סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה לשפת אם
 

 
 
ויקטוריה חנה, לונא אבו נסאר, לירז צ'רכי ורועי ריק בארבעה אלבומים חדשים המביאים גישה מיוחדת לשפה



ארבעה אלבומים חדשים, תלויי שפה ותרגום - בעברית, ערבית, פרסית ואיטלקית - של זמרים ויוצרים ישראלים.

ויקטוריה חנה - וִי חַ

כבר שנים שאמנית הקול - התיאור המוצלח ביותר לאמנות ההגשה שלה - ויקטוריה חנה, מסקרנת ביצירה הווקאלית הייחודית שלה, ורק עתה רואה סוף-סוף אלבום הבכורה שלה.

חנה היא אמנית יוצאת דופן והאלבום, ששמו הוא ההברות הראשונות של שני שמותיה, מיטיב לשקף ולהדגים זאת. היא קרויה בשני שמות, על שמן של שתי הסבתות שלה, והאלבום הוא מעין הומאז' להן, אך גם ביטוי לתמונת עולמה הדואלית, שהסבתות כמו הורישו לה.

כנובע מכך, לאלבום שני חלקים, חמישה שירים בכל אחד (ובסך הכל 37:38 דקות). כולם מתייחסים למובאות וציטוטים מספרי הקודש של אביה, תלמיד חכם, שאיתם ועליהם גדלה. בחלק הראשון היא ויקטוריה, כשם סבתה המורדת ופורצת הדרך, העצמאית והדעתנית, גם התאוותנית והחושנית. חלק זה מוקדש לשפה, לאלף בית, ל-22 האותיות העבריות. ולמרות שהוא מוגדר בכותרת קול ("Voice"), היא לא בדיוק שרה. זה סוג בלבדי וייחודי לה של ספוקן-וורד, מהול - בהשראת המפיק תמיר מוסקט (בלקן ביט בוקס) - במקצבי תופים בעיקר, ותוספות מתבקשות של כלי נגינה אחרים, אך מועטים.

ויקטוריה חנה דוד עדיקא.jpg
ויקטוריה חנה (צילום: דוד עדיקא)


זה החלק ה"קל" יותר שבו היא מפרקת את האותיות, העיצורים וההברות, ולשה מהם יצירה אמנותית חדשה, מפתיעה, מרתקת ומהפנטת, שגם אם אינה ברורה ומובנת בשמיעה ראשונה, סוחפת בצורניות שלה. ב"22 אותיות" היא מבהירה את החיבור שלה ללשון העברית: "עשרים ושתיים אותיות יסוד/ חקוקות בקול/ חצובות ברוח/ קבועות בפה בחמישה מקומות...". מדגימה אותן הלכה למעשה; ב"אני ישנה" היא מעניקה פרשנות שלא נשמעה עד אליה לפסוקים המוכרים כל כך מפרק ה' של שיר השירים; ו"שחרחורת", גם הוא על פי שיר השירים, הוא ממש היפ-הופ עברי מקורי, עם דגימה מהקלסיקה הישראלית בשם זה של עמנואל עמירן ור' דוד זכריה הלוי.

בחלק השני היא חנה, כשם סבתה הכנועה והמסוגרת, במאמינה וההולכת בתלם. כאן, בהפקה מוזיקלית של ההולנדי פרנק ואן דר וי, ובעיבודים של ירדן ארז ונורי יעקובי (קלידים וכלי מיתר מנוקדים בכלי נשיפה), היא יותר זמרת. אמנם מן הצד הנסיוני, אבל כמו הולכת בתלם באווירת התפילה והמסורת. מקוננת יותר מאשר שרה, וקולה הגבוה, האמנותי, האופראי, הוא ביטוי לנפש, פחות לייצר.

השירים בחלק זה, שנקרא "דיבור" ("Speech") בניגוד לאופיו, מחוברים כמו ביצירה אחרת, מ"קלא דקליא" (קול הקולות) מתוך ספר הזוהר, דרך "היושבת בגנים" ו"יונתי (בחגווי הסלע)" משיר השירים ועד "אשר יצר" על פי ברכות השחר. שני החלקים שונים חלוטין, מתחברים רק בדמותה ומסבירים את השניות המסתורית והאקזוטית שבה.

אריזת האלבום, עם תרגומים לאנגלית כל אורכו, מעידה שנועד לשוק הבינלאומי. ועם זאת, אי אפשר שלא לציין את העברית המופלאה של ויקטוריה חנה, ולו אני ממונה על פרס שרת התרבות לזמר עברי (שאינו קיים!) הייתי ממהר להעניקו לה. כבוד! (עצמאי).

  



לונא אבו נסאר – מערבולת

זה אלבומה השני של לונא אבו נסאר, זמרת-יוצרת ילידת נצרת, חברת הרכב ההיפ-הופ היפואי סיסטם עאלי. כמו בקודמו, חלק משירי "מערבולת" הם בערבית וחלק בעברית. רווח נקי שלנו, כי אבו נסאר היא זמרת נהדרת, ששרה ללא מבטא בשתי השפות (ולפעמים לוקח זמן כדי לזהות את השפה).

בהיעדר תרגום לשירים שבערבית ולשמותיהם (לטעמי, טעות שיווקית, למרות שאינה משנה את ההרגשה האמפתית והמחבקת שלי כלפי הזמרת ויצירתה), אין אלא להקיש מאלו שבעברית לגבי תכניהם ונושאיהם. ואלו, כמסתבר משם האלבום, מתקשרים למים כמוטיב מרכזי בחלומות שהולידו אותם. "רואה שחור/ ממשיכה לנסות/ לנעוץ את ציפורניי/ במים הזולגים בין האצבעות", היא כותבת פשוט ויפה, ושרה בבהירות ובעדנה שאינן נעדרות קשיחות וכוח ב"כישוף" הפותח.

בשיר הנושא היא מונה ומתארת מספר חלומות: אחד על "גל ענק בא במהרה/ מאיים לשטוף/ להציף/ כל מה שסביבי", אחד "על אגם סוער/ אפור בין עצים עירומים/ אני לבד/ רצה במעגל", אחד על "כנרת בצבע דם/ שקטה בין סלעים אפורים/ ואתה הולך שקוע/ לא רואה אותי", וגם אחד שבו "היא עפה מעל ים/ מערבולת שואבת אותי/ אל עולם פשוט".

לונא אבו נסאר  באנר צלם  יואב פיצרסקי ע.jpg
לונא אבו נסאר (צילום: יואב פיצ'רסקי)


המילים והלחנים שלה. מקצתם במשותף עם רועי חסון ודרור רותם, שהפיק מוזיקלית - בעדינות כביכול, עם פסנתר רך (במיוחד זה של עדי דויטש המצוין בשיר הנועל "אי"), אך באסרטיביות עם גיטרה (של אבו נסאר בעיקר), בס, קלידים וביטים. יש כאן סאונדטרק שלרגע לא מאבד קשר עם מים בתנועה, גם עם הרוח שנושבת במפרשי הסירות שמשייטות עליהם (כמו ב"Su'aal" הפותח).

המערבולת המוצהרת היא גם של רגשות. השירים אמנם קטנים ומקסימים, אבל אישיים וכואבים (אם קלטתי נכון את רוח "Ax El-Ser" המרשים). שירתה שלמה ומפויסת אבל היא "מרחק נגיעה מהאושר" ב"אות" והאי אפשר "ממתין לה באופק/ כמו קוץ מחכה/ להינעץ/ לי בלב" ב"אי" הנועל.

כמו מים עקשניים, לונא אבו נסאר חותרת בעיקשות. לא מוותרת על האפשרות והסיכוי לכרסם בציפוי הסלעי, בלב, להשאיר בו שריטה אם לא לחדור פנימה (קמע).

  



לירז צ'רכי – NAZ

אלבומה השלישי של השחקנית והזמרת שנולדה בישראל להורים שעלו מאיראן. אלבום שמציע עשרה קטעים (תשעה שירים ועוד אחד קצר, ספק אינסטרומנטלי, בשם "טַקסים" לסיום) בפרסית, ומיועד - בהיעדר מילה אחת בעברית - לייצוא, לא רק לאיראני, במולדת ובגלות, אלא לאוזן בינלאומית בכלל.

שמונה מהשירים נכתבו בשנים שקדמו להפיכת האייאטולות (אחד, "Bito", נכתב והולחן על ידי צ'רכי עצמה) והלבוש העדכני החדש, האלקטרוני והרקיד, שתפר להם המפיק המוזיקלי ריג'ויסר (יובל חבקין), אמור לא רק לעורר ולהזכיר נשכחות, אלא גם לגשר על פער השנים, הדורות והטעמים.

liraz-לירז-צרכי-יחצ.jpg
לירז צ'רכי (צילום: שרבן לופו)


תמצאו בהם פולקלוריים ("Nozi Nozi") ופופיים ("Shirin Joon"), שקטים ("Hala Bavar") ונוגים ("Mahtab"), וגם מרגשים ("Ameneh"), חתרנים ("Bito" לעיל) ואפילו "טורקים" ("Sal Sal" האותנטי מכולם, לאוזניי).

בניגוד לגישה המלודרמטית והרגשנית, החמה והמחבקת של דודתה ריטה לשירים מן הבית, צ'רכי עניינית וישירה, צנועה ופונקציונלית יותר. אולי היא חסרת פאתוס ושירתה נעדרת נשמה (אבל לא התכתבות עם אר.אנ.בי. עדכני), אולם היא חדורת שליחות ומשדרת כנות ואהבה, ואפילו געגוע. תרגום - לפחות של שמות השירים, אם לא של כל המילים - יכול היה לשפוך אור ולהוסיף תובנה (עצמאי).

  



רועי ריק שר פבריציו דה-אנדרה

כמו ארקדי דוכין ומיכה שטרית, חברי החברים של נטשה, שיצרו בשעתם את "רוצה ויהיה", אלבום מתורגם שהתבסס על שירים של ולדימיר ויסוצקי, גם רועי ריק ויוסי מזרחי, חברי להקת הקולקטיב, שותפים בניסיון להנחיל לאוזן המקומית את היצירה של פבריציו דה-אנדרה האיטלקי.

ריק בתרגום (בשותפות עם אלה אילון), בשירה, בנגינה ובהפקה מוזקילית, ומזרחי בנגינה ובהפקה המוזיקלית. הם נעזרו בנגינה בתום דרום (פסנתר וקלידים) ובציוות אד הוק של נגנים נוספים, לביצוע עשרה שירים (שביניהם מסתתר גם קטע קצרצר, לא בשל ולא ברור) על 35:37 דקות תחת השם "בדרכו שאין ישר בה".

דה-אנדרה קרוב ברוחו לויסוצקי, הוא סוג של ניהיליסט רגשות, שפה ודמויות, ששיריו הפתלתלים הופכים אנשים פשוטים, משולי החברה, לגיבורים קאנוניים אהובים. בכך הוא גם קרוב, כפי שמלמדים חלק מהתרגומים, לרוח השנסון הצרפתי ולגיבוריו - זונות ומאהבות, עבריינים ורוצחים, וגם דייגים, שופטים ושתיינים.

רועי ריק.jpg
רועי ריק (צילום: עידו אדן)


לפרויקט אמיץ ואוהב זה שתי מגרעות: האחת היא ביומרת התרגום להפוך את הדמויות והנופים לישראליים - עם עראק במקום לימונצ'לו, עם יפו וכפר סבא, סוסיתא ויונה הנביא, וגם אחד משה, רוצח שהתאבד והשאיר מכתב פרידה שיכאיב לאישה שאהב. זה לא נכון וגם לא מצליח, כי טרובדוריות, בין אם היא נפוליטנית או סן רמו'אית, או מקצבי ריקוד, בין אם טרנרטלה או קנטרי טוסקני, הם פסקול של סרט איטלקי, לא של סרט בורקס מזיע, על עברייני צעצוע ופרוצות עלובות מיפו או כפר סבא. במיוחד נוכח ההפקה המוזיקלית שמצדיעה, באהבה רבה, למוזיקה של ארץ המגף. אולי האילנות גבוהים מדי, אבל יוסי בנאי (עם השנסון הצרפתי), יהודה פוליקר (עם הרמבטיקו היווני)  ודיוויד ברוזה (עם הרונמטיקה הספרדית) השאירו את גיבוריהם נטועים בנוף מולדתם.

המגרעת השנייה, באותו הקשר כמעט, היא ההגשה. לשירים כאלה, שיש בהם הווי ועסיס חיים מקומי, צריכים מבצע בעל שיעור קומה ויכולת הבעה פרשנית. כמו בנאי, כמו דוכין, כמו דני ליטני ל"בזאר הגדול", כמו שלומי שבן ללאונרד כהן, או לפחות כמו גדי רונן ותומר יוסף ליענקלה רוטבליט.

לריק אין את זה. אין בשירה שלו מתיקות ארסית, לא אירוניה ולא ציניות. לכל היותר הוא נשמע כמו גונדולייר שמתאים את שירתו לטעמם הבינלאומי של לקוחותיו. להרגשתי, מזרחי וריק היו מודעים לחולשה זו, ו"הצילו" שניים מהשירים, בפניה ליעל דקלאום שתשיר את "במעגל נחוגה", לכאורה שיר ילדים למעשה משל על משחקי מלחמה - שמזכיר מצד אחד את "בראשית" של חיים חפר וסשה ארגוב בביצוע בצל ירוק, ומצד שני את "מה למדת בגן היום" בביצוע הדודאים, שיר עם אירי שגם אותו תרגם חפר), ובליהוק אלברט סופר אחוז התשוקה לביצוע "מה שאין לי" הפולקי.

בשאר השירים, כולל "אהבה הולכת ובאה" הפותח הרומנטי ו"בלדה על אהבה עיוורת" הצועני-נפוליטני על מה שגבר אוהב מוכן להקריב למען אהובתו קרת הלב, זה לא עובד. אולי קצת ב"שופט" (מה קורה כשרגשי נחיתות הופכים לרגשי עליונות?), שהוא היחיד שבו ריק יוצא מהשטנץ, ומאמץ נימה אחרת, שנסונית. אבל הניסיון מכובד (קמע).

  


08/06/2017   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע