סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן זו לא גברת, זה הרכב
 

 
 
בין שרון מני ללילי פרנקו: עמוס אורן בביקורת אלבומים ללהקות שבחרו לעצמן שם בעל נופך נשי


שרון מני (עצמאי)

ממש כמו לולה מארש גם שרון מני הוא צמד ישראלי, רק כזה שנושא את השמות הפרטיים של חבריו - שרון ללום, זמרת ויוצרת שלמדה באקדמיה למוזיקה בירושלים וחברה לשעבר בווקה פיפל הצרפתי מני סונינו, מוזיקאי ויוצר, שניסה להדחיק את משיכתו למוזיקה בלימודי אדריכלות בטכניון בחיפה. השניים מתגוררים ויוצרים בשנים האחרונות בפריז ואלבום הבכורה שלהם, חסר השם, הוא סוג של אי.פי. - תשעה קטעים על 21:09 דקות.

היכונו לחוויה, להתנסות מוזיקלית יוצאת דופן, שכמותה נדיר לפגוש. שישה שירים (ארבעה באנגלית, אחד בצרפתית ואחד בעברית) שיעיפו לכם את המוח ושלוש אתנחתות אינסטרומנטליות ביניהם. לכאורה זה פופ אלקטרוני מפתיע, מרתק ומסעיר. למעשה, המוזיקה של שרון מני לא ניתנת לקטלוג. זו יצירה לא שגרתית, בנויה על מהלכים ופיתולים לא צפויים, על שינויי אווירה וטמפו תכופים, על ערעור מוסכמות קיימות.

שרון מני.jpg
Sharon Meni (צילום: שרון ללום ומני סונינו)

לשרון יש קול מתוק, צלול ועז, שמזכיר בסינרגיה שלו זמרות כקייט בוש, ביורק ו...אפרת גוש. רוויית תשוקה ולהט, גם ביצ'ית. תיאטרלית ואקספרסיבית, מתנשפת וגונחת, נאנחת ומתפנקת, מפתיעה בכל שורה מחדש.

ב"Slow Motion", השירה שלה חותכת, מצליפה, מאיירת התנהלות-התרחשות איטית ומבעבעת, אפילו מבעיתה במשחק מהפנט עם ווקודר מעוות-קול; ב"For Me" התיאטרלי המצוין, היא שרה בנואשות ובתשוקה חסרות מעצורים, היא והאגו שלה בדרכם למוסד הסגור.

שירים על אהבה, בדידות, שיגעון וטירוף. על ניסיון לחפש זהות במציאות ועל דמיון יוצא דופן שאיבוד שליטה, כאבי קיום והתמודדות עם שפיות משמשים בו בערבוביה. כמו ב"I Stand" הסכיזופרני, שמתחיל פסנתר (מי מנגן? כאלבום אינדי המידע בצמצום. יש קרידיטים לנגנים האורחים, לא לשרון מני עצמם) ובשיא הלהבות (שבהן אובדת זהותה, כודימוי ויזואלי שמקשט את דפי חוברת המילים) מצטרפים כינורות ותיפוף אלקטרוני; ב"I Love My Life" הנהדר, ללום משכנעת בחיפושיה אחרי הנשמה התאומה שלה, זו שתאפשר לה "להרגיש נורמלית להיות משוגעת"; אפילו ב"Regarde Moi" הצרפתי שפותח, השפוי למשמע.

גולת הכותרת לטעמי הוא "7 Boom" המבריק שמציג את ההתמודדות עם השיגעון, הפחדים והבדידות במילים עבריות (שרון מני ואייר פינצ'י) אך מתועתקות בלטינית (מה שמשאיר את האי.פי. ללא אות עברית אחת), עם פזמון נונסנסי מסחרר שאי אפשר לעמוד בפניו: "אחד קשה/ שתיים קפה/ שלוש צעקה/ ארבע שתיקה/ חמש אימהות/ שש חירום/ שבע בום/ בול פגיעה".

מוזיקה מרהיבה ומעוררת השראה. צבעונית, רעננה, חדשנית ושונה, ובעיקר לא נותנת לך להשתעמם. משאירה אותך דרוך וכרוי לכל תפנית ושינוי בעלילה. לכן משובצים שלושה פסקי זמן להרגעה ולהשקטת הבעירה.

  



ג'יין בורדו - מה שחשוב (הליקון)

האלבום השני של סנסציית הפופ שהתגבשה בבית הספר "רימון". לתלמידים החדשים נזכיר ששם ההרכב הוא חיבור שמות הסוסים של דורון טלמון, הסולנית והיוצרת המרכזית בשלישיית הפולק הישראלית המצליחה (בה חברים גם מתי גלעד בנגינת בס, מקלדות ופסנתר ואמיר זאבי בגיטרות, בנג'ו, פדאלסטיל ושירה). האלבום החדש ממשיך את קודמו חסר השם, ממשיך גם להדגים את התרגום המוזיקלי הנכון של הקאנטרי האמריקאי לעברית תוססת וקולחת והתאמתו לרוח מקומית.

עשרה שירים קצרים על 36:31 דקות, שממשיכים לעסוק בכאבי הגדילה המתוקים, בגילויי האהבה של שנות העשרה, בניצני התבגרות וביציאה לעצמאות. אם תרצו, ג'יין בורדו היא להקה אורגנית. משתמשת בחומרים טבעיים מהסביבה ומטבע האדם ללא חומרים כימיים או משמרים. היצירה שלה היא ישראליאנה צעירה, מנקודת מבט ומזווית ראייה אחרות, חביבה וגדושת הומור, על הנעשה מחוץ לדל"ת האמות, בשאילת דימויים מהטבע הצומח במיוחד, ובהסתמכות על המתיקות הטבעית של טלמון, בכתיבה, בהלחנה ובשירה.

גיין בורדו צילום חן תמרי ע.jpg
ג'יין בורדו (צילום: חן תמרי)


פופ נועד לכיף וג'יין בורדו משדרים כיף ללא תהיה וסייג, משכנעים באמנות ובכנות שלהם. השירים קלילים, אווריריים וקצפתיים. בולטים בו "רוצה לבכות", שיר הלל לדמעות מכל הסוגים, התחושות והמשברים; שיר הנושא, כשיר פרידה מתוק על האהוב המסודר שניקה את הדירה ולא השאיר דבר, "כולל הסוודר היקר"; "סבא" כקורטוב מחאה, טבול בחיוך כמובן, כנגד היחס לבני הגיל השלישי; "קולנוע לב" כתרגום חופשי, אפלולי וצובט של טלמון ל"צ'לסי הוטל" של לאונרד כהן; ו"You Got It", הסוחף והמדביק בעליצותו, כרומן קצרצר, רק בפזמון החוזר, עם השפה האנגלית. האם הצעד הבא הוא למכור קרח לאסקימוסים?

אלבום מהנה שמסתיים בנימה עצובה משהו, עם "הכאב הזה", שמטיל ספק בתקפות האמרה שהזמן מרפא.

  



לילי פרנקו - אפשר לראות דגים (נענע דיסק)

אלבום שלישי בשמונה שנים לעירא נוסבאום, הסולן, נגן הגיטרות וכותב המילים, ולחבריו דרור תשובה - בס ועיצוב עטיפה, ומייקי גלס - תופים והקשה, שחולקים עמו את ההלחנה. השלישייה קרויה על שם מורתם לספרות בבית הספר התיכון, דרך נאה להתמודד עם נוכחותה והשפעתה על חייהם. אולי גם במרד הנעורים שעיצב אותם כלהקת גראז' משובחת.

גם הם רותמים את את גורמי הטבע לטובת היצירה שלהם - עשרה קטעים על 42:56 דקות - אבל מהצד הקשוח והבועט, הכועס והגורס את השפה ואת הנגינה. השראת הטבע המרכזית באלבומם הנוכחי היא השמש הישראלית היוקדת (ראו איור העטיפה). מקור האור והחום בעולם היא המוטיב העיקרי, המוזה והתלות. כמעט אין להם שיר - לפחות בחלקו הראשון של האלבום, עד הקטע האינסטרומנטלי חסר השם במרכזו (שגם הוא נשמע כסערת שרב בישימון החמה) - ללא איזכורה המפורש, וגם אחריו היא נוכחת ומאירה את הנוף האורבני (תל אביבי) של השירים, לצד חוף הים (מציצים), הגלים והים. מה שהופך את "אפשר לראות דגים" לאלבום קייצי לוהט. וכן, למרות היעדר הצירוף המילולי מן הטקסטים, אפשר לראות דגים. אם מתאמצים ומפעילים את הדמיון.

לילי פרנקו.jpg
לילי פרנקו (צילום: אריאל בנדט)


נוסבאום, סולן עם נוכחות קולית מעניינת, מלאת נפח, חספוס ופאתוס, שמזכירה את סולן "העברית" לשעבר רועי פרייליך (גם בקראש שלו על השפה העברית), ופה ושם את פורטיס וסחרוף, כותב בעצם שירי אהבה. אך הם עצורים, נעדרי רכות ופיוט, לוקים בחסך של רגשות.

המוזיקה של לילי פרנקו בהתאם. אלטרטנטיבית, מחוספסת, גברית, בקושי מלודית, מושתתת על גיטרות. בצליל קודר. לא "יפה", בטח לא מתנחמד, אבל נושא בחובו - אם להשתמש בשם אחד השירים - "רעל טרי", נקי (מייק אוף בהשראת הקליק או המסך הלבן על "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". כאילו, מה אתם מספרים לנו מעשיות?).

השירים ה"קלים" של לילי פרנקו הם לא האסוציאטיביים, כי אם אלה שמוקדשים לדמויות ספציפיות: "שלמה 2000", תמהוני תל אביבי, כהן ונביא, בחניון אחוזות החוף, ו"מאיר המשוגע", תמהוני נוסף, מלך השכונה לשעבר. בהם נסדק מעט המבע הקשוח של ההרכב ומתעוררת אמפתיה אל השניים. גם "רוח" הוא יצירה מרשימה (אולי בהשראת הקלידים שבנגינתה) - אין בה שמש, אבל הרוח החזקה שנושבת מלהיטה את האדמה. מעניין שאפילו בשיר הלילה היחידי, "לב חלב" הנועל (בהשתתפות הזמרת זואי פולנסקי), השמש בכל זאת מפציעה ונוכחת.

במקום המוזר הזה, במסע האינסופי של האופק החם, לילי פרנקו מביאה נגינה שורפת, שירה חורכת ושירים שעשויים לגרום לכוויות בעור (התוף). זהירות. לא לכל אוזן, ולא לכל קיבה, ובעיקר - הצטיידו בקרם הגנה.

  



אורסולה שוורץ - קודש חול ים (קמע)

הכי אינדי, ניסיוני ואלטרנטיבי שיכול להיות, בקובץ הנסקר. בסאונד, באריזה, במידע. חיים רחמני (לשעבר קטב מרירי) בלחנים וטליק קורן-אדיר בהפקה מוזיקלית, חולקים בכתיבת טקסטים, בעיבודים, בשירה ובנגינה בכל הכלים, וכאילו אומרים: עזבו אותנו ממשחק השיווק, תנו למוזיקה שלנו לדבר אליכם.

11 שירים על 50:44 דקות בחבילה של אורסולה שוורץ. 11 יצירות שספק אם שמעתם כדוגמתן מאז "בציר טוב" של אילן וירצברג ושמעון גלבץ מלפני 40 שנה. הדמיון ניזון מהגישה האמנותית ומהפרשנות המוזיקלית המעמיקה, המרתקת והמלהיבה לטקסטים של משוררים (שישה, בהם גם יונה וולך, גיבורת "בציר טוב"), ולא פחות מהן בטעם האנין והאליטיסטי, באומץ ובתעוזה, באי ההתפשרות, בפיצוח המרשים ובהפקה המוזיקלית הלא מסחרית, ואולי כן.

אורסולה שוורץ צילום ורד אדיר.jpg
אורסולה שוורץ (צילום: ורד אדיר)


רחמני וקורן-אדיר מתמודדים עם טקסטים לא פשוטים, שירה לא קלה אך מאוד מאתגרת בטיפול שלהם. למן הפתיחה המדהימה ושומטת הלסתות עם "בלא לגלות" של אריה סיון: "בלא לגלות אותו של בהילות/ אני הולך/ איני מבט אחורנית... אני מבקש את נפשי/ וככה לחצות את כל צמתי ההחמצות... לנסוע אל המזבלה". מנוסחת ה"שיטה": לתוך מצע מוזיקלי מזמין אורגים בזהירות ובדייקנות את המילים. כמשרתי שירה נאמנים, הטקסט התובעני נשאר תמיד בחזית. גם אצל דוד אבידן ("בדיחה"), אדמיאל קוסמן ("מבוקש"), אגי משעול ("לא"), שמעון אדף ("כאוהבים") וּווֹלך ("סבסטיאן").

הרכילות המקצועית טוענת שהם עבדו עשר שנים (!) על השירים והאלבום הזה. התוצאה מצדיקה את המאמץ ואת הזמן. הרבה כישרון, דמיון ומחשבה, לצד אהבה ותשוקה, ומציעים תקווה מוזיקלית בהווה מנוכר, חסר רגשות וחום אנושי.

אין כאן "להיטים", יש שירים מצוינים, מסקרנים, בהלימה משובחת, ובמארג עשיר של רוק, פופ, אלקטרוניקה, גל חדש וישן. ובמפתיע גם בשירים שהם עצמם כתבו, במיוחד בשלושה של קורן-אדיר - "האחידות הקורקטית של מפלס הכינרת" נושא הגוון האתני, "מחלת ים קשה" ו"משעול דמים" הפנטסטי, עם הצורך הנורא, מלא ההוד, שבשירה ובנגינה אותו. בעוד "פיסת אור" של רחמני מצטייר כיצירה הכי פזמונית וקליטה.

אשכרה פיס אוף ארט. ממש מלאכת מחשבת. מלווה באיורים מרשימים של יפעה אדיר. רק הערה אחת: העברית נהדרת, מוקפדת ומכובדת. אבל למה "מבוֹקש"?

  


12/07/2017   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע