושא (שטיבו או מהותו חמקמקים אבל עדיין מוזיקלי) וזורמת ומתבצעת כמו היתה מוזיקת רקע, פסקול לסרט קולנוע, סדרת טלוויזיה או אפילו תסכיתי רדיופוני. יוצרת אשליה של חלום ודמיון, של ריחוף בין ערות לשינה, של חולמנות בין אור לחשיכה, משקפת (ואף מייפה) את המציאות ברגעים הנינוחים והשלווים שלה, והאלקטרוניקה שלה מתובלת בכלי הקשה, מיתר ונשיפה.

גיוויז-01.jpg
J. views (צילום: יוסי צבקר)

 
אריזה ושיווק גאוניים
 
מצד אחד, לפחות כמו ב"401 ימים", אלבומו החדש והשלישי (39:59 דקות) היא מייצגת את צלילי השקט, את כוחו ויופיו של הטבע, את ההשראה שהוא מעניק למסוגלים להתבונן ולהרגיש, כמו דגן. וגם שני אלבומיו הקודמים, "Muse breaks" (המוזה מפציעה?) מ-05', ו"Rivers and homes" מ-11', היו סביב אותו רעיון ערטילאי ומופשט. מצד שני היא ספק יומרנית להחריד, ספק שאפתנית להסמיק, שמביטה באומץ, בחזון ובתנופה הרחק אל העתיק, וכיון שמומנה בתמיכתם הכספית של אלפי אוהדים וגולשים בהד סטארט, לא נכון לשפוט אותה ואותם.
 
הגאונות של דגן היא במעשה האריזה והשיווק של היצירה שלו. בתכלס הוא מציע עסקת חבילה מורכבת מאוד. חוויה אורקולית של מוזיקה וחזיונות, כשכל רצועה כמעט מלווה בקליפ וידאו מושקע, מרשים ואף מרגש, ועטיפות הדיסקים שלו הן מעשי אמנות של עיצוב מהודר, מדויק ומוקפד. תשומת לב ויזואלית זו כבר הובילה אותו להישגים מרשימים של מועמדות בפרס הגראמי על עטיפת האלבום הטובה ביותר (על אלבומו השני) ופרס אריה הכסף בפסטיבל קאן, על קליפים מקדמיים לאלבומו החדש, שאותו הוא מכנה גם פרויקט ה-DNA.

"זהו זכרון, גלויה, עקבות שנשארו אחרי טיול בערכנו בהווה", כותב דגן לצרכנים המיועדים של "401 ימים". "השירים הם תוצרי לוואי, תוצאות של החיים כפי שקרו במהלך 401 ימים. התהליך התקיים און-ליין, זמן אמת, ולכן נקרא 'פרויקט DNA'. ואז נאסף וקופל לתוך האריזה שאתה מחזיק עתה. זה סיפור שמתחיל איפה שהוא מסתיים".

זה נכון, כי בהיותו חווייתי ותחושתי, וכזה שנוצר במשך יותר משנה, הוא גם לא מחובר למציאות קונקרטית. מנותק. לדגן יש אמנם יכולת מופלאה לקבל השראה מהדברים והמראות הבנאליים ביותר שבנמצא, אבל הוא לא שוכח להנציח ולתעד אותם. וכך הרצועות באלבום - שבעה שירים ושישה קטעים אינסטרומנטליים - אולי לא מסודרות ליניארית, לפי תאריך היווצרותן, אבל הן משופעות בנתונים ובמספרים שמתעדים את ימי היצירה (לאורך התקופה הנדונה), לפי השעה ולפי המיקום (כולל קווי אורך ורוחב מדויקים על הגלובוס).

ומסע שהחל בברוקלין, מקום מושבו של דגן ושל אולפן ההקלטות שלו, והסתיים בקליפורניה, עבר גם בישראל ("מצפה רמון" הקצרצר) ובאיסלנד (שני קטעים) ובערים נוספות בארצות הברית, מניו יורק ועד נאשוויל. כל יצירה זוכה גם לצילום משקף ולתוספת פירוט לא רק של המקום והזמן המדויקים, אלא גם של ההשראות, המראות, המחשבות והתחושות שנלוו לכל יצירה. ואת מי שהמסע הזה מעניין מעבר למוזיקה, יכול להיכנס גם לאתר האלבום כדי להתרשם עוד יותר גם ממעשה היצירה והתיעוד אותו. אולי זו העדות לכך שבימים אלה לא צריך רדיו, טלוויזיה והופעות כדי להגיע לאנשים ולקהל מטרה.

   

 
נשען על מוזיקה, לא על טקסטים
 
ואני לא מתכוון להישמע ציניקן, אלא רק להעיד שחשיבות הסאונד והוויז'ואל, מעידה על היצירה של דגן, שמתבססת על מוזיקה, לא על טקסטים. הם קיימים, נמצאים, צנומים בדרך כלל, בקושי בשרניים. אולם נוכחותם שולית וזניחה, אולי כדי לשמש פלטפורמה לרעיון, כשלד זמני, כשריון רגעי, כטריק למלמול של פראזות חוזרות או זכורות, ליצירת קשר, זכרון או זהות עם ה"טוֹבּוּלר בֶּלס" הפרטיים והעכשוויים של יונתן דגן.

המוזיקה יפהפייה. אין מה להגיד. משחררת, מרגיעה ואפילו משכרת. השירים קצת סתומים ובוהים, לא משמעותיים, חסרי פשר או תובנות עמוקות. פילוסופיים כביכול. מתארים תחושות של תוך כדי עשייה ויצירה, כמו: "כל הזמן הזה/ אתם שומעים את הסאונד/ שהטייפ ניגן/ כל הזמן הזה/ אתם שומעים את הסאונד/ שאני ממשיך לשמוע" (ב"Turned to the sun"); "כל התשובות וכל השאלות גם/ הן בין האטלנטיק ובין בהונותיך ובינך/ הסאונד של ההרים, העמקים וההודעה הקולית שהשארת לי/ הם אותו הדבר/ עד שייפרדו שוב" ("I follow"); או הדיאלוג הקצר על השראה שפותח, כבסצנה קולנועית, את "אוקטובר".

השירים הבולטים מרוכזים בלב האלבום: "Almost forgot" (כמעט שכחתי את הלב במהלך היצירה, מן הסתם), "We moved" הרקיד, המזמין וסוחף; "I follow" שכבר נזכר לעיל; ו"Into the light", שהוא הכי סינגל והכי להיט, מנוגן עם ההרכב "Wild cub" ומבוצע על ידי זמר נהדר בשם יוקלילי קיגן דה-וויט שאותו גילה דגן בתחתית של מנהטן. אגב, מלבד שותפיו הוותיקים לדרך, תומר רבינוביץ (גיטרות) ועופר לוי (תופים), כל שאר הנגנים הם זרים או ישראלים ששוהים בארצות הברית.
 
חסר גבולות, זורם ושופע
 
להופעה החיה של פרויקט ה-DNA בתל אביב, במסגרת הקלאסית-רוק של בית האופרה, הגיע יונתן דגן עם רבינוביץ ולוי, ועם הרכש החדש שלו, הזמרת השחורה דנישה אודיג'י, שמנגנת גם בגיטרה ובעיקר מטפלת במחשב. חלקו הראשון של הקונצרט, עם 22 נגנים תזמורת "המהפכה", בניצוחו של רועי אופנהיים, הוקדש לאלבום החדש - אחד לאחד, אותו ליין-אפ, אותו סדר שירים וקטעים, אותו אורך (40 דקות) וגם עם אותם קליפים (בחלקם לפחות; אך עם הראיון של נינה סימון, שהיה לדבריו הרעיון לאלבום הזה בחירות היצירתית שהיא ניסחה), רק תזמורת "המהפכה" מרחיבה, מפתחת ומשלימה (בעיבודיו של זוהר שרון) את הסאונד-טרק והמבע של האלבום, ועוטפת את היצירה שלו - על תקן הקלידים והאלקטרוניקה המחבקת שלו - בשכבות על גבי שכבות של צלילים.

השילוב - 13 כלי מיתר וקשת, שישה כלי נשיפה, נבל, ויברפון ופסנתר מזה, תופים, גיטרות, קלידים ומחשבים וקצת הקשה מזה - נשמע כמו כסות של ביג בנד עצום לסווינג העכשווי והמלוטש של יונתן דגן. חסר גבולות, חסר מחסומים, זורם ושופע בכל הכיוונים, וגם מזמין בעטיפה האולטרא-אלקטרונית והנעימה שלו. עד כדי כך שהקצב המערסל והמחבק והשירה המנחמת של אודג'י ב"Don't pull away" גולש לפאתוס המנוני-כנסייתי, משל היה גוספל נצחי, אפילו גוספל אופראי לפרקים.
 

גיוויז-02.jpg
J. views (צילום: יוסי צבקר)

פילינג של סול ואופוריית פולחן
 
החלק השני, שהיה אוסף של יצירות קודמות והדרנים, כלל רק שישה קטעים ש"נמרחו" על פני 40 דקות נוספות. זה היה כבר שלב האלתור המובהק, בחלקו ללא אודיג'י הניו יורקית אלא עם נועה למברסקייץ הישראלית, שנראתה בשמלה אדומה ובשפעת שיער ערמונית, נעה ונשמעה (פה ושם) כקליאו ליין בשלבים מוקדמים, ועם נגנים אורחים בסקסופונים.

הנגינה הפכה להיות חופשית, לא מחויבת לאלבומים הקודמים, נאמנה יותר לצליל האלקטרוני השמח של J. views, הרבה יותר מלהיבה, הרימה את הקהל על הרגליים, הובילה אותו למחיאות כף קצובות והשרתה על החלל פילינג של סול ואופוריית פולחן. "Salty air", "Smooth criminal" (של מייקל ג'קסון!) ו"Oh, something's quiet", ועד הסיום גם "Far too close", "Come back now" ו"About the sea", שהותירה את עצרת התמיכה של הקהל הישראלי, מרוגשת ונסערת, וגם קצת לא מסופקת באי היענות נוספת של דגן והחבורה הגדולה לעוד זנב של הדרן.

זו פעם ראשונה שאני רואה את דגן על הבמה. הופתעתי. הסטריאוטיפ של איש מחשבים קר, מחושב ומדויק, התגלה כהיפך הגמור. כאיש במה תוסס, מלא שמחה ותנועה. אמנם מעצב סאונד ומספר סיפורים בצלילים, אך כזה שחי את המוזיקה - לא רק בנגינה ובשירה - אלא בכל גופו ואף בכל מאודו. בתנופה שהוא מציג את המוזיקה שלו, בדרך בה הוא מוביל את ההרכב שלו ובאופן התיאטרלי שבו הוא מתנהל על הבמה, הוא מעין שילוב של איאן אנדרסון ופרינס - שילוב של מוסקטיר סייפן ורקדן מחזמר בקורוס ליין, ליצן ולהטוטן, קוסם של צלילים, במאי של אווירה ותחושות ובעיר מוזיקאי עם נקודת השקפה ברורה שמצליח לתרגם אותה על הבמה.
ולא צריך יותר מזה.


J. views, 401 ימים (עצמאי)


J. viewsותזמורת המהפכה. המשכן לאמנויות הבמה תל אביב. שלישי, 7 ביוני 2016 


למועדי מופעים >

13/06/2016   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע