סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
1011121314
15161718192021
22232425262728
293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן הילה כהן אלעזר - קינה קורעת לב
 

 
 
מצד אחד, קשה לראות איך הילה כהן אלעזר 'כובשת' את הבמה לבד ואת הרדיו במיוחד. אולי בימי זכרון ועצרות, שאנחנו, למרבה הצער, לא חסרים אותם. מצד שני, אי אפשר יהיה לצַפות לדוד גרוסמן בהופעות שוטפות שלה, לא בלו"ז ולא בכוחות הנפשיים שלו. ועם זאת, לטעמי, הנוכחות שלו חיונית לה ולשירים שלו. ואם ההתייחסות ל'הילה כהן אלעזר שרה דוד גרוסמן' תהיה כערב שירה-ספרותי, בנוכחות הסופר ובדברים מפיו, כפי שעשה זאת במופע ההשקה, יגדל הסיכוי להפצת הבשורה המשותפת, להעצמת האמירה העצובה והכואבת על מולדת שאוכלת את הטובים שבבניה ומותירה את אוהביהם לבַכות אותם, לקונן עליהם ולנסות לחרוט את זכרם גם בלב אחרים."
בגיל 60, הילה כהן אלעזר היא הזמרת הלא מקצועית המרגשת ביותר שיצא לעמוס אורן לשמוע


הילה כהן אלעזר היא לא זמרת רגילה. היא לבטח לא זמרת "מקצועית". אכן, היא מזמרת, ואפילו חתומה כמלחינה על תשעת השירים באלבום הבכורה שלה, אולם "נופל מחוץ לזמן", אלבום הבכורה שלה (בגיל 60!?), מייצר את הרושם שהיא - באינטימיות שלה - שרה לעצמה, כביטוי לצורך נפשי עז, אולי מתפרץ ובלתי נשלט. וההיבט הזה של זמרה להנאת השומע עדיין לא קיים, לא שלם ולא פתור אצלה.
 
שירי כאב של דוד גרוסמן
 
"נופל מחוץ לזמן" הוא לא אלבום רגיל. יש בו אמנם תשעה שירים (על פני 30:17 דקות) אבל לא כאלה שנועדו כדי לשיר איתם. הוא יותר מסמך. ביטוי לרחשי הלב, העצב, הכאב והגעגוע החונק והקורע, של הסופר דוד גרוסמן בעקבות נפילתו של בנו אורי במלחמת לבנון השניה. תחושות שלא הותירו לו מנוח עד שהשלים את הגלעד הכתוב: "גם געגועיי אליך/ כלואים בתוך הזמן. האבל/ נעשה ותיק יותר/ עם השנים, ויש ימים שהוא חדש/ טרי/ כך הזעם על כל מה שנגזל/ ממך. אבל אתה/ כבר לא/ עצמך כבר/ לא. מחוץ/ לזמן אתה".

ספרו של גרוסמן, שראה אור לפני חמש שנים, הצית את להבת היצירה של כהן אלעזר, בתו של רב אלוף דוד אלעזר ז"ל, רמטכ"ל מלחמת יום כיפור, שנפטר לפני ארבעים שנה. הקינה של גרוסמן את בנו כמו כיוונה לתחושות האבל והגעגוע רבות השנים של כהן אלעזר לאביה. ובחיבור בינה לבין השירים שלו היא הפכה (במשך שלוש שנות הלחנה והקלטה, ובהתאמות מתבקשות ומאושרות ללשון נקבה) להיות הקול והפה של השורות הכתובות, ממש כפי שגרוסמן ייחל שיקרה.

ואני בהחלט מאמץ את דבריו של הסופר בסיום מופע ההשקה לאלבום "נופל מחוץ לזמן", לפיהן משהו בקול החם, הלא מקצועי והראשוני של כהן אלעזר, גרם לו להרגיש שזה הקול הנכון לשירים שלו - "היא שרה את הכאב שלה", תיאר גרוסמן, "מבלי לאבד מגע עם השירים שלי".
כאמור, זה לא אלבום של מה בכך. לא עוד אלבום ולבטח לא סתם אלבום. ולא בזכות שני השמות שחתומים עליו, כמו מול העצב העמוק שבו הוא כתוב ובו הוא מבוצע. לא שומעים קינות שכאלה בדרך כלל ולכן גם לא פשוט וקל להתמודד איתן בכלל, ועם "נופל מחוץ לזמן" בפרט. ורק במעשה האמנות - עוד אבחנה מכמירה של גרוסמן באותו מעמד - אפשר למצוא להן מקום, בחיבור שבין "הרֵיקוּת והאֵינוּת המבעיתה של המוות, עם המלֵאוּת של החיים".


הילה-כהן-אלעזר-2-צילום-נחום-לדר.jpg
הילה כהן אלעזר (צילום: נחום לדר)





50 גוונים של יגון

כהן אלעזר שרה בעדינות וברכות, מלאת עצה ואמפתיה, וגם חשופה ומדויקת בדרכה. הלחנים שלה אינטואיטיביים, רגשניים, נעים בין שירי ערש למלנכוליה. בהאזנה ראשונה הם נשמעים דומים אחד לשני, הרבה בעטייה של הסביבה הקולית והשירה הלא מקצועית שלה. אולם האזנות נוספות, למי שיצטייד בתעצומות הנפש הנדרשות, ילמדו שיש חמישים גוונים ויותר ליגון, והיא יותר מגוונת מלודית ממה שנשמע - מן הסתם בעזרתם הברוכה, הקשובה והמפרה של שותפיה ליצירה, המעבדים והמפיקים המוזיקליים שלומי קינן ורן אביב שחולקים במלאכה (ארבעה ושלושה, בהתאמה) וגם משלימים אחד את השני (באחד משותף) וחושבים דומה, בשילוב הזהיר של קלידים ותכנותים. את השיר הנוסף הפיק יועד ניר, נגן הצ'לו במופע שלה, והאיש למשימות עיבוד ותזמורים של כלי מיתר.

כן, זה האופי. אקוסטי חם ואמיתי. פסנתר וקונטרבס, גיטרות אקוסטיות וצ'לו, אקורדיון, אבוב, טרומבון ומפוחית. וכמעט ללא תופים (רק פעם אחת, ב"ברגע הזה", של ניר דווקא), בס (הבלחה יחידה ב"שקט ירד", הנועל) וגיטרה חשמלית (רק גיחה בודדת, ב"הולך"). לא להחריד את ההולכים בריתם-סקשן שלא ממין העניין.

גם המופע שומר על האופי האינטימי והשקט הזה. מיקי ורשאי בקונטרבס ובניהול מוזיקלי, איתמר גרוס בפסנתר, אוהד בן אב"י בקלרינט, אקורדיון וחליל, ויועד ניר שמצטרף מדי פעם בצ'לו. כהן אלעזר, יושבת ללא תנועה כמעט על כסא מוגבה, מלווה את עצמה בגיטרה בחלק מן השירים. מקוננת בהתמכרות ובהתמסרות את המלים והתחושות. מכונסת בתוך הגעגוע האינטימי שלה, פוקחת רק לעתים רחוקות את עיניה, חפה לחלוטין מגינוני במה והופעה מכל סוג שהוא. הזמרת הלא מקצועית המרגשת ביותר שיצא לי לשמוע.


   


   

דברים שנופלים מחוץ לזמן

 
האלבום קצר, גם המופע. שעה נטו. תשעת שירי האלבום ועוד ארבעה להם היא מנסה לשוות אופי דומה או קרוב. "נופל מחוץ לזמן" הפותח מושר בנימה של שיר ערש לילד חסר גיל שנותר מחוץ לזמן. אותו עניין, של אהוב שקפא בזמן, בין אם בן ובין אם אב, ואוצר המלים שלו נשאר קבוע ומתמעט, וכאילו הצמצום הזה מכין את האוהבים אל הפרידה שכבר קרתה, מזין את חזיון הגעגועים של "איך תופיע בי".

"ברגע הזה" הוא דו-שיח בין הורים שכולים, הצ'לו העגמומי מאייר את הגעגוע במחול הוואלס (והמוות?) שמייצר האקורדיון. גם ממשיכו בהופעה, "בתוך חלום", הוא חיווי של המקורבים השכולים שמרחפים בין צלילות מסויטת לשינה סהרורית, לא מוצאים את נפשם בסאונד הפסיכדלי שמייצרים הקלידים באלבום, ולא בצלילו הקודר של הצ'לו הבימתי, כשתאורת צללים מוסיפה ויז'ואל הולם.

הצליל הספרדי-לטיני הקליל שמערסל רכות את הגרסה האולפנית של "זה מול זה" ("איך עומדים/ חיים ומוות זה מול זה/ איך הומים/ הם זה אל זה/ איך נוגעים/ הם, איך/ קלועים/ הם זה בזה/ בשורש ערייתם") מפנה מקום על הבמה לדיאלוג ג'אזי קליל בין הפסנתר לקונטרבס (הקלרינט יצטרף רק בסוף השיר), בסאונד אַפֶּרי שגורם לגוף להתנועע וכמעט משתכשך בחטא השמחה, נוכח החמצת החיים מנקודת מבט כפולה, של האַינו ושל החסר אותו.

כהן אלעזר נוהגת ב"כדי נשימה" כמו נכתב ממש בשבילה, בהזדהות רגשית של לחן ושירה. גם ללא העצב הבלוזי, המתוק והמרסק שנוטעת המפוחית של מיכל אדלר בשיר המוקלט, העצב האנושי זהה לכל מי שחווה לכתו בטרם עת של בן והסתלקותו המוקדמת של אב: "האם אוכל... ללמוד להפריד/ את הזכרון/ מהכאב. או לפחות את חלקו/ כך אוכל גם לזכור אותך יותר/ לא אֶפחד כל פעם/ מִכְּוִיַית הזכרון". רק חבל שדווקא לשיר משמעותי זה משתרבבת טעות דקדוקית יחידה - "וּכְּמו חיוך..." היא שרה במקום "וּכְמו". צורם, רק מפני שכל השאר נקי ומושלם.


הילה-כהן-אלעזר-3-צילום-נחום-לדר.jpg
הילה כהן  אלעזר עם דוד גרוסמן (צילום: נחום לדר)




מלאת הוד נורא

בשלב זה לוקחת כהן אלעזר אתנחתא משירי האלבום, לטובת שירים "שאבא אהב": "תפוח חינני" ("נד אילן") של משה דור ויוסף הדר, שראשיתו ואחריתו א-קאפלה משותפת לה ולעמיתיה ורשאי וגרוס; גרסה משודרגת משלה לשיר ערש (שאביה שר לה) של יעקב זרובבל ודוד זהבי; ו"שיר ליל שבת" ("התבואי אליי הלילה?") של יהודה עמיחי ומשה וילנסקי, גם הוא סוג של געגוע.

היא חוזרת לאלבומה עם "אוגוסט" המכונן ("באוגוסט הוא מת, וכשהגיע/ סופו/ של החודש ההוא, אני/ כל הזמן חשבתי, איך אוכל/ לעבור לספטמבר/ והוא יישאר/ באוגוסט?") שמלותיו הפעימו את מיתרי לבה והתניעו, איך לא, את מלאכת ההלחנה, ובהמשך - גם הוציאו אותה לאור כזמרת. באולפן של רן אביב התכנותים והקלידים אחראים לכלי מיתר מרטיטים ולקינה בוטה, חד פעמית וקורעת לב. על הבמה הפסנתר, הקלרינט והקונטרבס מצטנעים בענווה. שיר עצום. עצוב למות באמצע התמוז, ועוד יותר ממנו עצוב לאבד בן באוגוסט.

שיאו הרגשי של המופע - למרות שזה לא ניכר על הגשתה והתנהלותה הבימתית של כהן אלעזר - נמשך ב"הולך" האלגי. פואמה כואבת, מלאת הוד נורא. מוזנת בתחושות האין אונים של האב מול האובדן, מול ההתרוקנות, מול הערגה הנוראה, ובעיקר מול הידיעה המרה את ההחמצות של כל הדברים הקטנים והגדולים שיש לעולם להציע, שההולך כבר לא יספיק. הילה מציעה התכתבות עם לחן אלברשטייני מופלא. באלבום מספקת הגיטרה החשמלית (של אריאל טוכמן) את האנרגיה, במופע עושה זאת בן אב"י עם הגיטרה האקוסטית שלה. חוויה מטלטלת.

כמו האלבום גם ההופעה מסתיימת עם "שקט ירד". שם הפסיקו החיים באחת, אבל העולם ממשיך לחיות. כהן אלעזר חוזרת אל הגיטרה. גם בהקלטה. את מקומו של האבוב המקונן (של אמיר בקמן) ממלא הקלרינט - "רק התשוקה נותרה/ בי כמו קללה/ ללכת עוד/ ללכת/ שקט ירד".



הילה-כהן-אלעזר-1-צילום-נחום-לדר.jpg
הילה כהן אלעזר (צילום: נחום לדר)


להפיץ את הבשורה המשותפת

סיום הולם? רק לכאורה. למעשה בלתי אפשרי לדעתי להפריד בין הספר לבין האלבום, בין הסופר למלחינה והזמרת. איך שלא נסתכל ונשמע את זה, עכשיו משנמצא הקול של המלים, זו יצירה משותפת, מחובקת, בלתי מופרדת.

מצד אחד, קשה לראות איך הילה כהן אלעזר "כובשת" את הבמה לבד ואת הרדיו במיוחד. אולי בימי התכנסות והתייחדות, ימי זכרון ועצרות, שאנחנו, למרבה הצער, לא חסרים אותם. אין ב"נופל מחוץ לזמן" שלה שירים להופעות "רגילות". מצד שני, אי אפשר יהיה לצַפות לדוד גרוסמן בהופעות שוטפות שלה, בתקווה שיהיו, לא בלו"ז ולא בכוחות הנפשיים שלו.

ועם זאת, לטעמי, הנוכחות שלו חיונית לה ולשירים שלו. ואם ההתייחסות ל"הילה כהן אלעזר שרה דוד גרוסמן" תהיה כערב שירה-ספרותי, בנוכחות הסופר ובדברים מפיו, כפי שעשה זאת במופע ההשקה, יגדל הסיכוי להפצת הבשורה המשותפת, לסינרגיה שבין הספר והאלבום, להעצמת האמירה העצובה והכואבת על מולדת שאוכלת את הטובים שבבניה ומותירה את אוהביהם לבַכות אותם, לקונן עליהם ולנסות לחרוט את זכרם גם בלב אחרים.

ואף מלה על אשר ביטנסקי, המפיק האחד והיחיד, החולם הנצחי והאיש היקר, שמוכן למסור את חייו על קידוש השיר.

   



הילה כהן אלעזר. נופל מחוץ לזמן (לייבלה)

הילה כהן אלעזר שרה דויד גרוסמן. מרכז עינב תל אביב. שלישי, 12 ביולי 2016


למועדי מופעים >

14/07/2016   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע