סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה לאביב 2017
 

 
 
אלמוג אברהם מתמודד עם פחדים וטעויות, אביגדור גביש סוחף בתשוקה לחיים, נטע וינר באלבום תקיף ואמיץ, גיא מר לא מנסה להתנחמד ועוד


הפעם ב"פותח קופסה": פסיפס ישראלי. 12 אלבומים חדשים של אמנים גברים, המתכתבים עם הישראליות בשלל דרכים גוונים וסגנונות. פרויקט מיוחד.
 
אלמוג אברהם - מחפש את התשובות

כשם אלבומו, אברהם מחפש את עצמו, נכון להתמודד עם פחדים וטעויות, להתעמת עם דאגות וחששות, לבדוק מה הוא שווה ולגלות אם זו, כתיבת שירים וביצועם, הדרך הנכונה.

על פניו יש לו, כתושב שכונת פרדס כץ, בוגר בית הספר תלמה ילין ולהקת חיל החינוך, סיפור רקע "טוב" לפריצה, אלא שהוא לא מצליח להעביר אותו בשלמות לתריסר השירים (על 42:42 דקות) באלבום הבכורה האמיץ שלו. בהצצה למחשבותיו נפגוש בדידות קיומית, יראה משיגעון וטירוף שמאיים לטלטל את עולמו אבל הוא לא חורג משירי אהבה, זוגיות ותלות. אלה בעיקר בלדות כבושות שנעות בין דרמה ופאתוס לשקט ולהקשבה, בין סערה לרוגע, בין הצטנעות לרגש טהור ובין חשמלי לאקוסטי.

ספק בעיניי אם הבחירה הסגנונית ברוק אצטדיונים (בהשראת המפיק המוזיקלי ונגן הגיטרות איתי פריד) היא המבע הז'אנרי הנכון לו, למרות יכולתו להתמודד איתה. למזלו, לצד היומרה בצליל יש הרבה רגעים מרגשים, כמו "יוצא מדעתי", "דרכים מאושרות" או "סוף". הבונוס הנסתר "Breath Again" מעיד שעדיפה לו שירה בעברית ובלבד שיימנע מטעויות מביכות כמו פוחְדים ב"לילה אחרון" המרשים (עצמאי).

אלמוג אברהם צילום רומן פורצקי.JPG
אלמוג אברהם (צילום: רומן פורצקי)


  


יותם בן חורין - זיכרון ילדות

אלבום סולו ראשון בעברית לסולן להקת האינדי-רוק המצליחה Useless ID, ש"נחשף" לשפת האם בעבודתו כזמר וכנגן הבס בהופעות של דני סנדרסון. בשירתו מזכיר בן חורין סולנים והרכבים מן הרוק הישראלי של שנות ה-80 וה-90 - מופע הארנבות של ד"ר קספר ב"אבוד", שרון הולצמן מאבטיפוס ב"אשה" (שניהם, אגב, שיתוף פעולה עם תמר אייזנמן), חמי רודנר ואיפה הילד ב"מחשבה אחת תמימה", אפרים שמיר פוגש את מיקי שביב בשיר הנושא, ארצישראל הטובה של פעם, שלמה ארצי המוקדם ב"ואלס אחרון", בלדת פסנתר רית'ם'נבלוזית, וגם את REM ברוק-פולק של "ספטמבר".

אבל הוא כותב שירים נהדרים, קצרים (עשרה על 30:45 דקות), שעומדים בסימן "הזמנים משתנים ואנחנו איתם" ועניינם תהיות קיומיות, חיפושים עצמיים ושירי זוגיות. אלבום מכונס ("זה רק אני עם עצמי", בשיר "רכבת") ורך בגישה, אקוסטי, אפילו אנפלאגדי באופיו, שמציג את בן חורין באינטימיות שלו, בהפקה מוזיקלית עצמית, נזירית לפעמים. התהייה לאן ממשיכים מכאן ב"צומת דרכים" הנועל בצרידות נעימה, מתאימה גם למדינה. מקסים (עננה).

יותם בן חורין עטיפה זיכרון ילדות.jpg
יותם בן חורין, עטיפת האלבום "זיכרון ילות" (עיצוב: גל נאשי)


  


דרור בן יעקב - על החיים ועל המוות

אולי באיחור מה, אבל בן יעקב הוא יוצר עקשן וחרוץ, והאלבום הזה - ששמו אינו נתמך מפורשות בטקסטים של שבעת השירים (21:34 דקות) - רלוונטי ואף אקטואלי.

"רצינו לשנות את המציאות אבל המציאות שינתה אותנו", הוא אומר ב"ימים טובים", השיר הנועל והיחיד שאת מילותיו כתב. "כמו פליטים, בגוף כואב, עוד לא מוותרים, אוחזים בציפורניים, שומרים עמוק בתוך הלב, עוצרים את הדמעה בקצה העין", כקינה ידידותית על קורותינו.

זה אלבום חברתי, אפוקליפטי לפרקים ("זה הסיום" הפותח, של חנוך לוין מ"יאקיש ופופצ'ה"), מחאתי ("כשלא היה אכפת לי" של טל ניצן, שעניינו האדישות למהלכים כלכליים ולגזירה חברתיות), פוליטי ("פלשתינה" כמשל, מאת ארז ברזוליק), וגם פילוסופי ("מות האלוהים" של ניטשה, "הדתות" של אדוארד גיבון מהמאה ה-18 ואפילו "תשובה" של לאה גולדברג).

המילים הן החשובות ולחנים רזים, פולק-רוק-בלוז סטייל, משרתים את האמירה. ההגשה נינוחה, דידקטית ואמפטית, ספק אירונית, ספק אופטימית, אך אין ספק באהבה שמסתתרת מאחורי מילות התוכחה (עצמאי).

דרור בן יעקב.jpg
דרור בן יעקב (צילום: יח"צ)


  


אביגדור גביש - יום חדש

גביש מציע אופטימיות ללא סייג. סיפורו הטראגי, אובדן בני משפחתו בפיגוע טרור מלפני 15 שנה, מחלחל בזהירות ובאיפוק לאלבום בכורה זה שמציג קול בהיר, זוהר ומאיר, ייחודי ומזוהה כבר משמיעה ראשונה. למעשה, גביש הוא זמר בוסרי, לא בשל, אבל הוא מפורר את כל הציניות שבעולם, סוחף בתשוקתו לחיים, פוצע בקבלה המובנית ומרגש בתמימות הבוגרת שלו. ויש לו גם סגנון ושפה משלו.

תשעה שירים על 32:11 דקות. שמותיהם קצרים ותמציתיים, תכניהם נוגעים ומרגשים. נעטפים בג'אז לבן, רענן, מעורר ומלא תקווה, עם נגינת הפסנתר והאורגן שלו, גיטרות נפלאות של עוזי פיינרמן, תיפוף של שחר חזיזה ותוספות נשיפה ומיתר לפי הצורך. את ההפקה המוזיקלית המדויקת והמקסימה מוביל יהוא ירון (גם נגן הבס), שמעלים ומרכך את הרקע, והופך את הסיוט והאובדן האישיים של גביש ליצירה עוצרת נשימה.

לא שמעתם שירים כאלה, נכון יותר, פניות כאלה לבורא עולם. הדחיפות הקורנת בשירתו מזמינה להאזין לו שוב ושוב. וגם אם היצירה הנוכחית היא בגדר תרפיה, אני כבר משתוקק לממשיכות דרכה (עצמאי).

אביגדור גביש  עיצוב ואיור מירב שחם ורוני ארצי.jpg
אביגדור גביש, עטיפת האלבום "יום חדש" (עיצוב ואיור: מירב שחם ורוני ארצי)


  


עודד גדיר - מעבר למרחק

השקתו הרשמית של אלבום זה התקיימה אמנם בפסטיבל הפסנתר האחרון, אולם המסר האנושי והחברתי שעולה מבין מילותיו ולחניו של גדיר - בדרך כלל מוזיקאי תיאטרון שעוסק
 
 בהוראת מוזיקה, כתיבה, הלחנה והפקה - חשוב בהיותו פה והד לסיפוריהם של בני נוער עבריינים. הפרויקט נולד בעקבות שיחות שקיים גדיר עם נערים כלואים בבית הסוהר "אופק", במהלך סדנה מוזיקלית שהעביר במקום.

תשעה שירים (32:57 דקות) על החיים שלפני, התלאות והזיכרונות שבחוץ, החוויות והחלומות שבפנים, הלבטים והלקחים, התובנות והתקוות שלאחר. לביצוע השירים גייס גדיר זמרים מוכרים כמו אהוד בנאי, אבי בללי וארז לב ארי, הזמרת שילה פרבר והשחקן ליאור אשכנזי. אולם השירים המרגשים יותר הופקדו בידי רודי ביינסאי ("מה אני יודע לעשות"), עדי אדוניה ("שמש") וגדיר עצמו (שיר הנושא). אלבום שכולו חום, חמלה ומחילה, ונותן סיכוי להזדמנות שניה (Play Records).

עודד גדיר צילום יעל שמר.jpg
עודד גדיר (צילום: יעל שמר)


  


עומר גונן-האלה - חלון בזמן

גם זה אלבום שאיכשהו חמק ממני בזמן אמת. אחרי "שירות" בהרכבים שונים, גונן-האלה, חלילן יוצא תזמורת צה"ל ומכללת ברקלי בבוסטון, מציע 12 שירים (55:31 דקות), רובם ככולם שלו (את "מתנה" כתבה מרינה מקסימיליאן, "באותו גל" הוא של נתן יונתן, את "זיכרונות" הלחין אבישי כהן ו"זריחה" תורגם מפורטוגזית) על יופיו של העולם וחיוניותם של החיים.

ההפקה המוזיקלית היפה והאינטימית של לירן קהת, מתמסרת לצלילי היקום, כרויה לקולות הטבע ושואלת השפעות מוזיקת עולם עם דגש על ברזילאית, נגיעות אלקטרוניות, מהלכי ג'אז וגם כלי נגינה אקוסטיים. אולם בעיקר זה פולק ישראלי שפוי, אנין ומשובח, שנשען על מסורות הלחנה ושירה ישראליות מוקדמות, משנות ה-50. הרבה אווירה, מצבי רוח ורגש, זוגיות, אהבה והרמוניות קוליות. אלבום צנוע ומגובש, ובעיקר רגיש ומרגש, שננעל בשקיעה נוגה של "מנגינה", עם החצוצרה המכמירה של רועי חרמון (עצמאי).

עומר גונן האלה.jpg
עומר גונן-האלה (צילום: הראל סטנטון)


  


יוני גנוט - דבר אלי באדמית

אלבום שני למי שהיה סולן להקת בין השמשות, ומחלוצי החיבור בין רוק ישראלי למוזיקת מסורת ואמונה יהודית. גנוט ממשיך בשליחות שנטל על עצמו לחבר בין שני קצוות הרוחניות, המסורתית והעכשווית, ועושה זאת בקלילות ובמיומנות, בעזרתו של המפיק המוזיקלי המנוסה שמוליק דניאל.

מצד אחד, שירים חילוניים בלבוש (קייצי וקל) דתי, כמו "עוד מעט" של פנחס שדה או מלכודת התדמית ("תן לי צבע אחד חי/ מאלף גוונים מתים") של מאיר אריאל; מצד שני פיוט הולך פולק וקאנטרי, כמו "דרור יקרא" של דונש בן לברט בשֹלמָה מאתגרת, או "לך אלי תשוקתי" של ר' אברהם אבן עזרא שמשודך בהברקה ללחן של מארק קנופלר, עם חמת חלילים וחליל אירי; וגם האחרים - "נשבעתי לך" (עם אריק סיני), "תפילתך בלוז", או "זמר למוצאי השבת" (של הרב קוק) - מזגזגים בווירטואוזיות בין הקטבים מבלי ליפול בפח תיוג או קיטלוג. עד כדי כך שהתפילות בפיו הופכות לחילוניות ("יום אחד" או "ותשקוט הארץ"), בעוד "שברים (לא רציני)" של הרב מנחם פרומן משתעשע באווירה שטותניקית כשירת שיכורים. ובעיקר שיר הנושא שמתכתב במקוריות ובהמצאה עם מאיר אריאל ומהלל את העברית. כל מילה בסלע עם כינור ובנג'ו, ישי ריבו, אהרן רזאל, אילן דמרי וגם דניאל זמיר בסקסופון. אלבום סוחף וכיפי (עצמאי).

יוני גנוט צילום רגעים מנצחים.jpg
יוני גנוט (צילום: רגעים מנצחים)


  


שאול גרוס - אודיסיאה עברית

לגמרי לא מפתיע לפגוש את אהוד בנאי מתארח ב"אהובה מכולן", הרצועה השמינית באלבום הבכורה של גרוס. הוא עשוי בצלמו ודמותו ובהשראתו הברורה של בנאי, שניבט ומציץ כמעט מכל רצועה (11 שירים) באינדי-פולק הישראלי הזה (50:48 דקות).

זה מסע בזמן ובמקום של דתל"ש שחיפש את עצמו וגם מצא התמזגות והתערות בהוויה הישראלית, אם כי שמו קצת מגלומני לטעמי. יש בו תחושת מסע, שאיפה להספיק ולהקיף וחתירה אל האור, חומרים ישראליים, מן המקורות והמסורת, בתי כנסת ותפילה, שבילי עבר והווה, מראי מקום ודמויות מקומיות, מחאה וחמלה, אבל אין בו דרמה ומאבק וכולו השלמה (כפי שמעיד "צפת", השיר הנועל, אודיסיאה של יותר מ-11 דקות, שמאגד ומסכם את כל הסיפור וההשראה). אהוד בנאי היה עושה זאת הרבה יותר טוב, ובכל זאת מאמץ מסקרן ומעניין (נענע דיסק).

שאול גרוס צילום חנה מרום.jpg
שאול גרוס (צילום: חנה מרום)


  


נטע וינר - בזכות השיבה

גם זו אודיסיאה, אבל הרבה יותר חריפה ומטלטלת, הודות לגישה המטאפורית, רבת הדימויים והאלגוריות, שמטשטשת מושגי מקום וזמן ובונה עולם מסויט, חתרני ורותח.

וינר, ממנהיגי הרכב ההיפ-הופ היהודי הערבי סיסטם עלי מיפו, שהתגלה כשחקן תיאטרון ממגנט ("איש הכריות", תיאטרון חיפה), מציע מסה מנומקת ומפורטת, כתובה בנחישות ומוגשת בדחיפות ובלהט קודח של ספוקן וורד. מותח קווי השוואה בין פליטים יהודים לערבים, בין גברים לנשים, בין גלותיות לבין אחיזה במקום. הרבה זעם, אודים מוצלים, רגשות קיפוח, תמרות עשן, רחובות מפויחים, נוזלי גוף וריחות תבשילים.

אלבום אמיץ, תקיף בלשונו, מוהל יידיש וערבית בעברית, מוזיקה רוסית, כלייזמר, היפ-הופ מרוסן, ביטבוקס ואקורדיון (עיבודים והפקה מוזיקלית: דרור רותם). לא אלבום קל. בטח לא מחניף. אין בו להיטים, רק שירים ארוכים ומאתגרים שמזמינים דיון ומעוררי פולמוס באשר לכוונתם.

"בכפר אשכנז נשיר את זמר הפליטוּת הנהדר/ לכפר אשכנז נשיב את זמר הצמיתות המר/ כולנו אחוזי געגועים לשום מקום ואכולי זיקה לשום דבר/ אנחנו שנינו מאותו הכפר", שר-מדבר וינר ב"כפר אשכנז" הרצועה הנועלת, הארוכה והמרשימה ביותר באלבום (עצמאי).

נטע וינר צילום ועיצוב Jewboy corporation and Tom Reznikov.jpg
נטע וינר, עטיפת האלבום "בזכות השיבה" (צילום ועיצוב: Jewboy corporation & Tom Reznikov)


  


איל לפידות - בשקט בשקט

שם אלבום הבכורה של לפידות, קול נעים ומבטיח, הולם את אופי חדירתו לשוק ולאוזן, ומתאר גם את שיריו.

גבר-גבר ישראלי כזה. טרובדור ורומנטיקן מפוכח. מרוסן, מאופק, כל הזמן בשליטה, אבל גם רגיש ומתמסר. כותב ושר בעיקר בלדות, רוק רך שמתקשח לעיתים. המנוני אהבה ורוך (במיוחד "לומדת לאהוב" ו"תודה לך שבאת"), על קשיי חיזור, יצירת קשר, תחזוק יחסים, זוגיות במבחן, מציע תמיכה נפשית, התמודדות עם מחסומים נפשיים, מגולל זכרונות, חלומות והבטחות, מרגיש כמו נותן כתף ואוזן, שאותם הוא גם מבקש. ללפידות יש קול מעושן וצבע שירה שמזכיר מאוד את נעם רותם.

באלבום 11 שירים כובשים (על 46:04 דקת), בעיבודיו ובהפקתו המוזיקלית של אפי שושני, שנעזר בחצוצרה היפה של אברהם פלדר (ב"לצידך על הנהר") ובמנדולינה של יוגב כהן (בעיקר ב"חלומות עמוקים"). שווה להטות אוזן (עצמאי).

איל לפידות מחסום.jpg
איל לפידות, עטיפת הסינגל "מחסום" (צילום: דניאל גן-אור)


  


נועם מיכאל - בין אדם לאדם

גם מיכאל מחבר בין פופ עכשווי לשורשים יהודיים, אלא שבניגוד לעמיתיו בסקירה זו הוא לא יוצר, ופס הקול הפרטי שלו הוא עשרה שירים (על 38:13 דקות) שנכתבו למענו, אף לא אחד מהם שלו.

ב"זה מגיע", המוטו האמיתי לטעמי, כתב לו כפיר אפשטיין: "נשאר בי געגוע/ צרוב אצלי טבוע בילדות/ חובת ההוכחה/ זכות התוכחה... עכשיו הזמן לשבור/ בלי להביט לאחור". פופ רוק אופייני לאפשטיין ממש כמו הפופ המחבק של טל שגב ב"זמן מעשים" על מהות האדם וכוחה של אמונה. או התפילה היוקדת, גם לשלום, של ישי ריבו ב"חלום משותף", שמבוצע כשיר גדול, אפי.

המסרים הם של אמונה ותקווה, בין אם הם צבועים בצלילים בלקניים (כבשיר הנושא), מלווים ברביעיית מיתרים ("שים שלום"), משתכשכים ב-RNB ("אם זה דולק", הדואט המשותף עם בניה ברבי), או טבולים בפולק-רוק ("שמש תצא" הנועל, של תומר ממיה). אם יש קווי דמיון לסאונד של שלמה ארצי, זה לא צריך להפתיע - המפיק המוזיקלי הוא טל פורר.

אם מיכאל לא כותב ומלחין, מה האופק? נעים ונחמד ככל שיהיה, זה לא יספיק. גם לא שיר החופה "תחת כיפת השמיים" שגם אותו כתב ריבו (דברי שיר).

נועם מיכאל צילום ברק רובין.jpg
נועם מיכאל (צילום: ברק רובין)


  


גיא מר - הכל כלול

אלבום הסולו השני של מר, חבר להקת הדג נחש, מסתער בשצף-קצף של ראפ, היפ-הופ, ספוקן וורד וגרוב על המציאות הישראלית.

בניגוד להרכב האם שלו, ששומר איכשהו על תקינה פוליטית, מר לא מנסה להתנחמד, לא מחפש הוקים קליטים. הוא הולך על זה עם עשרה שירים (על 32:58 דקות) הכי מחוספס שאפשר ונותן בראש בסקרצ'ינג ובתכנות, בסימפול הקול והשירה, בנגינה דיסטורטית, ובעיקר - במלל בוטה, לא מתפשר, גם אם קהה. לצד אמירות חברתיות ("הכל כלול" פה במחיר, אין דבר חינם, אחר כך באים הבחילה והשלשול, וגם בתזמורת באה בול; "הרב נחשד" על השחיתות הציבורית שאוכל בנו בכל פה, לאו דווקא מצד הדתיים, כי שיר המעלות, על אף ההקשר המסורתי, קשור למעלותינו ביום-יום; "דעות" על חילוקי הדעות בינינו; או "עשר שנים", עם MC שירי, כסיכום ביניים למועקות החיים), יש גם אמירות משפחתיות בינזוגיות (כמו "עושה לנו טוב" עם יונתן גלולה, "נצח נצחים" עם שירה חן ואפילו "עובד על זה") או הוריות ("הולך ומשתגע"), החלשים יותר בהיגדם. והרושם הנותר הוא ניסיון להחליק מבלי לחתור לפתרון (לא שזה תפקידו). ולטובת העברית: חשד הוא זכר, לא נקבה, אפרופו נחקרות החשדות ב"הרב נחשד" (התו השמיני).

גיא מר אוהד רומנו.jpg
גיא מר (צילום: אוהד רומנו)


  
 


01/05/2017   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע