סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 מאי 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
2728293031
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אדיר גץ משיק אלבום: הופעה לא מאוזנת
 

 
 
גץ מצטייר כפריק קונטרול, תאב שליטה. מדבר ללא הפסקה וללא צורך. עם הרפרטואר הקצר שלו ומול קהל מעריצותיו החרוף והבקיא, ממש אין צורך להציג 14 מהשירים שהוא מגיש. הנח לשירים לזרום ותן למוזיקה לדבר בעד עצמה. גץ גם מפעיל ומנווט את הקהל. מורה לו לקום, מתי להצטרף בשירה, כאילו האינטליגנציה ממעריצותיו והלאה. וכמה פעמים אפשר לשאול איך עד כאן? ואיך המרגש? מיותר."
אי אפשר להתכחש לכישרון של גץ, אבל הוא זקוק לניהול אמנותי שיוביל אותו בדרך הנכונה


אדיר גץ עשוי מהחומרים הנכונים. הוא יוצר לא רע. למרות שאישית, אני לא נופל מהחומרים שלו. אותי, בשלב הזה של הקריירה שלו - אחרי חשיפה ב"כוכב נולד" (2010), השתתפות בקדם אירוויזיון (2013) ושני אלבומים (2014 ו-2017) - היצירה שלו די משעממת. דלת נושאים מבחינת הכתיבה ולא מגוונת מספיק מוזיקלית. אבל אי אפשר להתכחש לכישרון שלו. הוא יודע לכתוב ועובדה ששירים שלו הוקלטו על ידי מירי מסיקה, שירי מימון, עידן יניב ואחרים.

גץ הוא גם זמר מרשים. אין לו עדיין את הצליל והאיפיון הבלבדי שלו, אבל יש לו קול עמוק ובוגר ושירה יציבה, קצת מסולסלת, אם כי לא מזרחית. התרשמתי שיש לו גם חזון ואמונה בעצמו, ובעיקר  ביטחון בימתי מפתיע לזמר בראשית הדרך, בן 27, חמש שנים בדרכים ושני תריסרים של שירים.

לקפוץ מעל הפופיק

האלבום החדש שלו (12 שירים, 41:59 דקות), אולי עשיר בלהיטי רדיו ורשת (יעיד מגן שקיבל במהלך הופעת ההשקה על צפיות מצטברות בקליפים שלו), אולם, כאמור לעיל, לא מלהיב אותי. וזה בסדר. הוא לא נועד לאוזן ולטעם שלי, אלא לקסום ולהקסים ברומנטיקה שלו בנות צעירות (הרוב המכריע של הקהל במופע ההשקה). רק חבל שהוא חוזר על עצמו, בסגנון הסיפורי-יומיומי, האנטי-רומנטי, נוסח אבי ("דרך השלום") אוחיון, עם שירי מחמאה וחיזור, אהבה ותִחזוקהּ, וגם נעורים ובילויים.

כמו: "בדיוק ישבתי עם חבר/ סיפרתי לו עלייך/ אמרתי לו/ שאין כבר בחורות כמוך/ והוא אמר לי כמו כולם/ שאני פראייר" ("אחת למיליון"); או "...אז מה/ אין לי מרצדס ווילה עם בריכה/ זה לא אומר שלא אתן לך/ את הכל גם כשהימים קצת ארוכים/ ואם לפעמים קשה אני תמיד פה בשבילך" ("דירה קטנה בחיפה").

אדיר גץ צילום יובל אראל3.JPG
אדיר גץ (צילום: יובל אראל)


שירים לרגע, לא של הנצח, ואם יש ביניהם משהו שיכול להיות כזה ("להיות בשמחה תמיד" בהטעמה מלעילית, שנועד מן הסתם לשמח חוגגים באירועים, אבל מתאים גם להשתטחות באוּמן ועוד עשוי להשתלב לעתיד לבוא בין ניגוני שמחת תורה...) לא בטוח שזה מה שגץ התכוון או רוצה להיות.

נכון שעם רפרטואר של שני אלבומים, קשה לבנות הופעה מנומקת. גם לא צריך לקפוץ על הפופיק ועדיף להמשיך ולהריץ את השירים, מצליחים ככל שיהיו, בהופעות ובחללים המתאימים להם, ולא למהר ולרוץ למוזיאון תל אביב היוקרתי.

  


ועם זאת, יש להופעה של גץ כשלים, בעיות ומגרעות, יותר מאשר נקודות זכות. היא לא מאוזנת. בנויה לא נכון. ולא מפני החלוקה הברורה בין אלבום הבכורה - עם שישה שירים, כולם בחלק הראשון, ו-11 מ"נדבר על הכל", כולם בחלק השני. אלא מפני שהיא מתחילה עם שתי בלדות אהבה "כבדות", וחותרת בכוח להאצת הקצב כבר בשיר הרביעי-חמישי, כאילו להרים את הקהל על רגליו, להרקיד ולהקפיץ אותו (ועוד בחלל קונצרטים מכובד), זה הישג מרגש.

אבל מה יעשו הילדות שנטשו את מושביהם בציפייה לאקשן בקדמת הבמה, כשלב המופע (לפחות ארבעה שירים) - מהבלדה הטרובדורית האישית "הבחור הביישן על הפסנתר", להיט הבכורה שלו (יחיד שהוא מגיש מאחורי הקלידים), דרך "מִדבּר" הפולקי ו"שבוע בלעדייך" הפולקי-רוקי-מזרחי ועד "אחת למיליון" החדשים - הוא שקט יחסית, דורש הכלה ופחות הפעלה?

אדיר גץ צילום יובל אראל2.JPG
אדיר גץ (צילום: יובל אראל)


דרוש: ניהול אמנותי

כשגץ יגדל (ויהיה לו חומר טוב יותר ומגוון יותר) הוא יבין שצריך לחשוב גם על הקהל ועל השירים ולא רק על האגו שלו. ברגע זה הוא זקוק לניהול אמנותי סמכותי ומנוסה (חיפשתי בקרדיטים, לא מצאתי; ו"פיסטוק אמנים", להבנתי, זה ייצוג), שיוביל אותו בדרך הנכונה, כזו שלא תגרום לכך שההופעה שלו תיראה כמו מופע חוף קייצי שחרג ממתכונתו ויצא ממסלולו.

דוגמה לניהול אמנותי? אם אתה משבץ כבר בפתיחה, שיר שני בסך הכל, גרסה שלך ל"אהבת נעוריי", להיט ענק של כוכב רוק מקומי (שלום חנוך, ועוד מבלי לתת לו קרדיט בדיעבד, כאילו זה שיר שלך), יותר מחוסר תבונה זה מעיד על עריכה לא מושכלת במקרה הטוב ועל היעדר חומרים במקרה הרע.

הייעוץ האמנותי נחוץ גם בהנמכת מפלס הביטחון הבימתי (או שמא חוסר-ביטחון?) של גץ שמתורגם לא נכון. הוא מצטייר כפריק קונטרול, תאב שליטה. מדבר ללא הפסקה וללא צורך. עם הרפרטואר הקצר שלו ומול קהל מעריצותיו החרוף והבקיא, ממש אין צורך להציג 14 מהשירים שהוא מגיש (להוציא את השניים הראשונים, "אשטוף" הפצצה רגשית מאלבומו הראשון, ו..."אהבת נעוריי" הנ"ל, והחיבור הקייצי המתבקש בין "בואי נרד אל הים" ו"איך היא רוקדת"). הנח לשירים לזרום ותן למוזיקה לדבר בעד עצמה. התמקד רק בהקדמות המהותיות, כשיש לך משהו אישי ורגשי, אולי אפיזודי, לספר.

  


גץ גם מפעיל ומנווט את הקהל. מורה לו לקום, מתי להצטרף בשירה, כאילו האינטליגנציה ממעריצותיו והלאה. וכמה פעמים אפשר לשאול איך עד כאן? ואיך המרגש? מיותר. עליו גם להמעיט בדיאלוגי הסחבק המוגזמים עם רון שטיינברג, נגן הגיטרות המצוין שלו, שלפעמים נדמה כי באו לכסות על מבוכה או על אי יכולת להגיד משהו. לא צריך להיחפז ולהפריז בגילויי פאמיליאריות. כרגע, עד שיצירתו תתעצם וניסיונו יצטבר, עצה טובה תועיל לו בהתנהלות הבימתית ובהבעה העצמית הרגשית.

הפרזה מצאתי גם בתאורה ובצבעוניות הנדיבה שלה. אלון שניידרמן הוא מקצוען ואין לי כוונה להשיא לו עצות, אבל גם עליו מוטלת חובת ייעוץ והדרכה לאמן מתחיל. עושר תאורה משקף בדרך כלל השקעה כספית לאו דווקא אמנותית, ולטעמי עדיף לא להשתולל ולבנות אופי גם בעיצוב התאורה. כך למשל, השימוש באלומות הקליידוסקופ/ ויטראז' הוא ראוותני וריק ולא מתחבר אמנותית לא לשירים ולא למצג של גץ (אגב, גץ זה לא גרעין הלהבה? רעיון).

והיה שם עוד איזה פרט שולי, אך מביך ומקומם. אימרתה האחורית של החולצה המכופתרת שלבש אדיר גץ היתה פרומה-קרועה, מצד שמאל. לו היתה החולצה תחובה במכנסיו ונשלפת תוך כדי תנועה, ניחא. אבל היא היתה בחוץ למן הרגע הראשון כאקט עיצובי, ופיזוז עמה בחוסר מודעות דוקר עין שכזה, הוא עניין הראוי לנזיפה אצל הסטייליסט שלו ולתשומת לב אופנת קסטרו, המלבישה הרשמית שלו בהופעה (על סמך הקרדיטים).

אדיר גץ צילום יובל אראל4.JPG
אדיר גץ בהופעה (צילום: יובל אראל)


יש כישרון

לדור אלקלעי, נגן הקלידים והמפיק המוזיקלי של האלבום והמופע, כישורי עיבוד מבטיחים. הוא נעזר גם בבסיסט איליה צ'ולסקי, במתופף תום להב ובכנר סרגיי בוטור, כדי לנווט את גץ במשולש השפעות שצלעותיו הן רותם כהן ("שבוע בלעדייך"), שלמה ארצי ("בדיוק כמו שהיא") וליאור נרקיס ("זה עוד יקרה", שאותו גץ יורד מהבמה - ועולה לאולם לשיר מהקהל, מין תו תקן שכזה).

אלקלעי מצליח בדרך שובת לב להפוך את המקצבים הזרים - למן פולק ורוק, רגאיי ("כמה את יפה" שמקבל מאפיינים של הוֹרָה) ודרום אמריקה, סלסה ("בואי נרד אל הים") והיפ-הופ ("ארגנטינה", עם אלי פרץ מהאולטרס) - להכי ישראלי שיש. לא עניין של מה בכך.

הניתוח המפורט לעיל הוא רק מתוך הכרה בכישרון של אדיר גץ. הנחישות, אני מבין, מובנית. אהבת הקהל - נוכח הנתונים וההישגים במצעדי פופולריות למיניהם - כבר נתונה לו. צריך רק התאמות ותיקונים, וקילומטראז'. ואם לא קשר אחורי אחראי במכבי חיפה, עוד נפגוש את אדיר גץ בסיבובים נוספים, אם לא מאחורי הפסנתר, לבטח כרץ למרחקים ארוכים.

אדיר גץ צילום יובל אראל5.JPG
אדיר גץ עם אלי פרץ (צילום: יובל אראל)


אדיר גץ, נדבר על הכל (
Play Records)
אדיר גץ, נדבר על הכל. מופע השקה. מוזיאון תל אביב. יום חמישי, 15 ביוני 2017

למועדי מופעים >

18/06/2017   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע